ישנם דברים שאנו אומרים
בעת הצטלבות עיניים עם זר
או שכן שעובר לידנו.
אנחנו אומרים, "שלום, מה שלומך?"
איזה יום יפה.
איך אתה מרגיש?"
אלה נשמעים קצת חסרימשמעות, נכון?
ובמובנים מסוימים, הם כאלה.
אין להם שום משמעות סמנטית.
לא משנה איך אתה מרגיש
או איך היום נראה.
יש להם משהו אחר.
יש להם משמעות חברתית
הכוונה באומרנו את הדברים האלה היא:
אני רואה אותך שם.
אני אובססיבית לגבי
דיבור עם זרים.
אני יוצרת קשר עין, אומרת שלום,
אני מציעה עזרה, אני מקשיבה.
אני מקבלת כל מיני סיפורים
לפני שבע שנים בערך, התחלתי לתעד
את החוויות שלי
לנסות להבין למה.
מה שמצאתי היה שמשהו
באמת יפה מאוד מתרחש.
זה כמעט פואטי.
אלו היו חוויות עמוקות באמת
עונג בלתי צפוי.
הם היו קשרים רגשיים אמיתיים.
הם היו רגעים משחררים.
אז, יום אחד, עמדתי בפינת רחוב
מחכה שהרמזור יתחלף.
אני ניו יורקית,
אז זה אומר שעמדתי בעצם
ברחוב על חריצי תעלת הניקוז
כאילו שזה יכול היה
להעביר אותי מהר יותר.
ואיש זקן עומד לידי.
הוא לבש, מעין מעיל ארוך
וסוג כובע של איש זקן
הוא נראה כמו מישהו מסרט.
והוא אומר לי,
"אל תעמדי שם. את עלולה להיעלם."
אז זה אבסורדי, נכון?
אבל עשיתי מה שהוא אמר.
צעדתי אחורה אל המדרכה.
והוא חייך ואמר,
"מצוין, לעולם אי אפשר לדעת.
הייתי עלול להסתובב,
וזזזווופ, היית נעלמת."
זה היה מוזר,
וגם נפלא באמת.
הוא היה כה חם,
וכה מאושר שהוא הציל אותי
היה בינינו חיבור קטן.
לדקה, הרגשתי כאילו
מישהו הבחין בקיומי כאדם
מישהו הבחין בי
והייתי שווה שיצילו אותי.
הדבר העצוב באמת הוא,
בהרבה מקומות בעולם,
גודלנו להאמין שזרים מסוכנים
כברירת מחדל,
שאנחנו לא יכולים לבטוח בהם,
שהם עלולים לפגוע בנו.
אבל רוב הזרים לא מסוכנים.
איננו מרגישים בנוח לידם
כי אין בינינו קשר.
איננו יודעים מה הכוונות שלהם.
אז במקום להשתמש בתפיסות שלנו
ולעשות בחירות,
אנחנו נשענים על קטגוריית ה"זר"
יש לי ילדה בת 4.
כשאני מברכת לשלום אנשים ברחוב,
היא שואלת אותי מדוע.
היא שואלת, "אנחנו מכירות אותם ?"
אני אומרת, "לא, הם השכנים שלנו."
"הם חברים שלנו?"
"לא, פשוט טוב להיות ידידותיים"
אני חושבת פעמיים בכל פעם
שאני אומרת לה את זה,
בגלל שאני מתכוונת לזה,
אבל כאישה, במיוחד,
אני יודעת שלא לכל זר ברחוב
יש את הכוונות הטהורות ביותר.
טוב להיות ידידותי,
וגם טוב ללמוד מתי לא להיות,
אבל שום דבר מזה לא אומר
שאנחנו צריכות לפחד
יש שני יתרונות בולטים
לשימוש בחושים שלנו במקום בפחדים.
הראשון, זה משחרר אותנו.
כשחושבים על זה,
להשתמש בתפיסות במקום בקטגוריות
קל יותר להגיד מאשר לעשות.
קטגוריות זה משהו שהמוח שלנו משתמש.
כשזה מגיע לאנשים,
זה סוג של קיצור דרך ללמוד עליהם
אנחנו רואים זכר, נקבה, צעיר, זקן,
שחור, חום, לבן, זר, מכר,
ואנחנו משתמשים באינפורמציה במסגרת הזאת
זה מהיר, זה קל
וזו דרך למשוא פנים.
וזה אומר שאנחנו לא חושבים
על אנשים כעל יחידים.
אני מכירה חוקרת אמריקנית,
שמטיילת לעיתים קרובות
במרכז אסיה ואפריקה, לבד.
היא נכנסת לעיירות וערים
כזרה גמורה.
אין לה חיבורים, אין קשרים,
היא זרה.
אסטרטגיית ההישרדות שלה היא כזאת:
תגרמי לזר אחד לראות אותך
כאדם ממשי, יחיד.
אם תוכלי לעשות את זה, זה יעזור גם לאחרים
לראות אותך כך.
היתרון השני לשימוש בחושים שלנו
קשור לאינטימיות.
אני יודעת שזה נשמע קצת
מנוגד לאינטואיציה,
אינטימיות וזרים,
אבל האינטראקציות המהירות האלה
יכולות להוביל להרגשה
שסוציאלוגים קוראים לה
"אינטימיות חולפת".
אז, זאת חויוה קצרה
שמערבת מצלול ומשמעות רגשית.
זו ההרגשה הטובה שאני מקבלת
מכך שהציל אותי איש זקן ממלכודת מוות
של חריצי תעלת ניקוז
או איך שאני מרגישה כמו חלק מקהילה
כשאני מדברת עם מישהו ברכבת
בדרך לעבודה.
לפעמים זה מרחיק לכת עוד יותר.
חוקרים מצאו שאנשים מרגישים
לעיתים קרובות נוח יותר
להיפתח ולהיות כנים מול זרים
באשר לאני הפנימי שלהם
מאשר עם החברים והמשפחות שלהם --
שהם לעתים קרובות מרגישים
שזרים מבינים אותם טוב יותר.
זה מדווח בתקשורת בקול קינה גדולה.
"זרים מתקשרים טוב יותר
מאשר בני זוג!"
זו כותרת טובה, נכון?
אני חושבת שזה לגמרי מחטיא את הנקודה.
הדבר החשוב במחקרים הללו
זה רק עד כמה משמעותיות
האינטראקציות האלה יכולות להיות;
איך צורת הקירבה המיוחדת הזו
נותנת לנו משהו שאנחנו זקוקים לו
כפי שאנחנו זקוקים לחברים שלנו
ולמשפחות שלנו.
אז איך ייתכן שאנחנו מתקשרים
כל כך טוב עם זרים ?
יש לכך שתי סיבות.
הראשונה היא שזו אינטראקציה קצרה.
אין לה שום השלכות,
קל להיות כנה עם מישהו
שאתה לא הולך לראות שוב, נכון?
הדבר הגיוני.
הסיבה השניה והיותר מעניינת.
יש לנו דעה קדומה כשזה נוגע
לאנשים שאנו קרובים אליהם.
אנחנו מצפים שהם יבינו אותנו.
אנחנו מניחים שזה כך.
ואנחנו מצפים מהם לקרוא את מחשבותינו.
אז דמיינו שאתם במסיבה,
ואתם לא יכולים להאמין
שחבר שלכם או בן הזוג שלכם
לא קולט את זה שאתם רוצים
לעזוב מוקדם.
ואתם חושבים,
" נתתי לך את המבט ! "
עם זר, אנחנו צריכים להתחיל מאפס.
אנחנו מספרים את כל הסיפור,
אנחנו מסבירים מי האנשים,
איך אנחנו מרגישים לגביהם
אנחנו מבהירים להם את כל הבדיחות הפנימיות.
ונחשו מה?
לפעמים הם באמת מבינים אותנו
קצת יותר טוב.
אוקיי.
ועכשיו כשאנחנו יודעים שלדבר
עם זרים זה משמעותי,
איך זה עובד?
יש חוקים לא כתובים
שאנו נוטים לפעול על פיהם.
החוקים מאוד שונים
בהתאם לארץ בה אתם נמצאים,
לתרבות שאליה אתם משתייכים.
ברוב חלקי ארצות הברית,
הקו המנחה בפרהסיה
הוא לשמור על איזון
בין ציבורי לפרטי.
הדבר נקרא גם חוסר תשומת לב
מחמת הנימוס.
אז, דמיינו שני אנשים הולכים
אחד לקראת השני .
הם יעיפו מבט חטוף אחד על השני מרחוק
זוהי האדיבות, ההכרה.
ואז ככל שהם מתקרבים,
הם יסתכלו לצדדים,
כדי לתת מרחב אחד לשני.
בתרבויות אחרות,
אנשים עושים מאמצים יוצאי דופן
לא ליצור קשר בכלל.
אנשים מדנמרק מספרים לי
שדנים רבים,
כל כך מסתייגים משיח עם זרים,
שהם מעדיפים לפספס את התחנה שלהם
מאשר להגיד למישהו "סלח לי"
כשהם צריכים לעבור.
במקום, יש את המאמץ
של לדחוף את התיקים
ולהשתמש בגוף שלך
כדי לומר שאתה צריך לעבור
במקום להשתמש בשתי מילים.
במצרים, סופר לי,
שזו חוצפה להתעלם מזר,
ויש תרבות אירוח יוצאת דופן.
זרים עלולים לבקש לגימת מים
אחד מהשני.
או, אם תבקש ממישהו לכוון אותך,
סביר להניח שתוזמן לביתו לקפה.
אנחנו רואים את הכללים הלא כתובים
יותר בבירור כשהם מופרים,
או כשאתה במקום חדש
ואתה מנסה להבין מה הדבר הנכון לעשות.
לפעמים תוך כדי שבירת הכללים
מעט, קורית ההתרחשות
במידה וזה לא ברור,
אני באמת רוצה שתעשו את זה. טוב?
אז ככה זה הולך לקרות.
תמצאו מישהו שעושה קשר עין.
זה סימן טוב
הדבר הראשון הוא חיוך פשוט
אם עברתם מישהו ברחוב,
או במסדרון כאן, חייכו.
תראו מה קורה.
דבר נוסף הוא מישלוש.
הנה אתם, הנה הזר,
יש דבר שלישי
ששניכם עשויים לראות ולהעיר עליו,
כמו פיסת אמנות ציבורית
או מישהו שמטיף ברחוב
או מישהו שלובש בגדים מצחיקים.
נסו את זה.
העירו על הדבר השלישי,
ותראו אם זה מתחיל שיחה.
דבר נוסף הוא מה שאני קוראת לו הבחנה.
זה בד"כ לתת מחמאה.
אני אוהדת גדולה ב"להבחין בנעליים של אנשים".
אני לא ממש נועלת נעליים מדהימות עכשיו,
אבל נעליים זה נהדר באופן כללי.
וזה די ניטרלי
בתחום המחמאות.
אנשים תמיד רוצים לספר
על הנעליים המדהימות שלהם.
אולי כבר חוויתם את עקרון הכלבים והתינוקות.
זה יכול להיות מוזר לדבר עם מישהו ברחוב;
אי אפשר לדעת איך הם יגיבו.
אבל אתם תמיד יכולים לדבר
עם הכלב או התינוק שלהם
הכלב או התינוק
הוא צינור חברתי לאדם,
ואפשר להסיק מהאופן בו הם יגיבו
אם הם פתוחים להמשיך לדבר.
הדבר האחרון שאני רוצה לאתגר אתכם בו
הוא גילוי לב.
זה דבר מאוד פגיע לעשות,
והוא יכול להיות מאוד מתגמל.
אז בפעם הבאה שאתם מדברים עם זר
ומרגישים בנוח,
ספרו להם משהו אמיתי על עצמכם
משהו ממש אישי.
יתכן ותזכו לחוויה שדיברתי עליה
להרגיש מובנים.
לפעמים בשיחה, זה עולה,
אנשים שואלים אותי, "מה אבא שלך עושה?"
או, "איפה הוא גר?"
ולפעמים אני מספרת להם את כל האמת,
שהוא מת כשהייתי ילדה.
תמיד ברגעים האלו,
הם משתפים את חוויות האובדן שלהם.
אנחנו נוטים לפגוש גילוי לב
תוך מתן גילוי לב,
אפילו עם זרים.
אז, הנה זה,
כשאתם מדברים עם זרים,
אתם מכניסים הפסקות יפות
לתוך הנרטיב הצפוי של חיי היום-יום שלכם
ושלהם.
אתם יוצרים קשרים לא צפויים.
אם לא תדברו עם זרים,
תחמיצו את כל זה.
אנו משקיעים הרבה זמן
כשאנו מלמדים את הילדים
שלנו על זרים.
מה היה קורה אם היינו משקיעים יותר זמן
כדי ללמד את עצמנו ?
הינו יכולים לזנוח את כל הרעיונות
שגורמים לנו לחשוד אחד בשני.
היינו יכולים לפנות מקום לשינוי.
תודה.
(מחיאות כפיים)