ככל שאני זוכרת,

הרגשתי חיבור עמוק

לחיות ולאוקיינוס.

ובגיל הזה,

האליל שלי

היה פליפר הדולפין.

וכשלמדתי לראשונה על מינים נכחדים,

נלחצתי באמת לדעת

שבכל יום חיות נמחו מעל פני כדור הארץ לתמיד.

ורציתי לעשות משהו כדי לעזור,

אבל תמיד תהיתי,

מה אדם אחד יכול לעשות כדי ליצור שינוי?

ויעברו 30 שנה,

אבל לבסוף אני אקבל את התשובה לשאלה.

כשהתמונות שוברות הלבבות האלה של ציפורים משומנות

התחילו להופיע ממפרץ מקסיקו בשנה שעברה

בזמן הדליפה הנוראית של BP,

ביולוגית גרמניה בשם סילביה גאוס

צוטטה כאומרת,

"אנחנו פשוט צריכים להרדים את כל הציפורים המשומנות

מפני שמחקרים הראו

שפחות מאחוז מהן

שורדות לאחר השחרור."

ואני לחלוטין לא מסכימה איתה.

ובנוסף, אני מאמינה שלכל חיה משומנת

מגיע סיכוי נוסף לחיים.

ואני רוצה להגיד לכם

למה הרגשות שלי בנושא כה חזקות.

ב23 ביוני 2000,

אוניה בשם המטמון

טבעה לחופי קייפטאון, דרום אפריקה,

ודלפה 1300 טון של נפט,

שזיהמו את אזורי המחיה

של כמעט מחצית מהאוכלוסיה העולמית

של פינגווינים אפריקאים.

עכשיו האניה טבעה בין האי רובן בדרום

והאי דאסן בצפון.

ואלה שניים מהאיים העיקריים לרביית פינגווינים.

ובדיוק שש שנים ושלושה ימים לפני כן

ב20 ביוני 1994,

אניה בשם ים אפולו טבעה ליד האי דאסן,

וכיסתה בנפט 10000 פינגווינים --

חצי מהם מתו.

עכשיו כשהמטמון טבעה ב2000,

זה היה בשיא עונת הרביה הטובה ביותר

שמדענים תיעדו אי פעם לפינגווינים אפריקאים --

שבאותו זמן, היה זן בסכנת הכחדה.

ומייד, כמעט 20000 פינגווינים

היו מכוסים בנפט רעיל.

והמרכז המקומי להצלת עופות ים, שנקרא SANCCOB,

שיגר מייד מבצע הצלה ענק --

וזה מייד נהפך

למבצע הצלת החיות הגדול ביותר שבוצע אי פעם.

עכשיו באותו זמן, עבדתי ממש קרוב לכאן.

טיפלתי בפינגווינים באקווריום ניו אינגלנד.

ובדיוק אתמול לפני 11 שנים,

הטלפון צלצל במשרד הפינגווינים.

ועם השיחה הזו, חיי ישתנו לתמיד.

זו היתה אסטל ון דר מיר שהתקשרה מ SANCCOB,

ואמרה, "בבקשה בואי לעזור.

יש לנו אלפי פינגווינים מכוסים בנפט

ואלפי מתנדבים מוכנים,

אבל לחלוטין לא מנוסים.

ואנחנו צריכים מומחי פינגווינים לבוא ולאמן ולפקח עליהם."

אז יומיים מאוחר יותר,

הייתי על מטוס בדרך לקייפ טאון

עם צוות של מומחי פינגווינים.

והסצנה בתוך הבניין הזה היתה

הורסת וסוריאליסטית.

למעשה, הרבה אנשים השוו אותה לאזור מלחמה.

ובשבוע שעבר, ילדה בת 10 שאלה אותי,

"איך הרגשת

כשנכנסת לראשונה לבניין הזה

וראית כל כך הרבה פינגווינים מכוסי נפט?"

וזה מה שקרה.

מיד הועברתי

בחזרה לרגע ההוא בזמן.

פינגווינים הן ציפורים מאוד ווקאליות

ובאמת באמת רעשניות.

אז ציפיתי להכנס לבניין הזה

ולפגוש בקקפוניה

של געיות וצרחות וצקצוקים,

אבל במקום,

כשנכנסנו דרך הדלתות האלה לתוך הבניין,

הוא היה שקט באופן מפחיד.

אז היה מאוד ברור

שאלו היו ציפורים חולות לחוצות שעברו טראומה.

הדבר הנוסף שהיה כה ברור

היה הכמות האדירה של המתנדבים.

עד 1000 איש ביום

הגיעו למרכז ההצלה.

ולבסוף, במהלך ההצלה,

יותר מ12 וחצי אלף מתנדבים

באו מכל העולם לקייפטאון

לעזור להציל את הציפורים האלו.

והדבר המדהים

היה שאף אחד מהם לא היה חייב להיות שם --

אבל הם באו.

אז למעטים בינינו שהיו שם מסיבות מקצועיות,

התגובה המדהימה של המתנדבים

למשבר החיות הזה

היה מאוד מרגש ומשרה יראת כבוד.

אז ביום לאחר הגעתנו,

שניים מאיתנו מהאקווריום מונינו כאחראים לחדר שתיים.

ובחדר שתיים היו יותר מ4000 פינגווינים מכוסי נפט.

עכשיו שימו לב, שלושה ימים מוקדם יותר,

היו לנו רק 60 פינגווינים בטיפולינו.

אז באמת היינו עמוסים

ורק קצת מבועתים -- לפחות אני הייתי.

אישית, באמת לא ידעתי

אם אני מסוגלת לטפל

במשימה עצומה כזו.

וביחד,

לא באמת ידענו אם נצליח בה.

מפני שכולם ידעו

שרק שש שנים לפני כן,

חצי מכמות הפנגווינים כוסתה בנפט והוצלה

ורק חצי מהם שרדו.

אז האם זה יהיה אפשרי

כל כך הרבה פינגווינים מכוסי נפט?

פשוט לא ידענו.

אבל מה שנתן לנו תקוה

היו המתנדבים המסורים והאמיצים להפליא --

שלושה מהם כאן מאכילים בכוח פינגווינים.

ואולי תבחינו שהם לובשים כפפות מאוד עבות.

ומה שאתם צריכים לדעת על פינגווינים אפריקאים

הוא שיש להם מקורים חדים כתער.

ובמהרה,

גופינו היו מכסים מכף רגל ועד ראש

בפצעים האכזריים האלה

שנגרמו על ידי הפינגווינים המפוחדים האלה.

עכשיו יום לאחר שהגענו,

משבר חדש החל להופיע.

כתם הנפט נע עכשיו צפונה לכיוון האי דאסן,

והמצילים התייאשו,

מפני שהם ידעו שאם הנפט יפגע,

זה יהיה בלתי אפשרי להציל עוד ציפורים פגועות.

ובאמת לא היו פתרונות טובים.

אבל אז לבסוף,

אחד מהחוקרים העלה את הרעיון המטורף הזה.

הוא אמר, "אוקיי, למה שלא ננסה לאסוף

את הציפורים בסיכון הגבוה ביותר להפגע" --

הם אספו 20,000 --

"ונוביל אותן 500 מייל במעלה החוף

לפורט אליזבט במשאיות הפתוחות האלו

ונשחרר אותן במים הנקיים שם

וניתן להן לשחות בחזרה הביתה."

(צחוק)

אז שלושה מהפינגווינים האלה -- פטר, פמלה ופרסי --

לבשו משדרי לווין.

והחוקרים שילבו את אצבעותיהם וקיוו

שעד שיגיעו הביתה,

הנפט ינוקה מהחוף שלהם.

ולמרבה המזל, ביום בו הגיעו,

הוא היה.

אז זה היה הימור גדול, אבל הוא השתלם.

אז הם יודעים עכשיו

שהם יכולים להשתמש באסטרטגיה הזו

בדליפות נפט עתידיות.

אז בהצלת חיות בר, כמו בחיים,

אנחנו לומדים מנסיונות קודמים,

ואנחנו לומדים גם מההצלחות שלנו

וגם מהכשלונות.

והדבר העיקרי שנלמד

בזמן מבצע ההצלה של אפולו ב94

היה שרוב הפינגווינים האלה מתו

בגלל השימוש הלא מושכל

של קופסאות הובלה ומשאיות

מאווררים בצורה לקויה --

מפני שהם פשוט לא היו מוכנים

להתמודד עם כל כך הרבה פינגווינים מכוסי נפט בבת אחת.

אז בשש השנים האלה בין שתי דליפות הנפט

הם בנו אלפים מהקופסאות המאוורות האלה.

וכתוצאה מכך, בזמן ההצלה של האוצר,

רק 160 פינגווינים מתו

בזמן תהליך ההובלה,

בניגוד ל5000.

אז זה לבדו היה ניצחון ענק.

משהו נוסף שנלמד במבצע של אפולו

היה איך לאמן את הפינגווינים

איך לקחת דגים בחופשיות מהידיים,

על ידי שימוש בקופסאות האימון האלו.

והשתמשנו בטכניקה הזו שוב

בזמן הצלת המטמון.

אבל דבר מעניין נוסף התגלה

בזמן תהליך האימון.

הפינגווינים הראשונים

שעשו את המעבר להאכלה חופשית

היו אלה שהיתה להם את רצועת המתכת על הכנף

מאסון האפולו שש שנים מוקדם יותר.

אז פינגווינים לומדים

גם מנסיונות קודמים.

אז כל הפינגווינים האלה

היו צריכים שהנפט ינוקה ביסודיות מגופם.

ויקח לשני אנשים לפחות שעה

לנקות פינגווין אחד.

וכשאתם מנקים פינגווין,

אתם קודם מתיזים עליו חומר ממיס שומן.

וזה מביא אותי לסיפור האהוב עלי

ממבצע המטמון.

בערך שנה לפני התאונה,

סטודנט בן 17

המציא מסיר שומן.

והם השתמשו בו ב SANCCOB בהצלחה רבה,

אז הם השתמשו בו במהלך מבצע המטמון.

אבל במהלך הדרך, נגמר להם המלאי.

אז בפאניקה, אסטל מ SANCCOB התקשרה לסטודנט

ואמרה, "בבקשה, אתה חייב לייצר עוד."

אז הוא מיהר למעבדה

וייצר מספיק כדי לנקות את יתר הפינגווינים.

אז אני רק חושבת שזה הדבר הכי מגניב

שנער

המציא מוצר

שעזר להציל חיים

של אלפי חיות.

אז מה קרה ל 20,000 הפינגווינים האלה?

והאם סילויה גאוס צדקה?

האם אנחנו צריכים להרדים באופן שיטתי

את כל הציפורים מכוסות הנפט

מפני שרובם ימותו ממילא?

ובכן היא לא היתה יכולה להיות יותר טועה.

אחרי חצי מיליון שעות

של עבודת מתנדבים מאומצת,

יותר מ90 אחוז מהפינגווינים מכוסי הנפט

הוחזרו בהצלחה לטבע.

ואנחנו יודעים ממחקרי המשך

שהם חיו אותו אורך חיים

כמו פינגווינים שלא נפגעו,

והתרבו בצורה מוצלחת כמעט באותה מידה.

ובנוסף, בערך 3000 גוזלי פינגווינים

ניצלו וגודלו ביד.

ושוב, אנחנו יודעים ממחקרים ארוכי טווח

שיותר מהגוזלים האלה שגודלו ביד

שרדו לבגרות וגיל רביה

מאשר גוזלים שגודלו על ידי הורייהם.

אז, חמושים במידע הזה,

SANCCOB יצאו בפרוייקט חיזוק גוזלים.

וכל שנה הם מצילים ומגדלים גוזלים נטושים.

ויש להם שיעור הצלחה

מרשים של 80 אחוז.

וזה חשוב בצורה קריטית

מפני שלפני שנה,

הפינגוווין האפריקאי הוכרז בסכנת הכחדה.

והם יכולים להיכחד

בתוך פחות מ10 שנים,

אם לא נעשה משהו עכשיו כדי להגן עליהם.

אז מה למדתי

מהנסיון החזק והבלתי נשכח הזה?

אישית, למדתי

שאני מסוגלת להתמודד עם הרבה יותר ממה שאי פעם ציפיתי.

ולמדתי שאדם אחד

יכול ליצור שינוי גדול.

רק תביטו בנער בן ה17.

וכשאנחנו מתאחדים

ועובדים ביחד,

אנחנו יכולים להשיג דברים מופלאים.

ובאמת, להיות חלק מדבר

הרבה יותר גדול מאיתנו

זו החוויה הכי מתגמלת

שיכולה להיות לכם.

אז הייתי רוצה להשאיר אתכם עם מחשבה אחרונה

ואתגר, אם תרצו.

משימתי כאשת הפינגווינים

היא להעלות מודעות ולהשיג מימון

כדי להגן על הפינגווינים,

אבל למה שלמישהו מכם יהיה אכפת מפינגווינים?

ובכן, צריך להיות לכם אכפת

מפני שהם מין מסמן.

ולהגיד בפשטות, אם פינגווינים מתים,

זה אומר שהאוקיינוסים לשנו מתים,

ובסופו של דבר אנחנו נושפע,

מפני, שכמו שסילביה ארל אמרה,

"האוקיינוסים הם מערכת תמיכת החיים שלנו."

ושני האיומים העיקריים לפינגווינים היום

הם דייג יתר והתחממות גלובלית.

ואלה שני דברים

שלכל אחד מאיתנו

יש למעשה את הכוח לעשות משהו בנידון.

אז אם כל אחד איתנו יעשה את חלקו,

ביחד, נוכל ליצור שינוי.

ונוכל לעזור לשמור על הפינגווינים מהכחדה.

האנושות תמיד הייתה האיום הגדול ביותר על פינגווינים,

אבל עכשיו אנחנו התקווה שלהם.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)