אני נכשלת כאישה,

אני נכשלת כפמיניסטית.

יש לי דעה נחרצת בנוגע לשיוויון בין המינים.

אבל אני חוששת שקבלת התווית של "פמיניסטית",

לא יהיה הוגן כלפי הפמיניסטיות.

אני פמיניסטית, אבל פמיניסטית רעה למדי.

או כמו שאני קוראת לעצמי - "פמיניסטית רעה".

או ככה לפחות,כתבתי במאמר שלי.

ואז כתבתי ספר,שנקרא "פמיניסטית רעה".

ואז בראיונות התחילו לקרוא לי
"הפמיניסטית הרעה".

(צחוק בקהל)

אז מה שהחל כבדיחה פנימית שלי עם עצמי

ופרובוקציה מכוונת,

פתאום ניהיה למשהו גדול.

תנו לי ללכת צעד אחד אחורה.

כשהייתי צעירה,

בעיקר בנעוריי ובשנות ה-20 שלי,

היו לי רעיונות מוזרים על פמיניסטיות

נשים שעירות,כועסות,
שונאות-גברים,שונאות-סקס

כאילו שזה משהו רע.

(צחוק בקהל)

בימים ההם,הסתכלתי על איך מתייחסים 
לנשים בעולם מסביב,

וכעס, במיוחד, היה נראה לי כתגובה 
הגיונית לחלוטין.

אבל אז בימים ההם,

דאגתי לגבי הטון שאנשים השתמשו בו

כשחשבו שאולי אני פמיניסטית.

התיוג כפמיניסטית היה ממש אישום,

זו היתה ממש קללה,לא נחמדה במיוחד.

תוייגתי כמישהי שלא משחקת לפי החוקים,

שמצפה ליותר מדי,

שחושבת יותר מדי על טובת עצמה,

בלהעיז להאמין שאני משתווה או
שווה יותר מגבר.

את לא רוצה להיות האישה 
המורדת הזו.

עד שאת מגלה שאת בדיוק האישה הזאת,

ולא יכולה לדמיין להיות מישהי אחרת.

עם הזמן, כשהתבגרתי, התחלתי
לקבל את זה

שאני אכן פמיניסטית,
ופמיניסטית גאה.

אני מחזיקה בדעות מסוימות שמובנות מאליהן:

נשים שוות לגברים.

אנחנו ראויות לשכר שווה לעבודה זהה.

יש לנו זכות לנוע בעולם כפי שאנחנו בוחרות,

חופשיות מהטרדות ואלימות.

יש לנו זכות לשימוש באמצעי מניעה,

ולביצוע הפריות.

יש לנו הזכות לקבל החלטות לגבי 
הגוף שלנו,

מבלי לעבור פיקוח חוקתי או דתי.

יש לנו את הזכות לכבד.

יש עוד.

כאשר אנו מדברים על צרכים של נשים,

אנחנו צריכים לקחת בחשבון, את הזהות
הנוספת שבנו.

אנחנו לא רק נשים.

אנחנו אנשים עם גוף שונה,

מגדר, אמונות, מיניות,

מעמד, יכולות ועוד כל כך הרבה דברים.

אנחנו צריכים לקחת בחשבון

את ההבדלים הללו ואיך הם משפיעים עלינו,

כמו שאנחנו מחשיבים את הדברים המשותפים לנו.

ללא המכלול הזה, 
הפימנסטיות שלנו לא שווה כלום.

אני מחזיקה ברעיונות המובנים מאליהם האלה,
אבל תנו לי להבהיר:

אני צרה.

אני מלאה בסתירות.

יש המון דברים שאני עושה לא נכון בפמיניזם.

יש לי ווידוי נוסף.

כאשר אני נוסעת לעבודה, אני מאזינה
למוזיקת ראפ בריונית בווליום גבוה.

(צחוק בקהל)

אפילו שהמילים מבזות נשים --

המילים הללו פוגעות בי מבפנים--

הקלאסיקה של Yin Yang Twins
בשיר "Salt Shaker"

זה מדהים.

(צחוק בקהל)

"תגרמי לזה לעבוד עם החולצה הרטובה שלך

ביצ',את חייבת להזיז את זה
עד שהאגן שלך יתחיל לכאוב!"

(צחוק בקהל)

תחשבו על זה.

(צחוק בקהל)

שירה,נכון?

אני מזועזעת לגמרי,
מבחירת השירים שלי.

(צחוק בקהל)

אני מאמינה מאוד בעבודת גברים,

שזה כל מה שאני לא רוצה לעשות,
כולל --

(צחוק בקהל)

כל משימות הבית,

אבל גם: להרוג חרקים, להוריד את הזבל,
לכסח את הדשא ותחזוקת הרכב.

אני לא רוצה שום חלק בזה.

(צחוק בקהל)

ורוד זה הצבע המועדף עלי.

אני נהנית ממגזיני אופנה ודברים יפים.

אני צופה ב"הרווק" וקומדיות רומנטיות,

ויש לי פנטזיה שפיות מהאגדות יהיו אמיתיות.

חלק מהנורמות שלי,יותר בוטות.

אם אשה רוצה לקחת את שם בעלה,

זו החלטה שלה וזה לא מקומי לשפוט אותה.

אם אישה מחליטה להישאר בבית
ולגדל את ילדיה,

אני מחזקת את הבחירה שלה.

הבעיה היא לא שהיא הופכת להיות פגיעה
מבחינה כלכלית מעצם הבחירה הזו,

הבעיה היא שהחברה שלנו

מחלישה כלכלית את הנשים הללו מעצם הבחירה.

בואו נתמודד עם זה.

(מחיאות כפיים)

אני דוחה את הפמיניזם המקובל

שהיסטורית התעלם והסיט מהצרכים

של נשים צבעוניות, העובדות, 
לסביות וטרנסג'נדריות

לטובת תמיכה בנשים סטרייטיות 
לבנות, ממעמד בינוני וגבוה

אם זו פמיניסטיות טובה,אז אני 
פמיניסטית ממש גרועה.

(צחוק בקהל)

יש גם את זה:

כפמיניסטית, אני מרגישה הרבה לחץ.

יש לנו את הנטייה הזו לשים נשים 
גלויות על הבמה.

אנחנו מצפים מהן לעמוד בצורה מושלמת.

וכשהן מאכזבות אותנו,

אנחנו בשמחה מסלקות אותן מאותה הבמה עצמה
שאנחנו העלינו אותן עליה.

כמו שאמרתי,אני צרה--

אני זאתי שסילקו אותה מהבמה

לפני שבכלל שמו אותי עליה.

(צחוק בקהל)

יותר מדי נשים,

בעיקר פורצות דרך ומבילות בתעשייה,

מפחדות להיות מתוייגות כפמיניסטיות.

הן מפחדות לעמוד ולומר בקול:
"כן,אני פמיניסטית",

מהפחד של מה התווית הזו אומרת.

מהפחד לא להיות מסוגלות לממש 
ציפיות לא ריאליות

קחו לדוגמא את ביונסה,או כמו שאני 
קוראת לה - האלה.

(צחוק בקהל)

היא התגלתה,בשנים האחרונות, 
כפמיניסטית מוצהרת.

בטקס פרסי המוזיקה 2014

היא הציגה בפני העולם את המילה "פמיניסטית"
בגובה 3 מטר.

זה היה מחזה מרהיב לראות

את כוכבת הרוק הזו מאמצת
בפתיחות את הפמיניזם

וגרמה לנשים צעירות וגברים לדעת

שלהיות פמיניסטית זה משהו להתגאות בו.

אחרי המאורע הזה,מבקרי תרבות,
החלו להתדיין בלי סוף

האם ביונסה אכן פמיניסטית או לא.

הם דירגו את הפמיניסטיות שלה,

במקום פשוט לתפוס את אישה בוגרת
והשגית זו במילתה.

(צחוק בקהל)

(מחיאות כפיים)

אנחנו דורשים שלמות מהפמניזם,

בגלל שאנחנו עדיין נלחמות כל כך הרבה,

אנחנו רוצות כל כך הרבה,

אנחנו צריכות עוד כל כך הרבה,

אנחנו הולכות הרבה מעבר
לביקורת הגיונית ובונה,

לנתח כל אישה פמיניסטית

לקרוע אותה לגזרים עד שלא יישאר ממנה כלום.

אנחנו לא צריכים לעשות את זה.

פמיניזם רע או פמיניזם כוללני יותר,
זו נקודת התחלה.

אבל מה יקרה אחר-כך?

אנחנו עוברים מהכרה באי שלמות 
לנטילת אחריות

אנו הולכות במסלול ונהיות יותר אמיצות.

אם אני מאזינה למוזיקה מבזה,

אני יוצרת דרישה שיש אומנים שיותר משמחים

לתרום לאספקה בלתי מוגבלת שלה.

האומנים הללו לא הולכים לשנות

את איך שהם מדברים על נשים 
בשירים שלהם

עד שנדרוש את השינוי הזה
על-ידי השפעה על השורה התחתונה.

ברור,זה קשה.

למה זה חייב להיות כל כך קליט?

(צחוק בקהל)

זה קשה לקחת את ההחלטה הטובה יותר,

וזה כל כך קל להצדיק את הבחירה הקלה.

אבל--

כאשר אני מצדיקה בחירות רעות,

אני גורמת לזה שלנשים יהיה יותר קשה
להשיג שיוויון,

השיוויון שלכולנו מגיע,

וזו האחריות שלי.

אני חושבת על האחייניות שלי,
הן בגילאי 3 ו - 4.

הן מדהימות,פזיזות וילדות מבריקות,

ויש להן הרבה אומץ.

אני רוצה שישגשגו בעולם שהן בעלות ערך

לבריות החזקות שהן.

אני חושבת עליהן,

ופתאום,הרבה יותר קל לי 
לקבל את ההחלטה הקשה.

אנחנו כולנו יכולות לעשות 
בחירות טובות יותר.

אנחנו יכולות להחליף ערוץ 
כשבטלוויזיה משדרים

התייחסות מינית אלימה כלפי נשים כמו ספורט,

משחקי הכס.

אנחנו יכולות להחליף תחנה ברדיו

כשאנחנו שומעים שיר שמתייחס 
לנשים כמו כלום.

אנחנו יכולים להשתמש בכסף שחסכנו
לקולנוע במקום אחר

כאשר בסרטים מציגים נשים

כלא יותר מאשר כחפץ יפה.

אנחנו יכולים להפסיק לתמוך בספורט מקצועי

כשספורטאים מתייחסים לשותפים שלהם
כלא יותר מאשר שק חבטות.

(מחיאות כפיים)

בכל מקרה,גברים - בעיקר גברים
סטרייטים לבנים

יכולים לומר: "לא,אני לא אפרסם במגזין שלך,

או אשתף פעולה עם הפרויקט שלך,
או אעבוד איתך,

עד שתכלול מספר שווה של נשים,

גם כמשתתפות ומקבלות החלטות.

אני לא אעבוד איתך, עד שההוצאה לאור שלך

או הארגון שלך, יכלול מגוון 
שונה ורחב יותר של אנשים"

אלו מאיתנו שאין להם ייצוג

ומוזמנים להשתתף בכאלה פרוייקטים,

יכולים גם לסרב להיות חלק מזה

עד שיותר מאיתנו יהיו מוזמנים 
וישברו את תקרת הזכוכית

ולא יישארו מאיתנו בחוץ.

מבלי המאמץ הזה,

מבלי לאמץ את התנאים הללו,

ההישג שלנו יהיה מאוד מזערי.

אנחנו יכולים להתחייב לאקט 
המינימלי האמיץ הזה.

ולקוות שההחלטות שלנו ידלפו לאנשים עם הכוח-

במאים,מפיקי מוזיקה וסרטים,

מנכ"לים,בית המחוקקים--

אנשים שיכולים לעשות החלטות 
אמיצות וגדולות יותר

שיכולים ליצור שינוי ארוך טווח ומשמעותי.

אנחנו גם יכולות לדרוש באופן נחוש ואמיץ 
את הפמיניזם שלנו--

טוב,רע, או כל דבר ביניהם.

השורה האחרונה בספרי "פמינסטית רעה" אומר,

"אני מעדיפה להיות פמיניסטית רעה,
מאשר בכלל לא פמניסטית."

זה נכון מכל כך הרבה סיבות,

אבל בראש ובראשונה אני אומרת
את זה מכיוון שפעם אחת

הקול שלי נגנב ממני,

ופמיניזם החזיר לי את הקול חזרה.

זו היתה תקרית.

אני קורה לזה תקרית כדי שאוכל 
להתמודד עם מה שקרה.

כמה בנים שברו אותי,

כשהייתי כל כך קטנה,לא ידעתי

מה בנים יכולים לעשות כדי לשבור ילדה.

הם התייחסו אלי כאילו לא הייתי כלום.

התחלתי להאמין שאני כלום.

הם גנבו את הקול שלי,ואחר כך

לא העזתי להאמין

שמשהו שאגיד יכול להיות עם משמעות

אבל--

היה לי את הכתיבה.

ושם,על-ידי הכתיבה חזרתי לעצמי.

כתבתי לגרסה חזקה יותר של עצמי.

קראתי את המילים של נשים

שיכולות להבין סיפור כמו שלי,

ושל נשים שנראות כמוני,

ומבינות איך זה היה להתנהל בעולם
עם עור שחום.

קראתי את המילים של נשים שהראו לי 
שאני לא כלום.

למדתי לכתוב כמוהן,

ואז למדתי לכתוב כמו שאני.

מצאתי את הקול שלי שוב,

והתחלתי להאמין שהקול שלי הוא עוצמתי 
מעבר למה שאפשר למדוד.

דרך הכתיבה והפמיניזם,

גם גיליתי שאם הייתי מעט אמיצה,

אישה אחרת היתה יכולה 
לשמוע ולראות אותי ולזהות

שאף אחת מאיתנו היא לא מה שהעולם מנסה 
להגיד לנו שאנחנו.

מצד אחד,

יש בי את הכח להשיג הכול.

מצד שני,

אני מבינה את המציאות הכנועה
שאני רק אישה אחת.

אני פמיניסטית רעה,

אני אישה טובה,

אני מנסה להיות יותר טובה באיך שאני חושבת,

ומה שאני אומרת,ומה שאני עושה,

מבלי לנטוש שום דבר ממה שעושה אותי אנושית.

אני מקווה שכולנו יכולות לעשות אותו דבר.

אני מקווה שכולנו יכולות להיות קצת יותר אמיצות,

איפה שאנחנו הכי צריכות את האומץ הזה.

(מחיאות כפיים)