WEBVTT

00:00:06.688 --> 00:00:09.604
בראשון בספטמבר, 1953,

00:00:09.604 --> 00:00:13.240
וויליאם סקובל השתמש
במקדחה ידנית ומסור קודח זול

00:00:13.240 --> 00:00:17.946
כדי לקדוח לתוך גולגולת של אדם צעיר,
חתך פיסות חיוניות מהמוח שלו

00:00:17.946 --> 00:00:20.806
ושאב אותן דרך צינור מתכת.

00:00:20.806 --> 00:00:25.111
אבל זה לא היה סצנה מסרט אימה
או דו"ח משטרתי דוחה.

00:00:25.111 --> 00:00:29.811
ד"ר סקוביל היה אחד ממנתחי המוח
הידועים ביותר באותו הזמן,

00:00:29.811 --> 00:00:35.114
והאדם הצעיר היה הנרי מולייסון,
הפציינט הידוע בשמו "H.M.",

00:00:35.114 --> 00:00:40.466
שהמקרה שלו סיפק תובנות
מדהימות לאיך המוח עובד.

00:00:40.466 --> 00:00:43.866
כילד, הנרי פיצח את הגולגולת שלו בתאונה

00:00:43.866 --> 00:00:49.610
ובמהרה החל לסבול מהתקפים,
התעלפויות ואיבוד שליטה בגוף.

00:00:49.610 --> 00:00:53.901
אחר שנים של סבל מהתקפים,
ואפילו נשירה מהתיכון,

00:00:53.901 --> 00:00:57.009
הצעיר הנואש פנה לדר' סקוביל,

00:00:57.009 --> 00:01:00.202
איש נועז שהיה ידוע בניתוחים המסוכנים שלו.

00:01:00.202 --> 00:01:04.259
כריתת אונות חלקית היתה בשימוש
במשך עשורים כדי לטפל בחולי נפש

00:01:04.259 --> 00:01:07.793
בהתבסס על המחשבה שפעולות
מנטליות היו ממוקדות לגמרי

00:01:07.793 --> 00:01:10.588
לאזורים המותאמים במוח.

00:01:10.588 --> 00:01:14.162
אחרי שימוש מוצלח בהן
כדי להפחית התקפים פסיכוטיים,

00:01:14.162 --> 00:01:17.378
סקוביל החליט להסיר את ההפוקמפוס של H.M.,

00:01:17.378 --> 00:01:21.142
חלק מהמערכת הלימבית שהיה מקושר לרגשות

00:01:21.142 --> 00:01:23.781
אבל שהמטרה שלו לא היתה ידועה.

00:01:23.781 --> 00:01:26.352
במבט ראשון, הניתוח היה הצלחה.

00:01:26.352 --> 00:01:30.593
ההתקפים של H.M. נעלמו לחלוטין,
ללא שינוי באישיות,

00:01:30.593 --> 00:01:32.854
ורמת המשכל שלו אפילו השתפרה.

00:01:32.854 --> 00:01:36.616
אבל היתה בעיה אחת: הזיכרון שלו נדפק.

00:01:36.616 --> 00:01:39.907
חוץ מלאבד את רוב
הזיכרונות שלו מהעשור הקודם,

00:01:39.907 --> 00:01:43.290
H.M. לא היה מסוגל ליצור חדשים,
ושכח איזה יום זה,

00:01:43.290 --> 00:01:48.111
חזר על הערות, ואפילו אכל מספר ארוחות ברצף.

00:01:48.111 --> 00:01:52.333
כשסקוביל הודיע למומחה אחר,
ווילדר פנפילד, על התוצאה,

00:01:52.333 --> 00:01:57.918
הוא שלח סטודנטית לדוקטורט בשם
ברנדה מילנר לחקור את H.M. בבית הוריו,

00:01:57.918 --> 00:02:00.464
שם הוא בילה את ימיו בביצוע עבודות שונות,

00:02:00.464 --> 00:02:04.607
וצפה בסרטים קלאסיים
בפעם הראשונה, שוב ושוב.

00:02:04.607 --> 00:02:07.402
מה שהיא גילתה דרך סדרה של מבחנים וראיונות

00:02:07.402 --> 00:02:10.608
לא רק תרם מאוד למחקר הזיכרון.

00:02:10.608 --> 00:02:13.751
זה אפילו הגדיר מחדש מה המשמעות של זיכרון.

00:02:13.751 --> 00:02:16.692
אחד הממצאים של מילנר האיר על העובדה הברורה

00:02:16.692 --> 00:02:21.577
שלמרות ש H.M. לא היה יכול לייצר
זכרונות חדשים, היא עדיין שמר מידע

00:02:21.577 --> 00:02:26.185
מספיק זמן מרגע לרגע כדי לסיים משפט
או למצוא את השרותים.

00:02:26.185 --> 00:02:28.358
כשמילנר נתנה לו מספר אקראי,

00:02:28.358 --> 00:02:31.123
הוא הצליח לזכור אותו לחמש עשרה דקות

00:02:31.123 --> 00:02:33.474
על ידי חזרה עליו בעקביות.

00:02:33.474 --> 00:02:38.064
אבל רק חמש דקות מאוחר יותר,
הוא שכך שהמבחן אפילו התקיים.

00:02:38.064 --> 00:02:41.812
מדעני מוח חשבו שזיכרון הוא מונוליטי,

00:02:41.812 --> 00:02:45.800
כולו עקרונית אותו הדבר ונאגר ברחבי המוח.

00:02:45.800 --> 00:02:49.868
התוצאות של מילנר לא רק היו
הרמז הראשון לאבחנה המוכרת עכשיו

00:02:49.868 --> 00:02:52.536
בין זיכרון לטווח ארוך וקצר,

00:02:52.536 --> 00:02:56.125
אלא הראו שכל אחד מהם
משתמש באזורי מוח שונים.

00:02:56.125 --> 00:02:59.369
אנחנו יודעים עכשיו שיצור זכרונות
כולל כמה שלבים.

00:02:59.369 --> 00:03:04.834
אחרי שמידע מהחושים מעובד זמנית
על ידי ניורונים בקורטקס,

00:03:04.834 --> 00:03:06.742
הוא עובר להיפוקמפוס,

00:03:06.742 --> 00:03:12.066
שם חלבונים מיוחדים עובדים כדי
לחזק את החיבורים הסינפסיים.

00:03:12.066 --> 00:03:13.749
אם החוויה חזקה מספיק,

00:03:13.749 --> 00:03:16.682
או שאנחנו נזכרים בה תקופתית
בכמה ימים הראשונים,

00:03:16.682 --> 00:03:22.147
ההיפוקמפוס מעביר אז את הזיכרון
חזרה לקורטקס לאכסון קבוע.

00:03:22.147 --> 00:03:25.371
המוח של H.M. יכל ליצור את ההבנה הראשונית,

00:03:25.371 --> 00:03:29.325
אבל בלי ההיפוקמפוס לבצע את מיצוק הזיכרון,

00:03:29.325 --> 00:03:33.361
הם נשחקו, כמו הודעות שכתובות בחול.

00:03:33.361 --> 00:03:36.565
אבל זה לא היה ההבדל היחידי
בזיכרון שמילנר מצאה.

00:03:36.565 --> 00:03:41.194
בניסיון שעכשיו מפורסם, היא ביקשה
מ H.M. לעבור על קו של כוכב שלישי

00:03:41.194 --> 00:03:45.753
במרחב הצר בין השוליים של שניים ממורכזים

00:03:45.753 --> 00:03:49.373
בעוד הוא יכול לראות את
הנייר והעפרון רק דרך מראה.

00:03:49.373 --> 00:03:52.490
כמו כל אחד שמבצע מטלה
מוזרה כזו בפעם הראשונה,

00:03:52.490 --> 00:03:54.297
הוא היה גרוע.

00:03:54.297 --> 00:03:57.685
אבל למרבה הפלא,
הוא השתפר עם נסיונות נוספים,

00:03:57.685 --> 00:04:01.151
אפילו שלא היה לו זיכרון של נסיונות קודמים.

00:04:01.151 --> 00:04:06.644
המרכזים המוטוריים הלא מודעים שלו
זכרו מה שהמוח המודע שלו שכח.

00:04:06.644 --> 00:04:11.690
מה שמילנר גילתה היה שהזיכרון ההצהרתי
של שמות, תאריכים ועובדות

00:04:11.690 --> 00:04:17.256
שונה מהזיכרון הפרוצדורלי
של רכיבה על אופניים או חתימת השם.

00:04:17.256 --> 00:04:19.500
ועכשיו אנחנו יודעים שזיכרון פרוצדורלי

00:04:19.500 --> 00:04:22.852
מסתמך יותר על הגנגליון הבזלי ועל הצרבלום,

00:04:22.852 --> 00:04:26.117
מבנים שהיו שלמים במוח של H.M.

00:04:26.117 --> 00:04:29.556
ההבחנה הזו בין "לדעת מה" ל"לדעת איך"

00:04:29.556 --> 00:04:32.960
היתה הבסיס לכל מחקר הזיכרון מאז.

00:04:32.960 --> 00:04:38.152
H.M מת בגיל 82 אחרי חיים
שקטים ברובם בבית אבות.

00:04:38.152 --> 00:04:42.556
במשך השנים, הוא נבחן
על ידי יותר מ 100 מדעני מוח,

00:04:42.556 --> 00:04:45.750
שהפכו את המוח שלו לנבדק בכל הזמנים.

00:04:45.750 --> 00:04:48.915
עם מותו, המוח שלו נשמר ונסרק

00:04:48.915 --> 00:04:52.356
לפני שנחתך ליותר מ 2000 פיסות נפרדות

00:04:52.356 --> 00:04:57.624
וצולם כדי ליצור מפה דיגיטלית
לרמה של ניורונים בודדים,

00:04:57.624 --> 00:05:02.017
הכל בשידור חי שנצפה על ידי 400,000 אנשים.

00:05:02.017 --> 00:05:04.684
למרות ש H.M. בילה את רוב חייו בשיכחה,

00:05:04.684 --> 00:05:07.602
הוא והתרומה שלו להבנה של הזיכרון

00:05:07.602 --> 00:05:10.013
תמיד יזכרו לדורות לבוא.