בראשון בספטמבר, 1953,
וויליאם סקובל השתמש
במקדחה ידנית ומסור קודח זול
כדי לקדוח לתוך גולגולת של אדם צעיר,
חתך פיסות חיוניות מהמוח שלו
ושאב אותן דרך צינור מתכת.
אבל זה לא היה סצנה מסרט אימה
או דו"ח משטרתי דוחה.
ד"ר סקוביל היה אחד ממנתחי המוח
הידועים ביותר באותו הזמן,
והאדם הצעיר היה הנרי מולייסון,
הפציינט הידוע בשמו "H.M.",
שהמקרה שלו סיפק תובנות
מדהימות לאיך המוח עובד.
כילד, הנרי פיצח את הגולגולת שלו בתאונה
ובמהרה החל לסבול מהתקפים,
התעלפויות ואיבוד שליטה בגוף.
אחר שנים של סבל מהתקפים,
ואפילו נשירה מהתיכון,
הצעיר הנואש פנה לדר' סקוביל,
איש נועז שהיה ידוע בניתוחים המסוכנים שלו.
כריתת אונות חלקית היתה בשימוש
במשך עשורים כדי לטפל בחולי נפש
בהתבסס על המחשבה שפעולות
מנטליות היו ממוקדות לגמרי
לאזורים המותאמים במוח.
אחרי שימוש מוצלח בהן
כדי להפחית התקפים פסיכוטיים,
סקוביל החליט להסיר את ההפוקמפוס של H.M.,
חלק מהמערכת הלימבית שהיה מקושר לרגשות
אבל שהמטרה שלו לא היתה ידועה.
במבט ראשון, הניתוח היה הצלחה.
ההתקפים של H.M. נעלמו לחלוטין,
ללא שינוי באישיות,
ורמת המשכל שלו אפילו השתפרה.
אבל היתה בעיה אחת: הזיכרון שלו נדפק.
חוץ מלאבד את רוב
הזיכרונות שלו מהעשור הקודם,
H.M. לא היה מסוגל ליצור חדשים,
ושכח איזה יום זה,
חזר על הערות, ואפילו אכל מספר ארוחות ברצף.
כשסקוביל הודיע למומחה אחר,
ווילדר פנפילד, על התוצאה,
הוא שלח סטודנטית לדוקטורט בשם
ברנדה מילנר לחקור את H.M. בבית הוריו,
שם הוא בילה את ימיו בביצוע עבודות שונות,
וצפה בסרטים קלאסיים
בפעם הראשונה, שוב ושוב.
מה שהיא גילתה דרך סדרה של מבחנים וראיונות
לא רק תרם מאוד למחקר הזיכרון.
זה אפילו הגדיר מחדש מה המשמעות של זיכרון.
אחד הממצאים של מילנר האיר על העובדה הברורה
שלמרות ש H.M. לא היה יכול לייצר
זכרונות חדשים, היא עדיין שמר מידע
מספיק זמן מרגע לרגע כדי לסיים משפט
או למצוא את השרותים.
כשמילנר נתנה לו מספר אקראי,
הוא הצליח לזכור אותו לחמש עשרה דקות
על ידי חזרה עליו בעקביות.
אבל רק חמש דקות מאוחר יותר,
הוא שכך שהמבחן אפילו התקיים.
מדעני מוח חשבו שזיכרון הוא מונוליטי,
כולו עקרונית אותו הדבר ונאגר ברחבי המוח.
התוצאות של מילנר לא רק היו
הרמז הראשון לאבחנה המוכרת עכשיו
בין זיכרון לטווח ארוך וקצר,
אלא הראו שכל אחד מהם
משתמש באזורי מוח שונים.
אנחנו יודעים עכשיו שיצור זכרונות
כולל כמה שלבים.
אחרי שמידע מהחושים מעובד זמנית
על ידי ניורונים בקורטקס,
הוא עובר להיפוקמפוס,
שם חלבונים מיוחדים עובדים כדי
לחזק את החיבורים הסינפסיים.
אם החוויה חזקה מספיק,
או שאנחנו נזכרים בה תקופתית
בכמה ימים הראשונים,
ההיפוקמפוס מעביר אז את הזיכרון
חזרה לקורטקס לאכסון קבוע.
המוח של H.M. יכל ליצור את ההבנה הראשונית,
אבל בלי ההיפוקמפוס לבצע את מיצוק הזיכרון,
הם נשחקו, כמו הודעות שכתובות בחול.
אבל זה לא היה ההבדל היחידי
בזיכרון שמילנר מצאה.
בניסיון שעכשיו מפורסם, היא ביקשה
מ H.M. לעבור על קו של כוכב שלישי
במרחב הצר בין השוליים של שניים ממורכזים
בעוד הוא יכול לראות את
הנייר והעפרון רק דרך מראה.
כמו כל אחד שמבצע מטלה
מוזרה כזו בפעם הראשונה,
הוא היה גרוע.
אבל למרבה הפלא,
הוא השתפר עם נסיונות נוספים,
אפילו שלא היה לו זיכרון של נסיונות קודמים.
המרכזים המוטוריים הלא מודעים שלו
זכרו מה שהמוח המודע שלו שכח.
מה שמילנר גילתה היה שהזיכרון ההצהרתי
של שמות, תאריכים ועובדות
שונה מהזיכרון הפרוצדורלי
של רכיבה על אופניים או חתימת השם.
ועכשיו אנחנו יודעים שזיכרון פרוצדורלי
מסתמך יותר על הגנגליון הבזלי ועל הצרבלום,
מבנים שהיו שלמים במוח של H.M.
ההבחנה הזו בין "לדעת מה" ל"לדעת איך"
היתה הבסיס לכל מחקר הזיכרון מאז.
H.M מת בגיל 82 אחרי חיים
שקטים ברובם בבית אבות.
במשך השנים, הוא נבחן
על ידי יותר מ 100 מדעני מוח,
שהפכו את המוח שלו לנבדק בכל הזמנים.
עם מותו, המוח שלו נשמר ונסרק
לפני שנחתך ליותר מ 2000 פיסות נפרדות
וצולם כדי ליצור מפה דיגיטלית
לרמה של ניורונים בודדים,
הכל בשידור חי שנצפה על ידי 400,000 אנשים.
למרות ש H.M. בילה את רוב חייו בשיכחה,
הוא והתרומה שלו להבנה של הזיכרון
תמיד יזכרו לדורות לבוא.