לפני כחמישים שנה, כשהתחלתי לחקור את האוקיינוס,

אף-אחד--לא ז'אק פרין, לא ז'אק קוסטו או רייצ'ל קרסון--

דמיינו שנוכל לעשות משהו ולהזיק לאוקיינוס

על ידי מה שאנחנו משליכים לתוכו או מה שאנחנו מוציאים ממנו.

נדמה, בזמנו, שזהו "ים גן-העדן",

אבל עכשיו אנחנו יודעים ומתמודדים עם אובדן גן-העדן.

אני רוצה לחלוק איתכם

את ההסתכלות האישית שלי על השינויים בים שמשפיעים על כולנו

ולקחת בחשבון למה זה משנה שב-50 שנה איבדנו--

למעשה, לקחנו, אכלנו--

יותר מ-90 אחוז מהדגים הגדולים שבים,

למה צריך להיות אכפת לכם שכמעט ממחצית משוניות האלמוגים נעלמו,

למה דילול מסתורי של חמצן באזורים גדולים של האוקינוס השקט

צריכים להדאיג לא רק את היצורים שגוססים

אבל למעשה זה צריך להדאיג אתכם.

זה נוגע לכם, גם.

אני נרדפת על ידי המחשבה של מה שריי אנדרסון קורא לו "ילד המחר",

והשאלה למה לא עשינו משהו בזמן המשמרת שלנו

להציל את הכרישים והטונה כחולת הסנפיר והדיונונים ושוניות האלמוגים והאוקיינוס החי

כשעדיין היה זמן.

ובכן, עכשיו זה הזמן.

אני מקווה לעזרה שלכם

לחקור ולהגן על האוקיינוס הפראי

בדרכים שישיבו את הבריאות ו...,

בעשותנו ככה, יבטיחו תקווה למין האנושי.

בריאות לאוקיינוס משמעה בריאות לנו.

ואני מקווה שהמשאלה של ג'יל טרטר לבוא במגע עם יצורי כדור הארץ כוללת דולפינים ולוויתנים

ויצורים ימיים אחרים

במסע למצוא חיים אינטיליגנטים במקומות אחרים ביקום.

ואני מקווה, ג'יל, שיום אחד

נמצא ראיות לכך שיש חיים אינטיליגנטים בין בני האנוש על הכוכב הזה.

(צחוק)

אני אמרתי את זה? אני משערת שכן.

בשבילי, כמדענית,

הכל התחיל ב-1953

כשניסיתי לראשונה צלילה.

זה היה כאשר התוודעתי לדגים ששוחים

במשהו אחר מלבד פרוסות לימון וחמאה.

למעשה אני אוהבת לצלול בלילה.

יוצא לך לראות הרבה דגים אז שלא יוצא לך לראות בשעות היום.

לצלול יום ולילה היה מאד קל בשבילי ב- 1970

כשהובלתי קבוצה של צוללנים לחיים מתחת למים במשך שבועות לעתים

באותו הזמן שאסטרונאוטים נחתו על הירח.

ב- 1979 הייתה לי הזדמנות לשים את טביעות הרגל שלי על קרקעית האוקיינוס

כשהשתמשתי בחליפת הצלילה האישית שנקראת ג'ים.

זה היה כ- 9.6 ק"מ מהחוף וכ-381 מטרים במעמקי הים.

זה אחד מבגדי הים החביבים עלי.

מאז, השתמשתי בכשלושים סוגי צוללות

וייסדתי שלוש חברות וקרן שלא למטרות רווח בשם "Deep Search"

לעצב ולבנות מערכות

שיתנו גישה למעמקי הים.

הובלתי משלחת של "נשיונל גאוגפיק" למשך חמש שנים,

משלחת ה- Sustainable Seas,

כשהשתמשנו בצולללות הקטנות האלו.

הן כל-כך פשוטות לנהיגה שאפילו מדען יכול לעשות את זה.

ואני הוכחה חיה.

אסטרונאוטים ואקוונאוטים כאחד

מאד מעריכים את חשיבות האוויר, האוכל, המים, הטמפרטורה,

כל הדברים שאתה צריך על מנת להשאר בחיים בחללית או מתחת לפני הים.

שמעתי את האסטרונאוט ג'ו אלן מסביר

כיצד הוא היה צריך ללמוד כל מה שהוא יכל על מערכת תמיכת החיים שלו

ואז לעשות כל מה שהוא יכל

על מנת לטפל במערכת הזו.

ואז הוא הצביע על זה ואמר: "מערכת תמיכת החיים".

אנחנו צריכים ללמוד כל מה שאנחנו יכולים עליה

ולעשות כל מה שאנחנו יכולים בכדי לטפל בה.

המשורר אודן אמר, "אלפים חיו ללא אהבה.

אף אחד לא חי ללא מים".

תשעים ושבעה אחוזים ממיימי כדור הארץ הם אוקיינוס.

לא כחול, לא ירוק.

אם אתם חושבים שהאוקיינוס לא חשוב,

דמיינו את כדור הארץ בלעדיו.

מאדים עולה לראשנו.

אין אוקיינוס. אין מערכת תמיכת חיים.

העברתי הרצאה לפני זמן לא רב בבנק העולמי

והראתי את התמונה המדהימה הזו של כדור הארץ

ואז אמרתי, " הנה זה! הבנק העולמי!"

איפה שכל הנכסים נמצאים!

ואנחנו דגים אותם ומדללים אותם

הרבה יותר מהר מאשר המערכות הטבעיות מסוגלות לחדש אותם.

טים וורט אומר שהכלכלה היא כולה מסובסדת על ידי הסביבה.

עם כל טיפת מים שאתה שותה,

כל נשימה שאתה לוקח,

אתה מחובר לים.

לא משנה איפה על כדור הארץ אתה חי.

מרבית החמצן באטמוספירה מיוצרת על ידי הים.

בהמלך הזמן, רובו של הפחמן האורגני של הכוכב שלנו

נספג ואוחסן שם,

בעיקר על ידי מיקרובים.

האוקיינוס מניע את האקלים ומזג האוויר,

מייצב טמפרטורה, מעצב את הכימיה של כדור-הארץ.

מים מהים יוצרים עננים

שחוזרים אל האדמה ואל הימים

כמו גשם, גשם-שלגי ושלג,

ומספקים בית לכתשעים ושבעה אחוזים מהחיים בעולם,

אולי בייקום.

אין מים, אין חיים.

לא כחול, לא ירוק.

ועדיין יש לנו רעיון שכזה, כבני אדם,

שכדור הארץ--כולו: האוקיינוסים, השמיים--

כל-כך נרחבים ועמידים

שזה לא משנה מה נעשה להם.

זה היה עשוי להיות נכון לפני כעשרת-אלפים שנה,

ואולי אפילו לפני כאלף שנים

אבל במהלך מאה השנים האחרונות, בייחוד בחמישים האחרונות,

דיללנו את הנכסים,

את האוויר, המים, חיי-הבר

שעושים את חיינו לאפשריים.

טכנולוגיות חדשות עוזרות לנו להבין

את טבעו של הטבע,

את הטבע של מה שקורה.

מראות לנו את ההשפעה שלנו על כדור הארץ.

אני מתכוונת, קודם כל אתה צריך להכיר בזה שיש לך בעיה.

ולמזלנו, בזמננו,

למדנו יותר על הבעיות מאשר בכל ההיסטוריה שקדמה לנו.

ועם הידיעה מגיעה הדאגה.

ועם הדאגה, יש תקווה

שנוכל למצוא מקום תמידי לעצמנו

בתוך המערכות הטבעיות שתומכות בנו.

אבל קודם אנחנו צריכים לדעת.

לפני כשלוש שנים, פגשתי את ג'ון הנקי,

שמוביל את "Google Earth",

וסיפרתי לו עד כמה אני אוהבת את האפשרות של להחזיק את העולם בידיים שלי

ולחקור בעקיפין.

אבל שאלתי אותו: " מתי אתם עומדים לסיים את זה?

עשיתם עבודה נהדרת עם היבשה, האפר.

מה לגבי המים?"

מאז, היה לי את העונג הגדול לעבוד עם ה"גוגלרים",

עם "DOER Marine", עם "National Geographic",

עם עשרות מטובי המוסדות והמדענים בכל העולם,

אלו שיכלנו לגייס,

לשים את האוקיינוס ב " Google Earth".

והחל מהשבוע הזה, יום שני האחרון,

"Google Earth" שלם.

קחו את זה בחשבון: החל מהמיקום הנוכחי במרכז הכנסים,

אנחנו יכולים למצוא את האקווריום הקרוב,

אנחנו יכולים להסתכל על המקום שבו אנחנו נמצאים,

ואז אנחנו יכולים לטייל במעלה החוף אל האקווריום הגדול, האוקיינוס,

וארבעת השמורות הימיות הלאומיות של קליפורניה

והרשת החדשה של השמורות הימיות של המדינה

שמתחילה להגן, ולשקם חלק מהנכסים

אנחנו יכולים לקפוץ להוואי

ולראות את האיים ה "הוואיים האמיתיים"...

לא רק את המעט שמציץ מעל לפני השטח,

אלא גם את מה שנמצא מתחת.

לראות -- חכו דקה, אנחנו יכולים ללכת ספלאש! --

הנה, אה --

מתחת לאוקיינוס, לראות מה שהלווייתנים רואים.

אנחנו יכולים ללכת לחקור את צידם האחר של איי הוואי.

למעשה אנחנו יכולים ללכת ולשחות עם "Google Earth"

ולבקר עם לווייתנים גדולי סנפיר.

אלו הם ענקים עדינים שהיה לי את העונג לפגוש פנים אל פנים

פעמים רבות מתחת למים.

אין באמת דבר הדומה ללוויתן שבודק אותך באופן אישי.

אנחנו יכולים להתחיל ולעוף אל המקום הכי עמוק:

11 ק"מ למטה, בתעלת "Mariana",

מקום שביקרו בו רק שני אנשים.

דמיינו את זה. אלה רק 11 ק"מ,

אבל רק שני אנשים היו שם, לפני כארבעים ותשע שנים.

טיולים לכיוון אחד הם קלים.

אנחנו צריכים צוללות-מעמקים חדשות.

מה לגבי כמה פרסי X למחקר האוקיינוס?

אנחנו צריכים לראות תעלות עמוקות, את ההרים התת-ימיים,

ולהבין את החיים במעמקי הים.

אנחנו יכולים ללכת אל החוג הארקטי.

רק לפני כעשר שנים עמדתי על הקרח של הקוטב הצפוני.

האוקיינוס הארקטי עלול להיות נטול קרח עוד במאה הזו.

אלו חדשות רעות לדובי הקוטב.

אלו חדשות רעות גם לנו.

עודף בדו-תחמוצת הפחמן לא רק גורם להתחממות גלובלית,

אלא גם משנה את הכימיה של האוקיינוס,

הופך את הים ליותר חומצי.

אלו חדשות רעות לשוניות האלמוגים ולפלנקטון מיצר החמצן.

וגם רעות לנו.

אנחנו שמים מאות מליוני טונות של פלסטיק

וסוגי זבל אחרים בתוך הים.

נפטרים ממליוני טונות של רשתות דיג,

ציוד שממשיך להרוג.

אנחנו סותמים את האוקיינוס, מרעילים את המערכת המחזורית של הכוכב שלנו,

ולוקחים מאות מליוני טונות של חי בר,

כולן יחידות מבוססות פחמן.

בצורה ברברית, אנחנו הורגים כרישים בשביל מרק סנפירים,

מחלישים שרשראות מזון שמעצבות כימיה של כוכב שלם

ומניעות את מחזור הפחמן, החנקן,

החמצן, המים,

מערכת תמיכת החיים שלנו.

אנחנו עדיין הורגים טונה כחולת סנפיר, שנמצאת בסכנת הכחדה ממשית,

ובעלת ערך רב יותר חיה מאשר מתה.

כל החלקים האלו הם חלק ממערכת תמיכת החיים שלנו.

אנחנו משתמשים בחוטים ארוכים בשביל להרוג, בעלי קרסים עם פתיון כל כמה עשרות ס"מ

שמסוגלים להמתח ל- 80 ק"מ או יותר.

מכמורות תעשייתיות ונגררים מגרדים את רצפת האוקיינוס

כמו בולדוזרים, לוקחים כל מה שעומד בדרכם.

עם "Google Earth" אתם יכולים לחזות במכמורות,

בסין, בים הצפוני, במפרץ מקסיקו,

מרעידים את יסודות מערכת תמיכת החיים שלנו,

משאירות נביעות של מוות בנתיבן.

בפעם הבאה שאתם אוכלים סושי, או סשימי,

או סטייק דג-חרב, או קוקטייל שרימפס,

איזו צורת חיים שאתם נהנים ממנה שמקורה מהאוקיינוס,

תחשבו על המחיר האמיתי.

עבור כל ק"ג שמגיע אל השוק,

יותר מעשרה, אפילו מאה ק"ג,

עשויים להזרק כתוצר לוואי.

אלו הן ההשלכות של חוסר הידיעה

שיש גבול למה שאנחנו יכולים לקחת מהים.

תרשים זה מראה את הירידה בחיי-הבר של האוקיינוס

משנת 1900 עד ל 2000.

הריכוזים הגבוהים ביותר הם באדום.

בתקופת חיי, דמיינו,

הרגו 90 אחוזים מהדגים הגדולים.

רוב הצבים, הכרישים, הטונות והלווייתנים

נמצאים בצניחה מספרית רצינית.

אבל, יש חדשות טובות.

10 אחוזים מהדגים הגדולים נותרו.

עדיין נותרו כמה לווייתנים כחולים.

עדיין נותרו כמה "קרילים" באנטארטיקה.

וכמה צדפות במפרץ צ'סאפיק.

כמחצית משוניות האלמוגים עדיין במצב טוב,

חגורת תכשיטים מסביב למרכז הכוכב.

עדיין יש זמן, אבל לא רב,

לתקן את הדברים.

אבל עסקים כרגיל משמעו שתוך חמישים שנים,

לא יוותרו שוניות אלמוגים,

ולא דייג מסחרי, בגלל שהדגים פשוט יעלמו.

דמיינו את האוקיינוס ללא דגים.

דמיינו מה המשמעות למערכת תמיכת החיים שלנו.

מערכות טבעיות על האדמה בצרה גדולה גם כן,

אבל הבעיות יותר נראות לעין,

וישנן פעולות הננקטות להגן על עצים, קוי פרשת המים וחיי-בר.

ובשנת 1872, עם הפארק הלאומי ביילוסטון,

ארצות הברית התחילה להקים מערך של פארקים

שיש האומרים שזהו הרעיון הטוב ביותר שהיה אי-פעם לאמריקה.

בערך כשניים עשר אחוזים מהאדמה בעולם מוגנים,

מגנים על הגיוון הביולוגי, מספקים כיור פחמני,

מייצרים חמצן, מגנים על קוי-פרשת מים,

וב- 1972, אומה זו התחילה לייסד מקבילה בים,

שמורות ימיות לאומיות.

עוד רעיון גדול.

החדשות הטובות הן

שיש כעת יותר מ-4,000 מקומות בים, מסביב לעולם,

שיש להם הגנה כלשהי.

ותוכלו למצוא אותם ב "Google Earth".

החדשות הרעות הן

שאתם צריכים לחפש טוב בשביל למצוא אותם.

בשלוש השנים האחרונות, למשל,

ארצות הברית הגנה על 850,000 קמ"ר של אוקיינוס כאתרים לאומיים.

אבל זהו רק גידול מ- 0.6%

ל- 0.8% מהאוקינוס שמוגן, גלובלית.

אזורים מוגנים אכן מתאוששים,

אבל לוקח הרבה זמן להחזיר

דג-סלע או דג-נזיר בן חמישים, כרישים או באס,

או דג אדמונית בן 200 שנים.

אנחנו לא צורכים פרות או תרנגולות בני 200 שנים.

אזורים מוגנים מספקים תקווה

שהייצורים מהחלום של אד וילסון

של אנציקלופדיית החיים, או מפקד אוכלוסין של החיים הימיים,

יחיו לא רק כרשימה,

צילום או פסקה.

יחד עם מדענים סביב לעולם, הסתכלתי על 99% הנותרים של האוקיינוס

שפתוחים לדיג, וכריה, וקידוח, ולהשלכה, ומה-לא,

בחיפוש אחר נקודות של תקווה,

ובנסיון למצוא דרכים להבטיח להם ולנו עתיד.

כמו הקוטב הצפוני --

יש לנו סיכוי אחד, עכשיו, לתקן את הדברים.

או הקוטב הדרומי, היכן שהיבשת מוגנת,

אבל האוקיינוס מסביב מופשט מה"קריל", לוויתנים ודגים.

7.5 מליון קמ"ר של יער צף בים סראגסו

נאסף בשביל להאכיל פרות.

97 אחוזים מהאדמה באיי גלפאגוס מוגנים,

אבל הים הסמוך נבזז על ידי דייג.

זה נכון גם בארגנטינה,

לגבי המדף הפטגוני, שעכשיו בצרות רציניות.

הימים הגבוהים, היכן שלוויתנים, טונה ודולפינים נודדים--

הגדולים ביותר,הם המערכת האקולוגית שמוגנת הכי מעט על כדור הארץ

מלאה ביצורים מאירים,

חיים במים חשוכים שעומקם הממוצע הוא 6 ק"מ.

הם מאירים ומנצנצים וזוהרים

עם אור חי משלהם.

עדיין יש מקומות טהורים בים שהכרתי בתור ילדה.

עשר השנים הבאות עשויות להיות חשובות ביותר,

ועשרת אלפים השנים הבאות עשויות להיות הסיכוי הטוב ביותר של המין שלנו

להגן על מה שנשאר מהמערכות הטבעיות שנותנות לנו חיים.

על מנת להתמודד עם שינויי אקלים, אנחנו צריכים דרכים חדשות ליצור כוח.

אנחנו זקוקים לדרכים חדשות, טובות יותר, להתמודד עם עוני, מלחמות ומחלות.

אנחנו זקוקים להרבה דברים בשביל להחזיק ולתחזק את העולם בתור מקום טוב יותר.

אבל, שום דבר לא ישנה

אם נכשל בהגנה על האוקיינוס.

הגורל שלנו ושל האוקיינוס אחד הוא.

אנחנו צריכים לעשות למען האוקיינוס את מה שאל גור עשה למען השמיים שמעלינו.

תכנית פעולה גלובלית

עם איגוד שימור עולמי, ה-IUCN,

נמצאת בדרכה על מנת להגן על גיוון ביולוגי,

להמתיק ולהתאושש מההשפעות של שינוי האקלים.

בלב הים ובאזורי החופים,

היכן שיש לנו יכולת לזהות מקומות קריטיים,

אנחנו זקוקים לטכנולוגיות חדשות למיפוי, צילום וחקירה

של 95% מהאוקיינוס שעדיין לא ראינו.

המטרה היא להגן על הגיוון הביולוגי,

לספק יציבות וכושר עמידה.

אנחנו זקוקים לצוללות-עומק,

טכנולוגיות חדשות לחקור את האוקיינוס.

אנחנו זקוקים, אולי, למשלחת --

של TED בים --

שתוכל לעזור להבין מהם הצעדים הבאים.

וכך... , אני מניחה שאתם רוצים לדעת מה המשאלה שלי.

אני רוצה שתשתמשו בכל האמצעים שעומדים לרשותכם --

סרטים, משלחות, הרשת, צוללות חדשות --

קמפיין להצתת תמיכה ציבורית

לרשת של אזורים ימיים מוגנים,

נקודות תקווה מספיק גדולות שיוכלו להציל ולהשיב לאיזון את האוקיינוס,

ליבו הכחול של הכוכב.

כמה?

יש האומרים 10 אחוזים, ויש 30.

אתם תחליטו על כמה מהלב שלכם אתם רוצים להגן.

מה שלא יהיה,

שבריר של אחוז אחד לא מספיק.

המשאלה שלי היא משאלה גדולה,

אבל אם נוכל לגרום לזה לקרות, זה באמת יכול לשנות את העולם,

ולעזור להבטיח את ההשרדות

של מי שלמעשה -- כפי שמסתבר -- הוא המין החביב עלי,

אנחנו.

למען הילדים של היום,

ולמען אלו של מחר,

כמו שמעולם לא היה, עכשיו זה הזמן.

תודה.

(מחיאות כפיים)