קרלוס.

חייל משוחרר מחיל הנחתים בווייטנאם,
שהתנדב לשלוש תקופות שירות ונורה בכל פעם.

בשנת 1971 הוא פרש מסיבות רפואיות כי בגופו
היו רסיסים כה רבים, שהוא הפעיל גלאי מתכות.

במשך 42 השנים הבאות הוא סבל מסיוטים,
חרדה קיצונית בציבור, התבודדות, דיכאון.

הוא ניסה להתרפא בעזרת שתיית אלכוהול.
הוא התחתן והתגרש שלוש פעמים.

לקרלוס הייתה הפרעת דחק פוסט טראומטית.

אני הפכתי לפסיכולוג כדי להקל על סבל אנושי,

ובמשך 10 השנים האחרונות התמקדתי 
בסבל שנגרם כתוצאה מפוסט טראומה,

כפי שחווים אותו חיילים משוחררים כמו קרלוס.

עד לאחרונה לא נערך מחקר על פוסט טראומה.

ולכן לא ידענו מה לעשות.

חלק מהחיילים המשוחררים קיבל תרופות חזקות.

אחרים אושפזו וקיבלו טיפול קבוצתי גנרי,

ולאחרים פשוט אמרנו

"תלכו הביתה ותנסו לשכוח את מה שחוויתם".

לאחרונה ניסינו טיפול בכלבים, סדנאות במדבר,
דברים רבים שיכולים להקל זמנית את הלחץ,

אבל לא ממש מעלימים את התסמינים
של פוסט טראומה לטווח הארוך.

אבל חלו שינויים.

ואני כאן כדי לומר לכם 
שאנו יכולים לרפא פוסט טראומה,

לא רק לשלוט בתסמינים,
ובקרב חיילים משוחררים רבים מאוד.

כי מחקר מדעי חדש הצליח להראות,
באופן אובייקטיבי ושיטתי,

איזה טיפולים ממש מעלימים 
את הסימפטומים ואיזה לא.

כפי שמסתבר כעת,

הטיפולים הטובים ביותר 
לפוסט טראומה משתמשים באותם עקרונות אימון

בהם משתמש הצבא באימון החיילים למלחמה.

ובכן, להילחם...

זה משהו שאנחנו טובים בו.

אנו בני האדם נלחמים
עוד מלפני שהפכנו לבני אדם שלמים.

ומאז עברנו משימוש באבנים ובמיתרים

לפיתוח מערכות הנשק
המתוחכמות וההרסניות ביותר שניתן לדמיין.

על מנת לאפשר ללוחמים שלנו להשתמש בנשק הזה,
אנחנו משתמשים בשיטות אימון מתקדמות ביותר.

אנחנו טובים בלחימה.

ואנחנו טובים באימון הלוחמים שלנו ללחימה.

אבל כשאנו בוחנים את החוויה 
של הלוחם המשוחרר של ימינו,

אנחנו מתחילים לראות שלא היינו
כל כך טובים בהכנתם לשיבה הביתה.

מדוע?

ובכן, אבותינו חיו כשהם שקועים בסכסוכים,

והם נלחמו באותו מקום בו חיו.

אז עד לפני זמן קצר
בהיסטוריה האבולוציונית שלנו,

לא היה כמעט צורך ללמוד 
כיצד לחזור הביתה מהמלחמה,

כי למעשה מעולם לא חזרנו.

אבל לשמחתנו, כיום

רוב בני האדם חיים 
בחברות הרבה יותר שוחרות שלום,

וכאשר יש סכסוך אנחנו, במיוחד בארצות-הברית,

יש לנו עכשיו את הטכנולוגיה 
לאמן את לוחמינו אימונים מתקדמים.

לשגר אותם ללחימה במקום כלשהו בעולם,

ולאחר שהם יסיימו,
להחזיר אותם חזרה אל הפרוורים השקטים.

רק תדמיינו לרגע את ההרגשה.

שוחחתי עם משוחררים, שאמרו לי,

שיום אחד הם בקרב יריות אכזרי
באפגניסטן, בו הם ראו טבח ומוות,

ושלושה ימים בלבד לאחר מכן, הם מצאו את עצמם
גוררים ארגז קרח למשחק כדורגל של הילד שלהם.

"לדפוק את המוח" הוא הביטוי השגור ביותר.

זה התיאור השכיח ביותר ששמעתי לחוויה הזו.
וזה בדיוק מה שזה.

כי בעוד שהלוחמים שלנו התאמנו
שעות על גבי שעות למלחמה,

רק לאחרונה הגענו להבנה, שרבים זקוקים
לאימונים גם בחזרה לחיים האזרחיים.

כמו כל אימון, הטיפול הטוב ביותר
בפוסט טראומה מצריך חזרה.

בצבא,

אנחנו לא סתם נותנים לטירונים
מקלעי רימונים אוטומטיים מסוג מארק-19

ואומרים להם, 
"הנה ההדק, הנה קצת תחמושת ובהצלחה".

לא. אנחנו מאמנים אותם 
במצבים שונים ובהקשרים מסוימים,

שוב ושוב ושוב

עד שהרמת הנשק וההתרכזות במטרה שלהם
כה מוטבעות בזיכרון של שריריהם,

שהם יכולים לעשות זאת אפילו מבלי לחשוב,
אפילו בתנאים הקשים ביותר שניתן לדמיין.

אותו הדבר נכון גם
בטיפולים המבוססים על אימונים.

הראשון שבטיפולים הללו הוא טיפול קוגניטיבי,

וזהו סוג של כיול נפשי חוזר.

כאשר החיילים שבים הביתה מהמלחמה,
הדרך שלהם למסגר את העולם

מכוילת לסביבה מסוכנת הרבה יותר.

ולכן כאשר אתה מנסה להתאים 
הלך מחשבה כזה לסביבה של שלום,

מתחילות בעיות.

אתם מתחילים לטבוע בתוך 
דאגות על סכנות שאינן קיימות.

אתם מתחילים לא לבטוח במשפחה או בחברים.

אין זה אומר שלא קיימות
סכנות בחיים האזרחיים. הן קיימות.

אבל הסיכוי לפגוש בהן,
יחסית לעת קרב, הוא הרבה יותר נמוך.

אז אנחנו לעולם לא אומרים
לחיילים המשוחררים להפסיק להיזהר לחלוטין.

אבל אנחנו כן מאמנים אותם 
להתאים את הזהירות למקום בו הם נמצאים.

אם אתה מוצא את עצמך בשכונה לא טובה,

אתה מגביר את הזהירות.

יוצא לארוחת ערב עם המשפחה?

אתה מחליש אותה עד מאוד.

אנחנו מאמנים את החיילים 
המשוחררים להיות מאוד רציונליים,

להעריך באופן שיטתי את ההסתברות הסטטיסטית

להיתקל למשל במטען כאן
באמריקה בתקופה של שלום.

בעזרת תרגול מספיק, הכיול מחדש הזה נשאר.

טיפול נוסף הוא טיפול בחשיפה,

וזה סוג של אימון בשטח,

והטיפול המהיר ביותר
מבין הטיפולים היעילים הקיימים.

אתם זוכרים את קרלוס?

זה היה הטיפול שבו הוא בחר.

וכך התחלנו על-ידי תרגילים,
תרגילים מאוד מאתגרים עבורו:

ללכת למכולת, ללכת למרכז קניות,
ללכת למסעדה, לשבת עם הגב לכיוון הדלת.

והכי חשוב --

להישאר במקומות הללו.

בהתחלה הוא היה מאוד לחוץ.

הוא רצה לשבת במקום
שממנו יוכל לסרוק את החדר,

שממנו יוכל לתכנן דרכי מילוט,
שבו יוכל למצוא נשק מאולתר.

והוא רצה לעזוב, אבל הוא לא עזב.

הוא זכר את האימונים שלו בחיל הנחתים,
והוא המשיך למרות חוסר הנוחות שלו.

ובכל פעם שהוא עשה את זה,
החרדה שלו פחתה במקצת,

ואז עוד קצת,
ואז עוד קצת,

עד אשר לבסוף

הוא הצליח ללמוד מחדש איך לשבת במרחב ציבורי

ופשוט להנות.

הוא גם הקשיב להקלטות מחוויותיו הקרביות,

שוב ושוב ושוב.

הוא הקשיב עד אשר הזיכרונות הללו
הפסיקו לגרום לו לחרדה כלשהי.

הוא עיבד את זיכרונותיו כל כך הרבה עד שמוחו
כבר לא היה צריך לשוב לחוויות הללו בשנתו.

וכשאני דיברתי אתו שנה לאחר
שהטיפול הסתיים, הוא אמר לי,

"דוקטור, זו הפעם הראשונה
מזה 43 שנים שלא היו לי סיוטים".

כעת, זה שונה מלמחוק זיכרון.

חיילים משוחררים תמיד יזכרו
את החוויות הטראומטיות שלהם,

אבל עם תרגול מספיק,

הזיכרונות הללו כבר 
לא קשים או כואבים כפי שהיו בעבר.

הם לא מרגישים כאילו זה קרה אתמול,
וזה מקום הרבה יותר טוב להיות בו.

אבל לעתים קרובות זה קשה.

וכמו כל אימון זה עלול לא לעבוד עבור כולם.

ויש גם את נושא האמון.

לפעמים שואלים אותי,

"אם לא היית שם, דוקטור, 
איך אתה יכול לעזור לי?"

וזה מובן.

אבל בעת החזרה לחיים האזרחיים,
אתה לא זקוק למישהו שהיה שם.

אתה לא זקוק לאימון בפעילות בשדה הקרב.

אתה זקוק לאימון בשיבה הביתה.

במשך 10 השנים האחרונות של עבודתי,

נחשפתי לתיאורים מפורטים
של החוויות הנוראיות ביותר שניתן לדמיין,

יום יום.

וזה לא תמיד היה קל.

היו פעמים בהן הרגשתי
שליבי נשבר, או ששמעתי יותר מדי.

אך הטיפולים הללו המבוססים
על אימון עובדים כל כך טוב,

שכמה שהעבודה הזו
מוציאה ממני, אני מקבל הרבה יותר,

כי אני רואה אנשים מחלימים.

אני רואים שהחיים של אנשים משתנים.

קרלוס יכול כעת ליהנות
מטיולים עם הנכדים שלו,

משהו שהוא לא יכול היה לעשות עם ילדיו.

ומה שמדהים אותי הוא שאחרי 43 שנות סבל,

הוא היה זקוק רק ל-10 שבועות של 
אימונים אינטנסיביים כדי לקבל את חייו חזרה.

וכאשר דיברתי אתו, הוא אמר לי,

"אני יודע שאני לא יכול
לקבל את השנים הללו חזרה.

"אבל לפחות כעת, את הימים שנותרו לי
על פני כדור הארץ, אני יכול לחיות בשלווה".

והוא אמר גם, "אני מקווה, אני מקווה 
שהחיילים המשוחררים הצעירים

"לא יחכו על מנת לקבל את הסיוע שהם צריכים".

וזוהי גם תקוותי.

כי...

החיים האלה קצרים,

ואם התמזל מזלך ושרדת מלחמה,
או חוויה טראומטית כלשהי,

אתה חייב לעצמך לחיות את חייך היטב.

ואתה לא צריך לחכות כדי לקבל
את האימון שאתה צריך על מנת שזה יקרה.

כעת, הדרך הטובה ביותר לסיים
את הסבל האנושי שנגרם ממלחמה

היא לעולם לא לצאת למלחמה.

אבל אנחנו לא הגענו לזה עדיין כמין.

עד שנגיע, הסבל הנפשי שאנחנו יוצרים לבנינו
ולבנותינו כאשר אנחנו שולחים אותם להילחם

יכול להיות מוסר.

אבל אנחנו חייבים לוודא
שהמדע, רמת האנרגיה,

הערך שאנו נותנים לשילוחם
למלחמה, לכל הפחות ישתקף

באופן שבו אנחנו מכינים
אותם לחזרתם אלינו הביתה.

אנחנו חייבים להם את זה.

תודה.