זה היה אחר הצהריים בסתיו של 2005.

עבדתי באיגוד לזכויות האזרח האמריקאי (ACLU)
כיועצת המדעית של הארגון.

אני ממש, ממש אהבתי את העבודה שלי,

אבל היה לי את אחד מהימים האלו

שבהם הרגשתי קצת מיואשת.

אז נדדתי במורד המסדרון
למשרד של עמיתי כריס הנסן.

כריס היה ב-ACLU יותר מ-30 שנה,

אז היו לו ידע ותובנות מוסדיים עמוקים.

הסברתי לכריס שאני מרגישה קצת תקועה.

אני חקרתי מספר נושאים

בצומת שבין מדע וזכויות אזרח --
סופר מעניין.

אבל רציתי שה-ACLU יפעל בנושאים האלו
באופן הרבה יותר נרחב,

באופן שבאמת יכול לעשות שינוי.

אז כריס חתך ישר ולעניין,
והוא אמר,

"טוב, מכל הנושאים שאת מסתכלת עליהם,
מה הם החמישה הראשונים?"

"טוב, יש אפלייה גנטית,

וטכנולוגיות רבייה,

ובנקאות ביולוגית, ו..

הו, יש את הנושא הממש מגניב,

MRI תיפקודי והשימוש בו כגלאי שקר, ו...

הו, וכמובן, יש פטנטים על גנים."

"פטנטים על גנים?"

"כן, אתה יודע, פטנטים על גנים אנושיים."

"לא!

את אומרת לי שממשלת ארצות הברית

רשמה פטנטים על חלק מגוף האדם?

זה לא יכול להיות נכון."

חזרתי למשרד שלי
ושלחתי לכריס שלושה מאמרים,

ו-20 דקות מאוחר יותר,
הוא בא בסערה למשרד שלי.

"הו אלוהים! את צודקת!
את מי אנחנו יכולים לתבוע?"

(צחוק)

כריס הוא עורך דין מבריק,

אבל הוא כמעט לא ידע כלום על חוקי הפטנטים

ובוודאי שכלום על גנטיקה.

אני ידעתי משהו על גנטיקה,
אבל אני אפילו לא הייתי עורכת דין,

ובטח שלא עורכת דין
המתמחה בפטנטים.

אז ברור שהיה לנו הרבה מה ללמוד
לפני שיכולנו להגיש תביעה.

קודם כל, היינו צריכים להבין
בדיוק מה היה רשום בפטנט

כשמישהו רשם גן כפטנט.

פטנטים על גנים
בדרך כלל מכילים עשרות טענות,

אבל השנויות במחלוקת ביותר
הן אלו שנקראות "DNA מבודד" --

כלומר, חלק מה-DNA שהורחק מהתא.

חסידי רישום הגנים כפטנט אומרים,

"רואים? לא רשמנו כפטנט
את כל הגן בגוף שלכם,

רשמנו כפטנט גן מבודד."

וזה נכון,

אבל הבעיה היא שכל שימוש בגן
דורש שהוא יהיה מבודד.

והפטנטים לא היו רק לגן מסוים שהם בודדו,

אלא על כל גרסה אפשרית של הגן הזה.

אז מה זה אומר?

זה אומר שאתם לא יכולים לתת
את הגן שלכם לרופא

ולבקש ממנו או ממנה להסתכל על זה,

למשל, לראות אם יש בו מוטציות כלשהן,

בלי הרשות של מחזיק הפטנט.

זה גם אומר שלמחזיק הפטנט
יש את הזכות לעצור כל אחד

מלהשתמש בגן הזה
במחקר או בניסויים קליניים.

לאפשר למחזיקי פטנטים,

לעיתים קרובות חברות פרטיות,

לנעול חלקים מהגנום האנושי
פגע בחולים.

תחשבו על אביגיל,

בת 10 עם תסמונת QT ארוך,

מצב לבבי חמור, שאם לא מטופל,

יכול להסתיים במוות פתאומי.

החברה שהחזיקה את הפטנט על שני גנים
המקושרים למצב

פיתחו בדיקה לאבחן את התסמונת.

אבל אז הם פשטו רגל
והם מעולם לא הציעו אותה.

אז מעבדה אחרת ניסתה להציע את הבדיקה,

אבל החברה שהחזיקה בפטנטים
איימה לתבוע את המעבדה

על הפרת פטנט.

אז כתוצאה,

במשך שנתיים, אף בדיקה לא הייתה זמינה.

במהלך הזמן הזה,

אביגיל מתה מתסמונת QT ארוך שלא אובחנה.

פטנטים על גנים מהווים בעיה באופן ברור
ופוגעים בחולים.

אבל האם יש דרך שאנחנו יכולים
לקרוא עליהם תיגר?

מתברר שבית המשפט העליון

הבהיר לאורך שורה ארוכה של תיקים,

שדברים מסוימים לא ראויים להירשם כפטנט.

אתם לא יכולים לרשום פטנט
על תוצרים של הטבע -

האוויר, המים, מינרלים,
יסודות מהטבלה המחזורית.

ואתם לא יכולים לרשום פטנט על חוקי הטבע -

חוקי כוח המשיכה, E=mc2.

הדברים האלו הם פשוט בסיסיים מדי
וחייבים להישאר חופשיים לכל

ולא להיות שמורים לאף אחד.

נראה לנו ש-DNA,

המבנה הבסיסי של החיים,

שמקודד לייצור של כל החלבונים שלנו,

הוא גם תוצר של הטבע וגם חוק של הטבע,

לא משנה אם הוא בגוף שלנו

או יושב בתחתית של מבחנה.

כשהתעמקנו בנושא,

נסענו ברחבי הארץ
כדי לדבר עם הרבה מומחים שונים -

מדענים, אנשי רפואה, עורכי דין,
עורכי דין המתמחים בפטנטים.

רובם הסכימו שאנחנו צודקים
מבחינת מדיניות,

ולפחות בתיאוריה, מבחינת החוק.

כולם חשבו שהסיכוי שלנו לזכות בתביעה
נגד פטנטים

היו בערך אפס.

למה זה?

אז, משרד הפטנטים רשם את הפטנטים האלו

במשך למעלה מ-20 שנה.

היו, פשוטו כמשמעו, אלפי פטנטים
על גנים אנושיים.

ועדת הפטנטים היתה עמוק בתוך הסטטוס קוו,

תעשיית הביוטכנולוגיה
גדלה מסביב לעניין הזה,

וחקיקה לאסור פטנטים על גנים הוצגה

שנה אחרי שנה בקונגרס,

והתקדמה לשום מקום.

אז השורה התחתונה:

בתי משפט פשוט לא יהיו מוכנים
להפיל את הפטנטים האלו.

עכשיו, לא כריס ולא אני היינו הטיפוס
שנרתע מאתגר,

ולשמוע - "להיות צודק זה פשוט לא מספיק",

נראה כמו עוד סיבה להילחם בקרב הזה.

אז נערכנו לבנות את התיק שלנו.

עכשיו, תיקי פטנטים נוטים להיות:
חברה א' תובעת את חברה ב'

על איזשהו עניין טכני קטן וחסר חשיבות.

לא ממש היינו מעוניינים בסוג כזה של תיק,

וחשבנו שהתיק הזה הרבה יותר גדול מזה.

זה היה על חופש מדעי, קידמה רפואית,

הזכויות של חולים.

אז החלטנו שאנחנו הולכים לפתח תיק

שלא היה כמו התיקים הטיפוסיים של פטנטים --

יותר כמו תיק של זכויות אזרח.

נערכנו לזהות מחזיק של פטנט של גן

שכפה את הפטנטים שלו בנחרצות

ואז לארגן קואליציה רחבה
של תובעים ומומחים

שיוכלו להגיד לבית המשפט

על כל הדרכים שהפטנטים האלו
פוגעים בחולים ובחידושים.

מצאנו את המועמד העיקרי לתביעה
ב"מיריאד ג'נטיקס",

חברה שממוקמת בסולט לייק סיטי, יוטה.

מיריאד החזיקה בפטנטים על שני גנים,

ה-BRCA1 וה-BRCA2.

נשים עם מוטציות מסוימות לאורך הגנים האלו

נחשבות בסיכון גבוה משמעותית

לפתח סרטן שד ושחלות.

מיריאד השתמשה בפטנטים האלו כדי לתחזק

מונופול שלם על בדיקת BRCA בארצות הברית.

הם הכריחו מעבדות רבות
שהציעו בדיקת BRCA להפסיק.

החברה גבתה הרבה כסף על הבדיקה --

יותר מ-3,000 דולרים.

הם הפסיקו לחלוק בנתונים הקליניים שלהם

עם הקהילה המדעית הבינלאומית.

ואולי הגרוע מכל,

לתקופה של מספר שנים,

מיריאד סירבה לעדכן את הבדיקה שלהם
כדי שתכלול מוטציות נוספות

שזוהו על ידי צוות חוקרים בצרפת.

הוערך שבמהלך התקופה הזו,

למשך כמה שנים,

עד 12% מהנשים שעברו את הבדיקה

קיבלו תשובה שגויה --

תוצאת בדיקה שלילית
שהיתה צריכה להיות חיובית.

זו קת'לין מקסיאן.

אחותה של קת'לין, איילין,
פיתחה סרטן שד בגיל 40

והיא נבדקה על ידי מיריאד.

הבדיקה היתה שלילית.

המשפחה חשה הקלה.

זה אומר שהסרטן של איילין
ככל הנראה לא עבר במשפחה,

ושחברות המשפחה האחרות
לא היו צריכות להיבדק.

אבל שנתיים לאחר מכן,

קת'לין אובחנה עם סרטן שחלות
בשלב מתקדם.

התברר שאחותה של קת'לין היתה בין ה-12%
שקיבלו תוצאת בדיקה שלילית שגויה.

אם איילין היתה מקבלת את התוצאה התקינה,

קת'לין היתה נבדקת,

וסרטן השחלות שלה יכול היה להימנע.

ברגע שהחלטנו על מיריאד,

אז היינו צריכים
ליצור קואליציה של תובעים ומומחים

שיוכלו להאיר את הבעיות האלו.

סיימנו עם 20 תובעים מאוד מחוייבים:

יועצים גנטיים,

גנטיקאים שקיבלו צווי מניעה,

ארגוני סנגוריה,

ארבעה ארגונים מדעיים גדולים
שייצגו במשותף

יותר מ-150,000 מדענים 
ואנשי רפואה מקצועיים,

ונשים פרטיות שאו שלא יכלו להרשות לעצמן
את הבדיקה של מיריאד,

או שרצו לקבל חוות דעת שניה
ולא יכלו,

כתוצאה מהפטנטים.

אחד האתגרים הגדולים שהיו לנו
בהכנת התיק

היה להבין מה הצורה הטובה יותר
להעביר את המדע.

אז על מנת לטעון שמה שמיריאד עשו
לא היה המצאה,

ושגנים מבודדים של BRCA
היו תוצרים של הטבע,

היינו צריכים להסביר שני מושגים בסיסיים,
כמו:

מהו גן? מהו DNA?

איך מבודדים DNA?
ולמה זו לא המצאה?

בילינו שעות על גבי שעות
עם הטוענים והמומחים שלנו,

בניסיון למצוא דרכים
להסביר את המושגים האלו

בפשטות אבל בדיוק.

ובסוף הסתמכנו בכבדות
על השימוש במטאפורות,

כמו זהב.

אז בידוד DNA --

זה כמו חציבת זהב מהר

או הוצאה שלו מאפיק נחל.

אפשר אולי לרשום בפטנט
את התהליך של כריית הזהב,

אבל אי אפשר לרשום כפטנט את הזהב עצמו.

זה אולי לקח הרבה עבודה קשה ומאמץ

לחפור ולהוציא את הזהב מחוץ להר;

עדיין אי אפשר לרשום את כפטנט,
זה עדיין זהב.

והזהב, ברגע שהוא נחצב,

בוודאי שיכול להיות בשימוש
לכל מיני דברים

שלא היה אפשרי להשתמש בו
כשהיה בתוך ההר;

אפשר להכין תכשיטים ממנו לדוגמא --

עדיין לא ניתן לרשום זהב כפטנט,
זה עדיין זהב.

אז עכשיו זה 2009,
ואנחנו מוכנים להגיש את התביעה שלנו.

הגשנו בבית המשפט הפדרלי
במחוז הדרומי של ניו יורק,

והתיק הוקצה באופן אקראי
לשופט רוברט סוויט.

במרץ 2010,
השופט סוויט פירסם את דעתו --

152 עמודים --

וניצחון מוחלט לצד שלנו.

בקריאת הדעה,

לא יכולנו להתגבר על באיזה רהיטות
הוא תיאר את המדע בתביעה הזו.

אני מתכוונת, התקציר שלנו --
הוא היה די טוב,

אבל לא עד כדי כך טוב.

איך הוא פיתח כזו הבנה עמוקה של העניין הזה

בזמן כזה קצר?

פשוט לא יכולנו להבין איך זה קרה.

אז מתברר,

הפקיד של השופט סוויט
שעבד אצלו בזמנו,

לא היה רק עורך דין --

הוא היה מדען.

הוא לא היה סתם מדען --

היה לו דוקטורט בביולוגיה מולקולרית.

(צחוק)

איזה מכת מזל מדהימה!

מיריאד אז עירערו

לבית המשפט לעירעורים הפדרלי
של ארצות הברית.

וכאן דברים באמת נהיו מעניינים.

קודם כל, ברגע מאוד מכריע בתיק,

ממשלת ארצות הברית החליפה צד.

אז בבית המשפט המחוזי,
הממשלה הגישה תקציר משפטי בצד של מיריאד.

אבל עכשיו, בניגוד מוחלט למשרד הפטנטים שלה,

ממשלת ארצות הברית הגישה תקציר
שמציין שהממשלה

בחנה מחדש את העניין
לאור הדעה של בית המשפט המחוזי,

והגיעה למסקנה ש-DNA מבודד
הוא לא ניתן לרישום כפטנט.

זה היה באמת עניין גדול,

לגמרי לא צפוי.

בית המשפט לעירעורים הפדרלי

שומע את כל תיקי הפטנטים,

ויש לו מוניטין של להיות
מאוד, מאוד בעד הפטנטים.

אז אפילו עם ההתפתחות יוצאת הדופן הזו,

ציפינו להפסיד.

והפסדנו.

בערך.

ההחלטה הסופית היתה חלוקה, 2 ל-1.

אבל שני השופטים שפסקו נגדנו,

עשו זאת מסיבות שונות לגמרי.

הראשון, השופט לאורי,

בנה לעצמו תיאוריה ביולוגית מקורית --

לגמרי שגויה.

(צחוק)

הוא החליט שמיריאד יצרה כימיקל חדש --

חסר הגיון לחלוטין.

מיריאד אפילו לא טענו את זה,
אז זה היה מאוד מפתיע.

השני, השופט מור,

אמרה שהיא בעיקרון הסכימה איתנו ש-DNA מבודד
הוא מוצר של הטבע.

אבל היא אמרה - "אני לא רוצה לטלטל
את תעשיית הביוטכנולוגיה."

השלישי, השופט ברייסון,

הסכים איתנו.

אז עכשיו חיפשנו סקירה
על ידי בית המשפט העליון.

וכשעותרים לבית המשפט העליון,

צריך להציג שאלה
שרוצים שבית המשפט יענה עליה.

בדרך כלל השאלות האלו תופסות צורה
של פיסקה סופר ארוכה,

משהו כמו אורך דף שלם
עם הרבה מאוד פסוקיות,

"מאיזו בחינה" פה ו-"אפוא" שם,

הגשנו אולי את השאלה הקצרה ביותר
שנשאלה אי פעם.

ארבע מילים:

הגנים אנושיים ניתנים לפטנט?

עכשיו כשכריס שאל אותי בפעם הראשונה
מה חשבתי על המילים האלו,

אמרתי -
"טוב, אני לא יודעת.

אני חושבת שחייבים להגיד -
'האם DNA מבודד ניתן לפטנט?' "

"לא.

אני רוצה שלשופטים תהיה
בדיוק את אותה תגובה שהייתה לי

כשהעלית את העניין הזה מולי
לפני שבע שנים."

טוב, בטח לא יכולתי להתווכח עם זה.

בית המשפט העליון שומע רק אחוז אחד

מכל התביעות שהוא מקבל,

והוא הסכים לשמוע את שלנו.

היום של הטיעון המילולי הגיע,
וזה היה מאוד, מאוד מרגש --

שורה ארוכה של אנשים בחוץ,

אנשים עמדו בתור מ-2:30 לפנות בוקר

כדי לנסות להיכנס לאולם בית המשפט.

שני ארגונים של סרטן השד,

"פעולה נגד סרטן השד" ו-"FORCE",

אירגנו הפגנה על מדרגות בית המשפט.

כריס ואני ישבנו בשקט במסדרון,

רגעים לפני שהוא היה אמור להיכנס ולטעון

את הטיעון הכי חשוב בקריירה שלו.

אני באופן ברור הייתי יותר לחוצה ממנו.

אבל כל חרדה שנשארה,
נרגעה כשנכנסתי לאולם בית המשפט

והסתכלתי סביב
על ים של פנים חברותיות:

הנשים שהיו הלקוחות הפרטיים שלנו

ששיתפו את הסיפורים האישיים העמוקים שלהן,

הגנטיקאים שלקחו נתחי זמן גדולים
מלוח הזמנים העמוס שלהם

להקדיש את עצמם למאבק הזה

ונציגים ממערך מגוון

של ארגונים רפואיים, הגנה על חולים,
סביבתיים ודתיים,

שהגישו תצהירים לבית המשפט.

בחדר היו גם שלושה מנהיגים 
מפרוייקט הגנום האנושי,

כולל אחד השותפים לגילוי ה-DNA בעצמו,

ג'יימס ווטסון,

שהגיש תצהיר לבית המשפט,

שבו הוא התייחס
לרישום פטנטים על גנים כ"שיגעון".

(צחוק)

הגיוון של הקהילות שיוצגו בחדר הזה

והתרומות שכל אחד מהם עשה
כדי להפוך את היום הזה למציאות

דיברו רבות על מה היה על כף המאזניים.

הטיעון עצמו היה מרתק.

כריס טען באופן מבריק.

אבל בשבילי,

הפן המרגש ביותר היה לצפות
בשופטי בית המשפט העליון נאבקים

עם DNA מבודד,

בעזרת סדרה של השוואות צבעוניות
ודיונים עצבניים,

באופן מאוד דומה למה שהצוות המשפטי
שלנו עשה במהלך שבע השנים האחרונות.

השופט קגן השוותה DNA מבודד

ללקיחה של צמח מרפא מהאמזונס.

השופט רוברטס הבדיל את זה
מגילוף אלת בייסבול מעץ.

ובאחד מהרגעים הממש מועדפים עליי,

השופט סוטומאייר הצהירה
ש-DNA מבודד הוא "פשוט הטבע יושב שם".

(צחוק)

הרגשנו די בטוחים בעצמנו
כשעזבנו את אולם בית המשפט באותו יום,

אבל אני לעולם לא הייתי יכולה
לחזות את התוצאה:

תשע לעומת אפס.

"מקטע DNA שמופיע באופן טבעי
הוא תוצר של הטבע,

ולא ניתן לרישום בפטנט
רק בגלל שהוא בודד.

ויתר על כן,

מיריאד לא יצרו שום דבר."

בתוך 24 שעות מההחלטה,

חמש מעבדות הכריזו

שהם יתחילו להציע בדיקות
לגנים ה-BRCA.

חלק מהן הבטיחו להציע את הבדיקות
במחיר נמוך יותר ממיריאד.

חלק הבטיחו לספק בדיקה יותר מקיפה

מזו שמיריאד מציעים.

אבל כמובן שההחלטה הולכת
הרבה מעבר למיריאד.

היא מסיימת נוהג של 25 שנים
של לאפשר רישום פטנטים על גנים אנושיים

בארצות הברית.

זה מוריד מכשול משמעותי
לגילוי והמצאות בביו-רפואה.

וזה עוזר להבטיח שלחולים
כמו אביגיל, קת'לין ואיילין

תהיה גישה לבדיקות שהם צריכים.

מס' שבועות אחרי שבית המשפט
פירסם את ההחלטה שלו,

קיבלתי חבילה קטנה בדואר.

היא הייתה מבוב קוק-דיגן,

פרופסור באוניברסיטת דיוק

ואחד מהאנשים הראשונים 
שכריס ואני הלכנו לבקר

כשהתחלנו לשקול
האם לקחת את התיק הזה.

פתחתי אותו כדי לראות
בובת חיה קטנה.

(צחוק)

לקחנו סיכון גדול כשלקחנו את התיק הזה.

חלק ממה שנתן לנו את האומץ
לקחת את הסיכון הזה

היה שידענו שאנחנו עושים את הדבר הנכון.

התהליך לקח כמעט שמונה שנים
מההתחלה ועד הסוף,

עם הרבה תפניות ושינויים
לאורך הדרך.

קצת מזל בהחלט עזר,

אבל אלו היו הקהילות שגישרנו ביניהן,

הבריתות שיצרנו,

שאיפשרו לחזירים לעוף.

תודה.

(מחיאות כפיים)