זאת הפעם הראשונה
בה עקבתי אחרי פינקי העכבר.

[צחוק]

וזה אומר בעליל
שהמדע יכול להיות כיף,

המדע יכול להיות מנוגד להגיון,
המדע יכול לשגע את השכל,

ומה שאעשה בדקות הקרובות

הוא לספר לכם שהמדע
יכול גם להציל חיים.

אז נתחיל עם כמה בשורות טובות,

והבשורות הטובות קשורות
למה שלמדנו מהמחקר הביו-רפואי

ושממש שינה את התוצאות
של הרבה מאד מחלות חמורות,

נתחיל עם סרטן הדם,
לוקמיה לימפובלסטית חמורה,

הסרטן הכי שכיח אצל ילדים.

בזמן לימודי,
שיעור התמותה היה כ-95%.

היום, 25-30 שנה מאוחר יותר,
אנו מדברים

על שיעור תמותה שירד ב-85%.

6,000 ילדים בשנה,

שבעבר היו מתים ממחלה זו,
נרפאים.

אם אתם מעוניינים במספרים
הגדולים באמת,

הביטו במספרים האלה,
שמתייחסים למחלות לב.

מחלת הלב היתה
הרוצח הגדול ביותר

במיוחד של גברים
בשנות ה-40 שלהם.

היום אנו רואים ירידה של 63%
בתמותה ממחלת לב.

מספר מדהים של 1.1 מיליון
מקרי מוות שנמנעים מידי שנה.

לא-ייאמן, אבל מחלת האיידס

הוכרזה בחודש שעבר
כ"מחלה כרונית",

כלומר, בן 20 שנדבק בנגיף האיידס,

צפוי לשרוד לא שבועות,
חודשים או כמה שנים,

כפי שהיינו אומרים
רק לפני עשור,

אלא לחיות עשרות שנים,

ולמות אולי בשנות ה-60 או ה-70 שלו
מסיבות אחרות לגמרי.

אלה הם שינויים מדהימים בהחלט,

בסיכויים למות מכמה
מהרוצחים הכי גדולים.

בפרט אחד מהם,
שוודאי אינכם יודעים עליו,

שבץ מוחי, שלצד מחלת הלב,

היה מהרוצחים הכי גדולים בארץ,
לצד הסרטן,

הוא מחלה שהיום אנו יודעים
שאם מביאים את החולים לביה"ח,

לחדר המיון תוך 3 שעות
מתחילת האירוע,

כ-30% מהם ישתחררו מביה"ח
ללא שום מוגבלות.

סיפורים מופלאים, בשורות טובות,
וכל זה מתמצה

לכלל הבנה של משהו בנוגע למחלות,
שאיפשרה לנו

לזהות בשלב מוקדם ולהתערב מהר.

גילוי מוקדם והתערבות מוקדמת.

זהו סיפור ההצלחות
שמתייחס לכל אלה.

וזה אומר לכם
איך המחקר הביו-רפואי

יכול אכן לשנות את המצב
עבור מיליונים רבים של אנשים.

למרבה הצער,
לא כל הבשורות טובות.

הבה נדבר על סיפור אחר
שקשור בהתאבדויות.

כמובן שכאן לא מדובר
במחלה לשמה.

אלא בבעיה או במצב
שמובילים למוות,

ואולי אינכם יודעים
עד כמה זה רווח כיום.

בכל שנה, מתרחשות בארה"ב
38,000 התאבדויות.

כלומר, התאבדות אחת
בכל 15 דקות לערך.

גורם המוות ה-3 בדרגה
בקרב אנשים בני 15 עד 25.

זהו סיפור מדהים למדי כשמבינים

שהוא פי שתיים נפוץ מאשר רצח,

ולמעשה נפוץ יותר, כסיבת-מוות,

מאשר תאונות הדרכים בארצנו.

כשאנו מדברים על התאבדויות
יש גם היבט רפואי.

כי 90% מההתאבדויות
קשורות למחלות נפש,

דכאון, הפרעה דו-קוטבית, סכיזופרניה,

אנורקסיה, אישיות גבולית,

יש רשימה ארוכה
של הפרעות שתורמות לכך,

שכפי שציינתי קודם,
לעתים תכופות מתפתחות בגיל מוקדם.

ולא מדובר רק בתמותה
מהפרעות אלה,

אלא גם בחולניות.
אם תסתכלו על נושא הנכות,

כפי שנמדדה כאן
ע"י ארגון הבריאות העולמי,

משהו שהם מכנים:
"שנות חיים לפי נכות".

זהו מדד שאיש לא ייקח בחשבון,

אלא אם הוא כלכלן.

אבל זו דרך מסוימת לזהות
מה הולך לאיבוד

במונחים של נכות
עקב סיבות רפואיות.

ואתם רואים שבעצם
30% מכל הנכויות

מכל הסיבות הרפואיות

ניתנות לייחוס להפרעות נפשיות
או תסמונות נוירו-פסיכיאטריות.

אולי נראה לכם
שזה בכלל לא הגיוני.

הרי הסרטן נראה חמור בהרבה.

מחלת לב נראית חמורה בהרבה.

אבל אתם יכולים למצוא אותן
למטה, בהמשך הרשימה.

כי אנו מדברים על נכות.

מה גורם לנכות בהפרעות אלה

כמו סכיזופרניה,
הפרעה דו-קוטבית ודכאון?

מדוע הן בראש הרשימה כאן?

יש כנראה 3 סיבות.

האחת היא שהן נפוצות מאד,

בערך 1 מכל 5 בני-אדם יסבלו

מאחת ההפרעות האלה במהלך חייהם.

השניה היא, כמובן,
שאצל אנשים מסוימים

הן הופכות לנכות אמיתית.

בערך 4-5%,

כלומר 1 מכל 20,

סובלים מנכות אמיתית
בגלל אחת המחלות האלה.

אבל מה שבאמת
גורם למספרים האלה,

לחולניות הרבה ובמידה מסוימת
גם לתמותה הרבה,

הוא העובדה שהן מתחילות
מוקדם מאד בחיים.

אצל 50% זה יתחיל עד גיל 14,

אצל 75% - עד גיל 24.

תמונה שונה מאד ממה שרואים

כשמדברים על סרטן, מחלת לב,
סוכרת, לחץ-דם גבוה,

רוב המחלות העיקריות
שעולות בדעתנו,

כגורמות לחולניות ותמותה.

אלה הן באמת
ההפרעות הכרוניות של צעירים.

התחלתי בכך שאמרתי
שיש בשורות טובות.

ברור שזו אינה אחת מהן.

זהו אולי
החלק הכי קשה,

ובמובן מסוים זהו ווידוי מבחינתי;

תפקידי הוא בעצם לוודא

שאנו מתקדמים בכל ההפרעות האלה,

כי אני עובד עבור הממשל הפדרלי.

למעשה, אני עובד עבורכם.
אתם משלמים את שכרי

ואולי כעת, כשאתם יודעים
במה אני עוסק

ואולי במה שנכשלתי,
צריך לדעתכם לפטר אותי.

אני בהחלט יכול להבין את זה.

אבל מה שברצוני להציע,

וזו הסיבה שאני כאן,

שלדעתי אנו עומדים להיכנס
לעולם שונה לחלוטין

מבחינת חשיבתנו על מחלות אלה.

וזה יהיה תלוי, במידה מסוימת,

בעבודה עליה תשמעו היום,

שעתידה להיות ממש מלהיבה,

וטכנית, להוות שינוי אמיתי.

אבל מה שברצוני להדגיש

הוא שהשינוי האמיתי כאן
יהיה שינוי בתפישה.

הדברים עליהם דיברתי עד עתה

הם הפרעות נפשיות, מחלות של הנפש.

בימינו זה הופך לביטוי
די לא-פופולרי.

ואנשים חושבים, משום-מה,

שתקין יותר פוליטית להשתמש במונח
"הפרעות התנהגותיות",

ולדבר עליהן כעל
הפרעות של התנהגות.

טוב ויפה.
אלה הפרעות של התנהגות

והן הפרעות של הנפש.

אבל אני טוען ששני המונחים האלה

שהיו בשימוש במשך מאה שנה
או יותר,

בעצם מעכבים כיום את הקידמה.

ולכן, כדי להתקדם מבחינה תפישתית,

עלינו להתחיל לראות בהפרעות אלה
הפרעות של המוח.

חלק מכם ודאי יגידו:

"אוי ואבוי. זה קורה שוב,

"עכשיו נשמע על
חוסר איזון ביו-כימי,

"נשמע על תרופות

"או על איזה רעיון פשטני מאד,

"שיהפוך את חוויותינו האישיות למולקולות,

"או לאיזו מין הבנה
חד-מימדית שטוחה לגמרי

"שתסביר מה המשמעות
לחלות בדכאון או בסכיזופרניה."

במהלך היום

אתם עומדים לשמוע
שכאשר אנו מדברים על המוח,

הוא הכל, רק לא חד-מימדי,
פשטני או רדוקציוניסטי.

זה תלוי, כמובן, בקנה המידה

או בהיקף בו חושבים עליו.

אבל זהו איבר

בעל מורכבות סוריאליסטית.

ואנו רק מתחילים להבין אותו,

ולדעת איך בכלל לחקור אותו,

בין אם מתייחסים למאה מיליארד
הנוירונים שבקליפת המוח,

או למאה טריליון הסינפסות

שמהוות את כל החיבורים.

זה עתה התחלנו לגלות

איך לקחת את המכונה
המורכבת-להפליא הזאת

שמבצעת סוגים מופלאים
של עיבוד מידע

ומשתמשים במוחנו כדי להבין
את המוח המורכב מאד

שתומך בכך, שתומך בנפש שלנו.

זו למעשה תחבולה אבולוציונית אכזרית,

שכנראה פשוט אין לנו מוח

שמחווט טוב מספיק
כדי להבין את עצמו.

אבל אנו מתקדמים,
והודות לכמה מן הטכנולוגיות

שעליהן תשמעו היום,

אנו מסוגלים להתחיל
לקשר בין דברים.

במובן מסוים, זה מעורר הרגשה

שכאשר הולכים על בטוח
וחוקרים את ההתנהגות וההכרה,

דברים שאפשר לצפות בהם,

התחושה היא יותר פשטנית ורדוקציוניסטית

במקום להתמודד עם האיבר
המורכב והמסתורי להפליא הזה

שאנו מתחילים לנסות להבין.

כבר עתה,

כשמדובר בהפרעות של המוח
עליהן שוחחתי איתכם,

דכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית,
מצוקה פוסט-טראומטית,

אין לנו הבנה מעמיקה

איך מבוצע העיבוד הבלתי-תקין שלהן

או מה עושה המוח
במחלות אלה.

כבר הצלחנו לזהות חלק
מההבדלים ההקשריים,

או אחדות מהדרכים בהן
החיווט שונה

אצל אנשים שיש להם
הפרעות אלה.

אנו מכנים זאת "קונקטומה",
מפת קישורי המוח האנושי.

ואפשר לחשוב על הקונקטומה
כעל תרשים החיווט של המוח.

עוד מעט תשמעו על כך יותר.

החלק החשוב כאן הוא
שכאשר מתחילים להתבונן

באנשים בעלי הפרעות אלה,

האחד מכל 5 מבינינו
שנאבק בהן,

מוצאים שיש ואריאציות רבות
באופן בו המוח מחווט,

אך יש כמה דפוסים ברי-חיזוי

ודפוסים אלה הם גורמי-סיכון

להתפתחות אחת ההפרעות הללו.

זה קצת שונה מן האופן
בו אנו רואים הפרעות במוח

כמו מחלות הנטינגטון, פרקינסון
או אלצהיימר

שבהן נהרס חלק מקליפת המוח.

כאן אנו מדברים על פקקי תנועה
או לעתים מעקפים

או בעיות באופן
בו הדברים מקושרים

ובאופן בו המוח מתפקד,

אם תרצו, אפשר להשוות זאת

מצד אחד, לנתק בשריר הלב -
התקף לב,

שבו יש רקמה מתה בלב

לעומת הפרעת קצב,
שבה האיבר פשוט אינו מתפקד

בגלל בעיות תקשורת פנימיות שלו.

בכל מקרה, זה הורג,

ורק באחד מהם מוצאים
פציעה חמורה.

כשחושבים על זה,

מוטב אולי להתעמק יותר

בהפרעה אחת מסוימת.

כלומר, הסכיזופרניה.

לדעתי תחום זה
יעזור לנו להבין

מדוע יש חשיבות לכך
שנראה בו הפרעת מוח.

הסכיזופרניה היא הפרעה שבד"כ מופיעה

בצורת תסמינים פסיכוטיים,

וכך אנו מאבחנים אותה,

אשליות, הזיות, בעיות חשיבה,

בעיות קשב,

בד"כ בגילים 18
עד 22, 23, 24.

אלו הן סריקות שעשו
ג'ודי רפפורט ועמיתיה

במכון הלאומי למחלות נפש,

שבו הם חקרו ילדים עם סכיזופרניה
בשלבים מוקדמים מאד.

ואתם כבר רואים
שלמעלה יש אזורים

באדום, כתום וצהוב,

אלה הם מקומות
עם פחות חומר אפור.

וכשהם עקבו אחריהם
במשך 5 שנים

והישוו אותם לקבוצת בקרה
באותו גיל,

אתם רואים שבמיוחד באזורים

כמו קליפת המוח הקדם-מצחית
האחורית הצידית,

או פיתול המוח הרקתי העליון,

יש אובדן משמעותי
של חומר אפור.

זה חשוב.

זה חשוב אם מנסים
ליצור מודל של זה.

תוכלו לחשוב על התפתחות תקינה

כעל אובדן מסה קליפתית,

אובדן של חומר אפור
בקליפת המוח,

ומה שקורה בסכיזופרניה
הוא החטאה של הסמן הזה

ובשלב מסוים, כשמחטיאים את הסמן,

חוצים סף מסוים, ובסף הזה

אנו קובעים שאדם זה
חולה במחלה הזאת

כי יש לו התסמינים ההתנהגותיים
של הזיות ואשליות.

זה משהו שאנו יכולים לזהות.

אבל הביטו בכך היטב,

ותראו שהם בעצם
חצו סף שונה.

הם חצו סף מוחי
בשלב מוקדם בהרבה.

זה לא בגיל 22 או 20,

אלא אולי אפילו
בגיל 15 או 16

אפשר לראות שמסלול ההתפתחות
שונה למדי

ברמת המוח, לא ברמת ההתנהגות.

מדוע זה חשוב?

ראשית, כי כשמדובר בהפרעות מוח,
ההתנהגות משתנה אחרונה.

אנו יודעים זאת לגבי
אלצהיימר, פרקינסון, הנטינגטון.

מתרחשים שינויים במוח
עשר שנים או יותר

לפני שרואים את הסימנים הראשונים
לשינוי התנהגותי.

הכלים שבידינו,
ואתם תשמעו עליהם יותר

בהמשך היום,

משתפרים מידי שנה,

ומאפשרים לנו כעת לזהות
מוקדם יותר שינויים אלה במוח,

הרבה לפני שמופיעים התסמינים,

אבל, הכי חשוב,
אם לחזור להתחלה,

הבשורות הטובות ברפואה

הן גילוי מוקדם, התערבות מוקדמת.

אילו חיכינו עד להתקף הלב עצמו,

היינו מקריבים 1.1 מיליון נפשות

בכל שנה בארצנו למחלות הלב.

זה בדיוק מה שאנו עושים כיום.

כשאנו מחליטים שכל מי שיש לו
הפרעות מוח כאלה,

הפרעות בחיווט המוח,
יש לו גם הפרעה התנהגותית.

אם אנו מחכים עד שההפרעה
תתבטא בהתנהגות,

זה איננו גילוי מוקדם.
זו איננה התערבות מוקדמת.

ולמען הבהירות,
עדיין איננו מוכנים לעשות זאת.

אין לנו כל העובדות.

איננו אפילו יודעים
מה יהיו הכלים

ולא היכן בדיוק לחפש
בכל מקרה ומקרה,

כדי שנצליח לתפוס את זה
לפני שההתנהגות נעשית שונה.

אבל זה אומר לנו איך עלינו
לחשוב על זה ומהו הכיוון.

האם נגיע לשם בהקדם?

לדעתי, זה משהו שיקרה
בשנים הקרובות

אבל הייתי רוצה לסיים בציטטה

שנוגעת לנסיון להתנבא
איך זה יקרה,

מאת מישהו שחשב הרבה על שינויים
בתפישה ובטכנולוגיה

"אנו תמיד מגזימים בהערכת השינוי
שיקרה בשנתיים הקרובות

"וממעיטים בהערכת השינוי

"שיקרה בעשר השנים הבאות."
- ביל גייטס.

תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]