הסופה המסיבית ביותר
מכל סופות הצונאמי
מאיימת עלינו.
הסופה האדירה הזו
יוצרת מציאות יותר ויותר קודרת,
ואנחנו מתייצבים
לנוכח מציאות זו
באמונה שלמה
שנוכל לפתור את בעיותינו
באמצעות הטכנולוגיה,
וזה מאוד מובן.
הסופה האדירה הזו שקרבה אלינו
היא התוצאה של גידול האוכלוסין שלנו
שמתקרב ל-10 מיליארד נפש,
קרקע שהופכת למדבר,
וכמובן, שינויי האקלים.
ואין כל ספק:
אנו עתידים לפתור
רק את הבעיה
של החלפת דלקי מאובנים
בעזרת הטכנולוגיה.
אך דלקי המאובנים -
פחמן, פחם וגז -
אינם בשום אופן הדבר היחיד
שגורם לשינויי האקלים.
"מידבור"
הוא מילה יפה
לקרקע שהופכת למדבר,
וזה קורה אך ורק כאשר
אנו יוצרים יותר מדי אדמה קירחת.
אין סיבה אחרת.
בכוונתי להתמקד
במרבית הקרקע בעולם
שהופכת כיום למדבר.
אבל יש לי בשבילכם
מסר פשוט ביותר
שיוצר יותר תקוה
ממה שנראה על פניו.
יש לנו סביבות
שבהן הלחות מובטחת לאורך כל השנה.
בסביבות כאלו,
זה כמעט בלתי אפשרי
ליצור שטחי שממה נרחבים.
לא משנה מה עושים,
הטבע מכסה אותם במהירות.
אבל יש סביבות
שבהן יש חודשים של לחות
ולאחריהם חודשים של יובש,
ושם מתרחש המידבור.
למזלנו, בעזרת טכנולוגיית חלל,
ניתן להביט על זה מהחלל,
וכאשר עושים זאת,
ניתן לראות את הפרופורציות די טוב.
בגדול, מה שמופיע בירוק
אינו עובר מידבור,
ומה שמופיע בחום כן עובר,
ונכון לעכשיו אלה הם השטחים
הגדולים ביותר על-פני כדור-הארץ.
לדעתי, כשני-שליש משטח
העולם עובר מידבור.
צילמתי תמונה זו במדבר טיחאמה
כאשר ירדו 25 מ"מ גשם.
תחשבו על זה
במושגים של גלילי מים,
כל אחד מכיל 200 ליטר.
יותר מ-100 גלילי מים
ירדו על כל דונם
של הקרקע ההיא באותו היום.
למחרת, הקרקע נראתה ככה.
לאן נעלמו המים?
בחלקם הם זרמו כשיטפון,
אבל רוב המים שנספגו באדמה
פשוט התאדו,
בדיוק כפי שקורה בגינות שלנו
אם מותירים את הקרקע בלתי מכוסה.
ומאחר וגורלות המים והפחמן
קשורים במרכיבי הקרקע האורגניים,
כאשר אנו גורמים נזק לקרקע, נפלט פחמן.
הפחמן חוזר לאטמוספירה.
מספרים לנו שוב ושוב
שהמידבור מתרחש אך ורק
באזורים הצחיחים והצחיחים למחצה,
ושאדמות-מרעה כמו זו באזורים בעלי
רמות משקעים גבוהות אינן מושפעות.
אבל אם לא מסתכלים רק על-פני
אדמות-המרעה אלא עמוק לתוכן,
מגלים שרוב הקרקע
בתוך אדמת-המרעה
שזה עתה ראינו הינה קירחת
ומכוסה בשכבת אצות
הגורמות להגברה של מי נגר ואידוי.
זהו נגע המידבור
שאנו לא מזהים עד
שזה מגיע למצב סופני.
היום אנו יודעים שמידבור
נגרם על-ידי משק-החי,
לרוב בקר וצאן,
ברעיית-יתר של הצמחים,
שמשאירה את הקרקע
חשופה ופולטת מתאן.
רובנו יודעים זאת,
מזוכי פרס-נובל ועד
לנושאי מקלות גולף,
או שכך לימדו אותנו, אותי למשל.
הסביבות כמו זו שרואים כאן,
סביבות מאובקות באפריקה שבה גדלתי,
ואהבתי את חיות-הבר,
ולכן גדלתי על שינאת משק-החי
בגלל הנזק שהם גרמו.
ואחר-כך לימודיי
באוניברסיטה בתור אקולוג
עוד חיזקו את אמונתי בזה.
ובכן, יש לי חדשות עבורכם.
באותו אופן בדיוק היינו פעם בטוחים
שהעולם שטוח.
טעינו אז ואנו טועים שוב.
אני רוצה להזמינכם עכשיו
לצאת איתי למסע של
לימוד מחודש ושל תגליות.
כאשר הייתי איש צעיר,
בתור ביולוג צעיר באפריקה,
הייתי מעורב בהקצאת אזורים יפהפיים
למען שמורות טבע עתידיות.
זה היה בעשור של 1950
ומרגע שהרחקנו את הציידים
המתופפים, כדי להגן על החיות,
מצב הקרקע התחיל להידרדר,
כפי שרואים בפארק זה שיצרנו.
לא היה כאן את משק-החי,
אבל בגלל החשד שהיו
יותר מדי פילים,
ערכתי מחקר והוכחתי
שיש יותר מדי מהם.
המלצתי שעלינו לצמצם את מספרם
ולהורידו לרמה שהאדמה תוכל לשאת.
היה עליי לקבל החלטה נוראית,
ולמען האמת, זה היה חומר-נפץ פוליטי.
הממשלה שלנו גיבשה צוות מומחים
כדי לקבל חוות-דעת
על המחקר שעשיתי.
הם עשו כך והסכימו איתי,
ובמהלך השנים הבאות,
ירינו ב-40,000 פילים
במטרה למנוע את הנזק.
אבל זה הרע את המצב
ולא שיפר אותו.
בגלל שאני כל-כך אוהב פילים,
זו היתה הפאשלה הגדולה
והעצובה ביותר בחיי,
ואני אקח אותה יחד איתי לקבר.
אבל דבר אחד טוב יצא מכל זה.
זה גרם לי להיות לגמרי נחוש
להקדיש את חיי למציאת פיתרונות.
כאשר הגעתי לארה"ב, הזדעזעתי
למצוא שמורות טבע כמו זו
שעוברת מידבור כמו
מהגרועים שבאפריקה.
וכאן לא היו חיות בית
מעל 70 שנה.
גיליתי שלמדענים בארה"ב
לא היה שמץ של מושג
למה זה קורה
מלבד ההסבר שהאזור צחיח ושזה טבעי.
לכן התחלתי לבדוק את כל תוכניות
המחקר שיכולתי למצוא
והנוגעות למערב ארה"ב כולו
שבהן סלקו את הבקר
כדי להוכיח שזה מה
שיעצור את המידבור,
אבל גיליתי את ההיפך,
כפי שרואים בתחנת מחקר זו,
ששם אדמת המרעה
היתה ירוקה ב-1961,
ועד 2002 היא הגיעה למצב זה.
כותבי נייר העמדה על שינויי האקלים
שמהם השגתי תמונות אלו,
מייחסים שינוי זה
ל"תהליכים בלתי ידועים".
אבל ברור כעת שמעולם לא הבנו
מה גורם למידבור,
שהרס המון תרבויות שלמות
וכעת מאיים עלינו גלובלית.
מעולם לא הבנו אותו.
קחו מטר מרובע של קרקע
ותחשפו אותה כמו זו שם,
ואני מבטיח לכם שתמצאו
שהיא הרבה יותר קרה
השכם בבוקר והרבה
יותר חמה באמצע היום
לעומת אותה קרקע
אם היא היתה מכוסה בפסולת,
פסולת צמחית.
שינינו את המיקרו-אקלים.
בזמן שאנו עושים זאת
ומגדילים משמעותית את
אחוז הקרקע החשופה
על יותר ממחצית הקרקע בעולם,
אנו משנים את המאקרו-אקלים.
אבל אנו פשוט לא מבינים
מדוע זה התחיל להתרחש
לפני 10,000 שנה.
מדוע זה הואץ לאחרונה?
אין לנו שום הבנה לגבי זה.
כישלוננו בהבנה היה בזה
שסביבות אלו בעלות הלחות העונתית,
הקרקע והצמחייה
התפתחו עם מספר גדול מאוד
של חיות רועות,
ושהחיות הרועות הללו
התפתחו ביחד עם
טורפים שצדים בקבוצות.
ההגנה היעילה ביותר כנגד
טורפים הצדים בקבוצות
היא להתאגד כעדר,
וככל שהעדר גדול יותר,
הפרטים בתוכו מוגנים יותר.
עדרים גדולים עושים את
צרכיהם ממש על גבי מזונם,
ועליהם לנוע כל הזמן,
ותנועה זו היא שמנעה
רעיית-יתר של צמחים,
בעוד שהרמיסה התקופתית
מבטיחה כיסוי טוב של האדמה,
כפי שרואים היכן שהעדר עבר.
תמונה זו מראה
אדמת-מרעה עונתית אופיינית.
זה
עבר 4 חודשי גשמים,
וכעת היא נכנסת
ל-8 חודשי יובש.
שימו לב לשינוי בעוד היא
נכנסת לעונת היובש הארוכה.
כל העשב שרואים מעל פני הקרקע,
צריך להתנוון ביולוגית
לפני עונת הגידול הבאה, ואם לא,
אדמת-המרעה והקרקע מתחילות למות.
אם זה לא מתנוון ביולוגית,
זה עובר חימצון
שהוא תהליך מאוד איטי,
וזה חונק והורג את הדשא,
דבר המוביל לצמיחת עצים
ולקרקע חשופה, דבר המשחרר פחמן.
כדי למנוע זאת, מקובל להשתמש באש.
אבל גם אש מותירה קרקע חשופה,
דבר המשחרר פחמן,
ומה שעוד יותר גרוע,
שריפת דונם אדמת-מרעה
פולטת מזהמים שמזיקים יותר
מ-600 מכוניות.
באפריקה שורפים בכל שנה
יותר מ-10 מיליארד
דונם של אדמות-מרעה,
וכמעט אף אחד לא מדבר על זה.
בתור מדענים אנו מצדיקים את השריפה
כי זה מעלים את החומר המת
ומאפשר לצמחים לגדול.
אם מסתכלים על אדמת-מרעה
זו שהתיבשה,
מה ניתן היה לעשות כדי לשמרה?
צריך לזכור שאני מדבר
על מרבית הקרקע בעולם.
איננו יכולים לצמצם את מספר
בעלי-החיים כדי לאפשר מנוחה לאדמה
מבלי לגרום למידבור ולשינוי אקלים.
אין אנו יכולים
לשרוף אותה מבלי לגרום
למידבור ולשינוי אקלים.
אז מה עושים?
יש רק אפשרות אחת,
אני חוזר, רק אפשרות אחת
נשארה למומחי האקלים ולמדענים,
והיא לעשות את הבלתי ייאמן,
ולהשתמש בבעלי-חיים
בעדרים שנעים,
כחיקוי של העדרים והטורפים של פעם
וכך לחקות את הטבע.
לא נותרה שום ברירה אחרת לאדם.
אז הבה נעשה זאת.
על פיסת אדמת-מרעה זו
נבצע זאת, אבל רק מקדימה.
נגדוש אותה עם בקר
כדי לחקות את הטבע,
וכך עשינו ותביטו בזה.
כל הדשא הזה מכסה
כעת את הקרקע
כמו גם צואה, שתן, ליכלוך וקש,
כפי שהגננים מביניכם ודאי יודעים
וקרקע זו מוכנה
לספוג ולהכיל את הגשם,
לאגור פחמן ולפרק את המתאן.
וכך עשינו,
מבלי להשתמש באש שמזיקה לקרקע,
והצמחים יכולים לגדול בחופשיות.
כאשר גיליתי זאת לראשונה,
שאין לנו ברירה כמדענים
אלא להשתמש בבעלי-החיים המושמצים
כדי לטפל בשינויי אקלים ובמידבור,
עמדתי בפני התלבטות קשה.
כיצד עלינו לבצע זאת?
היו לנו 10,000 שנים
של רועים בעלי ידע רב
שקיבצו את חיותיהם ונדדו איתם,
אבל הם יצרו את
מדברי הענק בעולם, תוצרת האדם.
אחר-כך היו לנו 100 שנים
של מדעי גשם מודרניים
והם רק האיצו את המידבור,
כפי שגילינו לראשונה באפריקה
ולאחר-מכן קיבלנו
על כך אישור בארה"ב,
וכפי שרואים בתמונה זו
של אדמה המנוהלת
על-ידי הממשל הפדרלי.
היה ברור שדרוש יותר
מאשר יצירת עדר חיות והנעתו.
בני-אדם, לאורך אלפי שנים,
אף פעם לא הצליחו
להתמודד עם מורכבות הטבע.
ואנו הביולוגים והאקולוגים,
מעולם לא נתקלנו
במשהו מורכב כל-כך.
לכן במקום להמציא את הגלגל מחדש,
התחלתי לבחון תחומים אחרים
כדי לגלות אם מישהו אחר כבר נתקל.
גיליתי שיטות תכנון
שיכולתי לאמץ ולהתאים
לצרכים הביולוגיים שלנו,
ומהם פיתחתי את מה שאני מכנה
ניהול הוליסטי ורעייה על-פי תכנון,
תהליך של תכנון,
וכל זה אכן מצליח להתמודד
עם כל מורכבות הטבע
ועם המורכבות החברתית,
הסביבתית והכלכלית שלנו.
כיום, יש אצלנו נשים צעירות כמו זו
אשר מלמדות כפרים באפריקה
כיצד לשים את חיותיהם ביחד
בעדרים יותר גדולים,
לתכנן את רעייתם
כדי לחקות את הטבע,
והיכן להחזיק את החיות במשך הלילה --
אנו שומרים עליהם מפני טורפים,
כי יש לנו הרבה שטחי קרקע וכו' --
והיכן שהם מחזיקים
אותם במשך הלילה
כדי להכין את שדות התבואה,
אנו גם מקבלים גידול
משמעותי בתפוקת היבולים.
נסתכל בכמה תוצאות.
אדמה זו קרובה לאותה האדמה
שאנו מנהלים בזימבבואה.
זה עתה היא עברה
4 חודשי גשמים מרובים
לאותה שנה והיא עוברת
עכשיו לעונת יובש ארוכה.
אבל כפי שרואים, כל אותם הגשמים,
כמעט כולם, התאדו מפני-הקרקע.
נהר זה יבש למרות
שהגשם פסק זה רק לא מכבר,
ויש כאן 150,000 אנשים
הזקוקים לסיוע כמעט תמידי במזון.
כעת נעבור לאדמה שלנו
בקרבת מקום באותו היום,
עם אותה כמות גשמים ותראו את זה.
הנהר שלנו זורם, בריא ונקי.
זה מושלם.
יצירת דשא, שיחים, עצים, חיי-בר,
הכל יותר פורה,
ולמעשה אין לנו
חשש משנות יובש.
השגנו זאת על-ידי הגדלת
מספר ראשי בקר וצאן
ב-400 אחוז,
תכנון הרעייה שלהם
כך שתחקה את הטבע
ושילובם עם כל הפילים, התאואים,
הג'ירפות וחיות אחרות הקיימות שם.
אבל לפני שהתחלנו,
הקרקע נראתה כך.
שטח זה היה חשוף ועבר
ארוזיה במשך יותר מ-30 שנה
ללא קשר לכמות הגשמים שירדה.
תשימו לב לעץ שמסומן
ותראו את השינוי
כאשר אנו משתמשים בבעלי-חיים
כדי לחקות את הטבע.
זה אזור אחר
שהיה חשוף ועבר ארוזיה,
ובתחתית של העץ הקטן המסומן,
איבדנו 30 ס"מ קרקע.
ושוב, שימו לב לשינוי
בגלל השימוש בבעלי-חיים
כדי לחקות את הטבע.
ועכשיו יש שם עצים שנפלו,
בגלל שהקרקע הפוריה
מושכת פילים וכך הלאה.
אדמה זו במכסיקו היתה במצב נוראי,
והיה עליי לסמן את הגבעה
כי השינוי היה כה עמוק.
(מחיאות כפיים)
התחלתי לסייע למשפחה
במדבר קארו בשנות ה-70
להפוך את המדבר שרואים שם מימין
בחזרה לאדמת מרעה,
ותודה לאל, עכשיו נכדיהם חיים על הקרקע
עם תקווה לעתיד.
והנה שינוי מדהים שקרה כאן,
כאשר התעלה השתקמה לגמרי
תוך שימוש בלא יותר מאשר
בעלי-חיים כדי לחקות את הטבע,
ושוב, חי שם עכשיו הדור
השלישי של אותה משפחה
על אותה אדמה עם
הדגל שלהם המתנוסס.
אדמות המרעה האין-סופיות של פטגוניה
הופכות למידבר כפי שרואים כאן.
האיש באמצע הוא חוקר ארגנטיני,
אשר תיעד את ההידרדרות
המתמשכת של אותה אדמה
במשך השנים בעודם
מפחיתים את מספר הכבשים.
הם שמו 25,000 כבשים בעדר אחד,
ממש כחיקוי של הטבע
עם רעייה מתוכננת,
והם מצאו ותיעדו
עליה בתפוקה של 50 אחוז
על אותה אדמה, כבר בשנה הראשונה.
יש כעת בקרן אפריקה האלימה
רועים המתכננים את רעיית
עדריהם לפי חוקי הטבע
באומרם בגלוי שזו
התקווה היחידה שנותרה להם
כדי להציל את
משפחותיהם ואת תרבותם.
95 אחוז מאותה אדמה
יכולה להזין אנשים אך ורק מחיות.
אזכיר שאני מדבר כאן על
רוב אדמת העולם
אשר משפיעה על גורלנו,
כולל האזור הכי אלים בעולם,
שבו רק חיות מזינות אנשים
על כ-95 אחוז מהאדמה.
מעשינו גורמים לשינוי אקלים גלובלי,
לדעתי, לפחות כמו דלק מאובנים,
ואולי אף יותר מזה.
אבל מה שיותר גרוע,
זה מביא לרעב, עוני,
אלימות, משברים חברתיים ומלחמות,
ובעודי מדבר כאן,
מיליוני גברים, נשים וילדים
סובלים ומתים עכשיו.
ואם זה יימשך כך,
ככל הנראה לא נוכל
לעצור את שינוי האקלים,
גם אם נפסיק את
השימוש בדלק מאובנים.
אני חושב שהראיתי לכם כיצד
ניתן לפעול ביחד עם הטבע
בעלות מאוד נמוכה
כדי להפוך את כיוון התהליך.
אנו כבר מבצעים זאת
על-פני כ-150 מיליון דונם
ב-5 יבשות,
ואנשים המבינים
הרבה יותר ממני בפחמן
עשו חישובים, וכדי להמחיש,
אם נעשה את מה שהראיתי לכם כאן,
נוכל להוציא מספיק
פחמן מהאטמוספירה
ולשמור אותו באופן
בטוח באדמות-המרעה
למשך אלפי שנים,
ואם נעשה זאת על-פני
מחצית מאדמות-המרעה בעולם
שהראיתי לכם,
נוכל להחזיר את עצמנו לרמות
של עידן הטרום-תעשייתי
ובמקביל לספק מזון לבני-אדם.
לא עולה בדעתי כמעט דבר
המעניק יותר תקווה לכוכבנו,
לילדיכם,
לילדיהם, ולכל האנושות.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)
תודה לכם. (מחיאות כפיים)
תודה, כריס.
כריס אנדרסון: תודה. יש לי,
ואני בטוח שלכולם כאן,
א) יש להם 100 שאלות,
ב) רוצים לחבק אותך.
אשאל אותך שאלה קצרה.
כאשר בפעם הראשונה
אספת עדר חיות,
זה היה במדבר. מה הם אכלו? כיצד זה עבד?
כיצד בדיוק התחלת?
אלן סאבורי: עשינו זאת במשך הרבה זמן,
והפעם היחידה שהיה
עלינו לספק מזון כלשהו
היה בזמן שיפוץ מכרה,
ששם זה היה צחיח
במאת האחוזים.
אבל לפני שנים רבות,
נטלנו את האדמה הכי גרועה בזימבבואה,
ושם הצעתי 5 פאונד
בזמן נסיעה של 150 ק"מ
למי שימצא שטח ירוק אחד
במשך אותה נסיעה,
ובאמצעותו שילשנו את משק החי,
את מספר החיות, בשנה הראשונה
ללא אספקת מזון מצידנו,
אך ורק באמצעות הנדידה,
כחיקוי של הטבע,
ובעזרת עקומת סיגמה,
לפי אותו עיקרון.
זה קצת טכני מדי
בשביל להסביר כאן.
כ.א.: אני מאוד הייתי רוצה --
כלומר, זה רעיון כל-כך מעניין וחשוב.
אנשים שמתמצאים בזה בבלוג שלנו
יעלו וידברו אתכם על זה.
אני רוצה להרחיב על זה יותר
כדי שנוכל לשתף זה את זה
בנוסף להרצאה זו.
כ.א.: זו הרצאה מדהימה, ממש כך,
ואני חושב ששמעת שכולנו
מריעים לך במשימתך.
תודה רבה מקרב לב.
א.ס.: תודה לך, כריס.
(מחיאות כפיים)