פעם היה לי חלום חוזר

ובו אני נכנס לחדר מלא באנשים,

ומנסה לא ליצור קשר עין
עם אף אחד.

עד שמישהו מבחין בי

ואני פשוט נכנס לפאניקה.

והבן אדם מתקרב אליי

ואומר: "היי, קוראים לי ככה וככה.

ואיך קוראים לך?"

ואני פשוט שותק, לא מסוגל להגיב.

אחרי כמה רגעים של שתיקה מביכה,
הוא ממשיך:

"שכחת איך קוראים לך?"

ואני ממשיך לשתוק.

ואז, לאט לאט, כל האנשים 
שנמצאים בחדר מסתובבים אליי

ושואלים, כמעט בקול אחד:

(קולות ברקע)
"שכחת איך קוראים לך?"

ככל שהקולות הולכים ומתגברים,
אני רוצה להגיב, אבל אני שותק.

אני אמן חזותי.

[ספק עצמי משתק]
חלק מהעבודות שלי בעל אופי הומוריסטי,

חלק אחר קצת מצחיק, אבל,
במידה מסוימת גם עצוב.

[בענידת סיכת הדגל אני מפקפק באהבתך למולדת]
ודבר אחד שאני מאוד נהנה לעשות

זה סרטי אנימציה קצרים

שאני מדובב בהם כל מיני דמויות.

הייתי דוב.

(וידאו) דוב (קול של ספואת סלים):
- היי.

(צחוק)

ספואת סלים: הייתי לויתן.

(וידאו) לויתן (קול של ס.ס):
- היי.

(צחוק)

ס.ס: הייתי כרטיס ברכה.

(וידאו) כרטיס ברכה (קול של ס.ס): 
- היי.

(צחוק)

ס.ס: והדמות החביבה עליי ביותר - 
המפלצת של פרנקנשטיין.

(וידאו) המפלצת של פרנקנשטיין
(קול של ס.ס) : (נהמה)

(צחוק)

ס.ס: הייתי צריך לנהום הרבה
בשביל הדמות הזאת.

לפני כמה שנים 
הכנתי סרטון חינוכי

על היסטוריה של משחקי הוידאו.

ובסרטון הזה עשיתי את הקול
של פולש מהחלל.

(וידאו) פולש מהחלל
(קול של ס.ס): - היי.

ס.ס: חלום שהתגשם, באמת.

(צחוק)

וכשהסרטון הזה פורסם באינטרנט,

פשוט ישבתי ליד המחשב
ולחצתי על כפתור "רענן",

בציפייה לראות את התגובות.

נכנסת תגובה ראשונה.

(וידאו) תגובה:
עבודה מצוינת.

ס.ס: יש!

לוחץ על "רענן".

(וידאו) תגובה: סרטון מעולה.
מחכה בקוצר רוח לסרטון הבא.

ס.ס: זה היה החלק הראשון 
מתוך שני חלקים.

התכוונתי להתחיל לעבוד על
החלק השני אחר כך.

לוחץ על "רענן".

(וידאו) תגובה: איפה החלק השני? איפהההה?
אני צריך אותו עכשיוווווו! :P

(צחוק)

ס.ס: יש מישהו, חוץ מאימא שלי,
שנותן לי מחמאות,

באינטרנט!

הרגשתי שסוף סוף 
הגעתי לרגע הזה.

לוחץ על "רענן".

(וידאו) תגובה: הקול שלו מעצבן.
בלי להעליב.

ס.ס: אוקי, לא נעלבתי. "רענן".

(וידאו) תגובה: אתה יכול לצלם את זה שוב
בלי שהפה שלך מלא בחמאת בוטנים?

ס.ס: אוקי, לפחות זה היה משוב בונה
במידה מסוימת. "רענן".

(וידאו) תגובה: בבקשה אל תשתמשו 
בקריין הזה שוב,

בקושי אפשר להבין אותו.

ס.ס: "רענן".

(וידאו) תגובה: לא הצלחתי לעקוב
בגלל המבטא ההודי.

ס.ס: אוקי, אוקי, 
שני דברים.

אחד, אין לי מבטא הודי,

יש לי מבטא פקיסטני, אוקי?

ושניים, הרי זה מובן מאליו
שיש לי מבטא פקיסטני.

(צחוק)

אבל תגובות מהסוג הזה
המשיכו להגיע,

לכן החלטתי שכדאי לי 
להתעלם מהן

ולהתחיל לעבוד
על החלק השני של הסרטון.

הקלטתי את האודיו,

אבל בכל פעם שהתיישבתי לערוך,

פשוט לא הצלחתי להמשיך.

בכל פעם מחדש, זה החזיר אותי
לתקופת הילדות,

כשהיה לי הרבה יותר קשה לדבר.

גמגמתי מאז שאני זוכר את עצמי.

הייתי הילד בכיתה

שמעולם לא הצביע
כשהייתה לו שאלה -

או כשידע את התשובה.

בכל פעם שהטלפון צלצל,

הייתי רץ לשירותים כדי 
שלא אצטרך לענות.

אם התקשרו אליי, הורים שלי 
היו אומרים שאני לא נמצא.

ביליתי הרבה זמן בשירותים.

וגם שנאתי להציג את עצמי,

במיוחד בקבוצות.

תמיד גמגמתי כשהתבקשתי לומר את שמי,
ותמיד היה מישהו שאמר:

"שכחת איך קוראים לך?"

ואז כולם היו צוחקים.

הבדיחה הזאת אף פעם לא מתיישנת.

[מטומטמים] (צחוק)

ביליתי את ילדותי בתחושה
שאם אדבר,

כולם יגלו שמשהו לא בסדר איתי,

שאני לא ילד נורמלי.

לכן רוב הזמן שתקתי.

אז אתם מבינים, שבסופו של דבר,
אפילו להשתמש בקול שלי בעבודה

היה צעד ענק בשבילי.

בכל פעם שאני מקליט אודיו,

אני נאלץ לבטא כל משפט
כמה וכמה פעמים,

ואחר כך אני חוזר להקלטה

ובוחר את המשפטים שבהם, לדעתי,
אני נשמע הכי פחות גרוע.

(קול ברקע) ס.ס: עריכת אודיו זה כמו
פוטושופ לקול שלך.

אני יכול להאט אותו, להאיץ אותו, לעשות אותו
עמוק יותר, להוסיף הד.

ואם אני מגמגם בדרך,
ואם אני מגמגם בדרך,

אני פשוט חוזר ומתקן את זה.

זה קסם.

ס.ס: שימוש בקול הערוך שלי בעבודה

גרם לי לחשוב שאני נשמע נורמלי.

אבל אחרי התגובות לסרטון שעשיתי,

כבר לא הרגשתי נורמלי.

לכן, הפסקתי להשתמש בקול שלי 
בעבודה שלי.

מאז, חשבתי הרבה על
משמעות המושג "נורמלי".

והגעתי למסקנה

שיש לו הרבה קשר לציפיות.

אני אתן לכם דוגמה.

נתקלתי בסיפור

על משורר יווני קדום - הומרוס.

ביצירות שלו הומרוס מזכיר
מעט מאוד צבעים.

וגם כשעושה זאת,

נוצר רושם שהוא קצת מתבלבל.

למשל, הים מתואר אצלו
בצבע אדום כיין,

פניהם של בני אדם - לפעמים בצבע ירוק
וכבשים בצבע סגול.

ולא מדובר בהומרוס בלבד.

אם תעיינו בספרות העתיקה בכלל -

סין העתיקה, איסלנד, יוון, הודו

ואפילו התנ"ך -

כולן כאחת מזכירות מעט מאוד צבעים.

התיאוריה הנפוצה ביותר
שמסבירה את הסיבה לכך,

טוענת, שתרבויות החלו 
לזהות צבע

ברגע שלמדו להפיק
את אותו הצבע.

למעשה, אם אתה יודע להפיק צבע,

רק אז תצליח לזהות אותו.

צבע כמו אדום, שעבור הרבה תרבויות
היה קל להפיק -

התחילו לזהות את הצבע הזה
בשלב מוקדם יחסית.

אבל צבע כמו כחול, 
שהיה הרבה יותר קשה להפיק -

הרבה תרבויות למדו להפיק אותו

בשלב הרבה יותר מאוחר.

לפיכך, הם למדו לזהות אותו
בשלב מאוחר יותר גם כן.

עד אז, אפילו אם היו מוקפים
בצבע מסוים,

לא הייתה להם היכולת
לזהות אותו.

הוא היה בלתי נראה.

הוא לא היה חלק מהנורמה שלהם.

הסיפור הזה עזר לי להכניס
את הסיפור האישי שלי לתוך הקשר.

כשהתחלתי לקרוא 
את התגובות לסרטון,

הדחף הראשוני שלי היה
לקחת הכול אישית.

אבל אנשים שכתבו את התגובות
לא ידעו

על הרגישות שיש לי
כלפי הקול שלי.

הם בעיקר הגיבו על המבטא שלי,

ועל העובדה שזה חורג מהנורמה
להשתמש בקריין עם מבטא.

מה היא נורמה, בעצם?

ידוע שמבקרים נוטים למצוא 
יותר שגיאות כתיב

אצל כותב, שלדעתם הוא "שחור".

ידוע שמרצים נוטים לעזור פחות לסטודנטיות
ממין נקבה או לסטודנטים מקבוצות מיעוט.

ידוע שקורות חיים של מישהו עם שם
ששייך, כביכול, לאדם לבן

יקבלו יותר פניות מקו"ח של מישהו 
בעל שם של אדם "שחור" לכאורה

למה זה ככה?

בעקבות מה שאנחנו מצפים 
מהמושג "נורמה".

לדעתנו זה נורמלי

שסטודנט שחור יעשה שגיאות כתיב.

לדעתנו זה נורמלי

שאישה או סטודנט השייך לקבוצת מיעוט
לא יצליחו.

ולדעתנו זה גם נורמלי

שמעביד יעדיף להעסיק עובד "לבן"
על פני עובד "שחור".

אך מחקרים גם מראים
שאפליה מהסוג הזה,

ברוב המקרים, היא פשוט פייבוריטיזם,

והיא תוצאה של רצון לעזור לאנשים
שאנחנו מרגישים שייכות אליהם

ולא של רצון לפגוע באנשים
שאנחנו לא מרגישים שייכות אליהם.

תחושת חוסר שייכות
מתחילה בגיל מאוד צעיר.

אתן לכם דוגמה.

ספרייה שניהלה רישום של דמויות

מקולקציית ספרי ילדים מדי שנה,

מצאה שב-2014, רק ב-11 אחוזים
מכלל הספרים

הופיעה דמות בעלת עור כהה.

שנה לפני כן, השיעור עמד על 
שמונה אחוזים בלבד,

אף על פי שמחצית מהילדים באמריקה היום
שייכים לקבוצת מיעוט.

מחצית.

יש כאן שתי סוגיות בולטות.

אחת - אנחנו אומרים לילדים
שהם יכולים להיות כל מה שירצו,

לעשות כל דבר שירצו,

ועדיין, רוב הסיפורים
שילדים כהי עור קוראים

הם על אנשים שלא נראים כמוהם.

שתיים, מרבית האוכלוסיה מחמיצה הזדמנות

לראות את הדמיון הרב 
שקיים בין הרוב למיעוט:

חיי היום יום שלנו, התקוות שלנו,

החלומות שלנו, הפחדים שלנו

והאהבה המשותפת לחומוס.

זה טעים!

(צחוק)

בדיוק כמו הצבע הכחול
ביוון העתיקה,

קבוצות מיעוט הן לא 
חלק מהנורמה שלנו,

כי נורמה היא שילוב של
כל הדברים שנחשפנו אליהם,

של מה שמצליחים לראות מסביב.

כאן נוצר קונפליקט מסוים.

אני יכול לקבל את מושג הנורמה 
שקיים בתודעתינו - שנורמה זה טוב,

וכל מה שנמצא מחוץ להגדרה
הצרה הזאת - זה רע.

או אני יכול לאתגר 
את התודעה שלנו

עם העבודה שלי,

ועם הקול שלי,

ועם המבטא שלי,

ועם ההופעה שלי כאן לפניכם,

למרות שאני מת מפחד
והייתי מעדיף להתחבא בשירותים.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

(וידאו) כבשה (קול של ס.ס):
לאט לאט אני חוזר להשתמש בקול שלי

בעבודה שלי.

ואני מרוצה.

זה לא אומר שלא אהיה
על סף התמוטטות עצבים

פעם הבאה שכמה עשרות אנשים
יגידו שאני מדבר

(ממלמל) כאילו הפה שלי
מלא בחמאת בוטנים.

(צחוק)

ס.ס: זה אומר שעכשיו אני מבין יותר טוב

מה מונח על כף המאזניים,

ולוותר זאת לא אופציה בשבילי.

תושבי יוון העתיקה 
לא התעוררו יום אחד והחליטו

שהשמיים כחולים.

זה לקח כמה מאות שנים לבני אדם
רק להבין ממה התעלמו

זמן כה רב.

לפיכך, עלינו לאתגר שוב ושוב
את תפיסת הנורמה שלנו,

כדי לאפשר לנו כחברה

לראות את השמיים 
בזכות מה שהם.

(וידאו) דמויות: תודה. תודה. תודה.
תודה. תודה.

המפלצת של פרנקנשטיין: (נהמה)

(צחוק)

ס.ס: תודה.

(מחיאות כפיים)