WEBVTT 00:00:00.201 --> 00:00:01.893 נושא שיחתי היום הוא: 00:00:01.893 --> 00:00:05.101 "היה אמן, בזה הרגע." 00:00:05.101 --> 00:00:08.158 מרבית האנשים, כשנושא זה עולה בשיחה, 00:00:08.158 --> 00:00:10.784 מגיבים באי-נוחות ופוסלים את העניין בטענה: 00:00:10.784 --> 00:00:13.778 "האמנות לא מזינה אותי, וכעת אני עסוק. 00:00:13.778 --> 00:00:16.154 "אני חייב ללכת לבית הספר, לרכוש מקצוע, 00:00:16.154 --> 00:00:18.441 "לשלוח את ילדיי לשיעורים..." 00:00:18.441 --> 00:00:23.976 אתה חושב: "אני עסוק מדי. אין לי פנאי לאמנות." 00:00:23.976 --> 00:00:27.437 ישנן מאה סיבות מדוע איננו יכולים להיות אמנים בזה הרגע. 00:00:27.437 --> 00:00:28.992 הן פשוט קופצות לנו מיד לראש, לא? NOTE Paragraph 00:00:28.992 --> 00:00:30.815 ישנן כל כך הרבה סיבות מדוע אנחנו לא יכולים להיות, 00:00:30.815 --> 00:00:33.375 למעשה, אנחנו לא בטוחים מדוע כדאי לנו להיות. 00:00:33.375 --> 00:00:35.068 אנחנו לא יודעים מדוע כדאי לנו להיות אמנים, 00:00:35.068 --> 00:00:38.971 אבל יש לנו מגוון סיבות לכך שאנחנו לא יכולים להיות. 00:00:38.971 --> 00:00:43.346 מדוע אנשים נמהרים כל כך לדחות את הרעיון של שיוכם לעולם האמנות? 00:00:43.346 --> 00:00:47.214 ייתכן ואתם חושב שאמנות מיועדת רק לאנשים מוכשרים במיוחד 00:00:47.214 --> 00:00:52.266 או לאנשים שלמדו אמנות באופן מקצועי ומקיף. 00:00:52.266 --> 00:00:56.609 ייתכן וכמה מכם חושבים שבחרתם במסלול חיים רחוק מדי מעולם האמנות. 00:00:56.609 --> 00:01:01.227 ובכן, ייתכן וזה כך, אבל אני לא מאמין בזה. 00:01:01.227 --> 00:01:03.696 זהו נושא שיחתי היום. 00:01:03.696 --> 00:01:05.498 כולנו נולדים אמנים. NOTE Paragraph 00:01:05.498 --> 00:01:08.542 אם יש לכם ילדים, אתם יודעים למה אני מתכוון. 00:01:08.542 --> 00:01:13.427 כמעט כל דבר שילדים עושים הינו אמנות. 00:01:13.427 --> 00:01:16.005 הם צובעים עם עפרונות צבע על הקיר, 00:01:16.005 --> 00:01:19.157 הם רוקדים את הריקוד של "סון-דאם-בי" מהטלוויזיה, 00:01:19.157 --> 00:01:23.015 אבל כבר אינך יכול לקרוא לו הריקוד של "סון-דאם-בי" - הוא הופך להיות ריקוד חדש של הילד. 00:01:23.015 --> 00:01:28.301 אז הם רוקדים ריקוד מוזר וחולקים עם כולם את השירה שלהם. 00:01:28.301 --> 00:01:32.275 אולי האמנות שלהם היא דבר שרק הוריהם יכולים לעמוד בו, 00:01:32.275 --> 00:01:37.472 ובגלל שהילדים עוסקים באמנות זו לאורך כל היום, 00:01:37.472 --> 00:01:40.751 האמת היא שאנשים מתעייפים מעט משהייה במחציתם. NOTE Paragraph 00:01:40.751 --> 00:01:43.906 לפעמים ילדים יציגו מונודרמות - 00:01:43.906 --> 00:01:47.452 משחק "בית-משפחה" הוא בהחלט מונודרמה או מחזה. 00:01:47.452 --> 00:01:50.131 ישנם ילדים, שכאשר הם מתבגרים, 00:01:50.131 --> 00:01:52.151 מתחילים לשקר. 00:01:52.151 --> 00:01:57.242 לרב הורים זוכרים את הפעם הראשונה שהילד שלהם משקר להם. 00:01:57.242 --> 00:01:58.587 הם בהלם. 00:01:58.587 --> 00:02:02.155 "עכשיו אתה מראה את פניך האמיתיות" האם אומרת. היא חושבת: "למה הוא יצא כמו אבא שלו?" 00:02:02.155 --> 00:02:05.361 היא מפקפקת בו: "איזה מן אדם תגדל להיות?" NOTE Paragraph 00:02:05.361 --> 00:02:06.932 אבל אין סיבה לדאגה, 00:02:06.932 --> 00:02:13.152 הרגע בו ילדים מתחילים לשקר הוא הרגע בו סיפורת נולדת. 00:02:13.152 --> 00:02:15.340 הם מדברים על דברים שהם מעולם לא ראו. 00:02:15.340 --> 00:02:17.131 זה מדהים. זה רגע נפלא. 00:02:17.131 --> 00:02:19.198 ההורים צריכים לחגוג. 00:02:19.198 --> 00:02:23.355 "הידד! הילד שלי סוף סוף התחיל לשקר!" 00:02:23.355 --> 00:02:25.584 הכל בסדר, זו סיבה למסיבה. 00:02:25.584 --> 00:02:28.973 לדוגמא, ילד אומר: "אמא, נחשי מה? פגשתי חייזר בדרכי הביתה." 00:02:28.973 --> 00:02:33.424 אמא טיפוסית מגיבה אז: "תפסיק לדבר שטויות." 00:02:33.424 --> 00:02:37.040 עכשיו, הורה מופתי הוא הורה שמגיב כך: 00:02:37.040 --> 00:02:40.112 "באמת? חייזר, הא? איך הוא נראה? הוא אמר משהו?" 00:02:40.112 --> 00:02:41.816 "איפה פגשת אותו?" "אמ, ליד המכולת." NOTE Paragraph 00:02:41.816 --> 00:02:44.138 כשאתה מקיים שיחה כזו, 00:02:44.138 --> 00:02:50.513 הילד חייב לחשוב על הדבר הבא שהוא הולך להגיד על מנת לשאת באחריות על מה שהתחיל. 00:02:50.513 --> 00:02:52.677 במהרה מתפתח סיפור. 00:02:52.677 --> 00:02:57.154 כמובן שזהו סיפור ילדותי, 00:02:57.154 --> 00:03:00.970 אבל ההתמודדות עם להמציא משפט אחרי משפט 00:03:00.970 --> 00:03:05.038 היא אותה התמודדות של סופר מקצועי כמותי. 00:03:05.038 --> 00:03:07.417 במהותם, הם אינם שונים. 00:03:07.417 --> 00:03:10.103 רולנד ברת'ס אמר פעם על הרומנים של פלאוברט: 00:03:10.103 --> 00:03:12.709 "פלאוברט לא כתב רומן. 00:03:12.709 --> 00:03:15.714 "הוא פשוט חיבר משפט למשנהו. 00:03:15.714 --> 00:03:20.441 "הקשרים בין המשפטים, זוהי מהות הרומן של פלאוברט." 00:03:20.441 --> 00:03:23.224 זה נכון - רומן, בבסיסו, הינו כתיבת משפט אחד, 00:03:23.224 --> 00:03:26.683 ואז, ללא הפרת ה"מרחב" של המשפט שנכתב, 00:03:26.683 --> 00:03:28.388 לכתוב משפט נוסף. 00:03:28.388 --> 00:03:29.897 וכך אתה ממשיך ליצור קשרים. NOTE Paragraph 00:03:29.897 --> 00:03:31.963 שימו לב למשפט הבא: 00:03:31.963 --> 00:03:34.430 "בוקר אחד, בעת שגרגור סמסה התעורר מחלומות חרדתיים, הוא גילה שהוא השתנה במיטתו ונהפך לחרק מפלצתי ודוחה." 00:03:34.430 --> 00:03:36.876 כן, זהו המשפט הראשון מ"המטאמורופוזה" של פרנץ קפקא. 00:03:36.876 --> 00:03:40.044 על ידי כתיבת משפט כל כך בלתי ניתן להצדקה 00:03:40.044 --> 00:03:42.492 והמשך הכתיבה על מנת להצדיק אותו, 00:03:42.492 --> 00:03:46.921 עבודתו של קפקא הפכה ליצירת מופת של הספרות המודרנית. 00:03:46.921 --> 00:03:49.670 קפקא לא הראה את עבודתו לאביו. 00:03:49.670 --> 00:03:51.994 יחסיו עם אביו לא היו טובים. 00:03:51.994 --> 00:03:55.790 לבדו הוא כתב את המשפטים הללו. 00:03:55.790 --> 00:03:59.053 אם היה מראה לאביו, ודאי היה חושב "הבן שלי איבד את זה סופית". NOTE Paragraph 00:03:59.053 --> 00:04:00.965 וזה נכון. אמנות היא קצת טירוף, 00:04:00.965 --> 00:04:03.212 ועל הצדקת המשפט הבא, 00:04:03.212 --> 00:04:06.473 דבר לא שונה במיוחד ממה שילד עושה. 00:04:06.473 --> 00:04:08.004 ילד שרק התחיל לשקר 00:04:08.004 --> 00:04:11.130 עושה צעד ראשון כמספר סיפורים. 00:04:11.130 --> 00:04:13.691 ילדים עושים אמנות. 00:04:13.691 --> 00:04:15.116 הם לא מתעייפים, והם נהנים לעשות את זה. 00:04:15.116 --> 00:04:16.877 הייתי באי ג'ג'ו לפני כמה ימים. 00:04:16.877 --> 00:04:21.989 כשילדים נמצאים בחוף, רובם אוהבים לשחק במים, 00:04:21.989 --> 00:04:24.896 אבל חלק מהם מבלים הרבה זמן בחול, 00:04:24.896 --> 00:04:27.140 ביצירת הרים וימים - ובכן, לא ימים, 00:04:27.140 --> 00:04:31.087 אבל דברים שונים - אנשים וכלבים וכו'. 00:04:31.087 --> 00:04:32.500 אבל ההורים אומרים להם, 00:04:32.500 --> 00:04:34.263 "הכל יישטף על ידי הגלים." 00:04:34.263 --> 00:04:36.085 במילים אחרות, זה חסר טעם. 00:04:36.085 --> 00:04:37.229 אין צורך. 00:04:37.229 --> 00:04:39.095 אבל לילדים זה לא משנה. 00:04:39.095 --> 00:04:40.266 הם נהנים מהרגע 00:04:40.266 --> 00:04:42.432 והם ממשיכים לשחק בחול. 00:04:42.432 --> 00:04:44.698 ילדים לא עושים את זה בגלל שמישהו אמר להם. 00:04:44.698 --> 00:04:46.294 אין להם בוס שיגיד להם, 00:04:46.294 --> 00:04:49.219 אין אף אחד אחר שיגיד. הם פשוט עושים את זה. NOTE Paragraph 00:04:49.219 --> 00:04:54.615 כשהייתם קטנים, אני מתערב שביליתם זמן בהנאה מהעונג של אמנות פרימיטיבית. 00:04:54.615 --> 00:04:58.977 כשאני מבקש מהתלמידים שלי לכתוב על הרגע השמח בחייהם 00:04:58.977 --> 00:05:04.901 הרבה כותבים על חווייה אמנותית שהייתה להם כילדים. 00:05:04.901 --> 00:05:07.656 פעם ראשונה שהם למדו לנגן על פסנתר ונגינה בארבע ידיים עם חבר, 00:05:07.656 --> 00:05:12.672 או הצגת קטע מגוחך עם חברים ועשיית צחוק מעצמם, דברים כאלה. 00:05:12.672 --> 00:05:16.023 או הרגע בו פיתחתם את הפילם הראשון שצילמתם עם מצלמה ישנה. 00:05:16.023 --> 00:05:18.346 הם מדברים על חוויות מהסוג הזה. 00:05:18.346 --> 00:05:20.611 בטוח היה לכם רגע שכזה. 00:05:20.611 --> 00:05:22.544 באותו הרגע, אמנות עושה אותך שמח 00:05:22.544 --> 00:05:24.221 בגלל שזו לא עבודה. 00:05:24.221 --> 00:05:26.754 עבודה לא עושה אותך שמח, נכון? לרב היא קשה. NOTE Paragraph 00:05:26.754 --> 00:05:29.855 לסופר הצרפתי מישל טורניר יש אמירה מפורסמת, 00:05:29.855 --> 00:05:31.545 מעט קונדסית, למעשה - 00:05:31.545 --> 00:05:36.517 "עבודה היא כנגד הטבע האנושי. ההוכחה לכך מצויה בזה שהיא מעייפת אותנו." 00:05:36.517 --> 00:05:38.002 לא ככה? למה שעבודה תעייף אותנו אם היא חלק מהטבע שלנו? 00:05:38.002 --> 00:05:39.663 משחק לא מעייף אותנו. 00:05:39.663 --> 00:05:41.098 אנחנו יכולים לשחק לאורך כל הלילה. 00:05:41.098 --> 00:05:43.531 אם נעבוד לאורך הלילה, ישלמו לנו על שעות נוספות. 00:05:43.531 --> 00:05:46.815 למה? בגלל שזה מעייף ואנחנו חשים לאות. 00:05:46.815 --> 00:05:51.497 אבל ילדים, לרב הם עושים אמנות לכיף. זה משחק. 00:05:51.497 --> 00:05:54.231 הם לא מציירים כדי למכור את היצירה ללקוח 00:05:54.231 --> 00:05:57.256 או מנגנים בפסנתר על מנת להרוויח כסף בשביל המשפחה. 00:05:57.256 --> 00:06:00.032 כמובן, קיימים ילדים שכן היו צריכים. 00:06:00.032 --> 00:06:01.334 אתם מכירים את האדון בתמונה, נכון? 00:06:01.334 --> 00:06:05.420 הוא היה צריך להופיע בכל רחבי אירופה כדי לתמוך במשפחתו - 00:06:05.420 --> 00:06:07.310 וולפגנג אמדאוס מוצארט - 00:06:07.310 --> 00:06:10.273 אבל זה היה לפני מאות שנים, אז אנחנו יכולים לראות בו יוצא מן הכלל. 00:06:10.273 --> 00:06:14.138 לצערנו, בנקודת זמן כלשהי האמנות שלנו - בילוי כל כך עליז - נגמרת. 00:06:14.138 --> 00:06:17.528 ילדים צריכים ללכת לשיעורים, לבית הספר, לעשות שיעורי בית 00:06:17.528 --> 00:06:21.046 וכמובן שהם לוקחים שיעורי פסנתר או בלט, 00:06:21.046 --> 00:06:22.815 אבל הם כבר לא מהנים. 00:06:22.815 --> 00:06:26.147 אומרים להם מה לעשות וגם יש תחרות. איך זה יכול להיות כיף? 00:06:26.147 --> 00:06:31.739 אם אתה בבית הספר היסודי ואתה עדיין מצייר על הקיר, 00:06:31.739 --> 00:06:35.654 אין ספק שתסתבך עם אמא שלך. 00:06:35.654 --> 00:06:39.521 מעבר לזה, 00:06:39.521 --> 00:06:42.101 אם אתה ממשיך להתנהג כאמן כשאתה מתבגר, 00:06:42.101 --> 00:06:45.769 אתה תרגיש יותר ויותר לחץ - 00:06:45.769 --> 00:06:51.824 אנשים יתהו לגבי המעשים שלך ויבקשו ממך להתנהג כראוי. NOTE Paragraph 00:06:51.824 --> 00:06:58.011 הנה הסיפור שלי: בכיתה ח' השתתפתי בתחרות ציור בית ספרית בגיאונבוקגונג. 00:06:58.011 --> 00:07:00.918 עשיתי כמיטב יכולתי, והמורה שלי הגיע 00:07:00.918 --> 00:07:04.506 ושאל אותי: "מה אתה עושה?" 00:07:04.506 --> 00:07:06.320 "אני מצייר בשקדנות", עניתי. 00:07:06.320 --> 00:07:08.223 "למה אתה משתמש רק בשחור?" 00:07:08.223 --> 00:07:10.603 באמת, צבעתי בלהיטות את חוברת הרישום בשחור, 00:07:10.603 --> 00:07:13.672 והסברתי: 00:07:13.672 --> 00:07:16.919 "זהו לילה חשוך ועורב יושב על ענף." 00:07:16.919 --> 00:07:17.917 אז המורה שלי אמר: 00:07:17.917 --> 00:07:23.239 "באמת? ובכן, יונג-הא, אולי אתה לא מצייר היטב אבל יש לך כישרון לסיפור סיפורים." 00:07:23.239 --> 00:07:25.974 או לפחות זה מה שהייתי רוצה. 00:07:25.974 --> 00:07:28.742 "עכשיו אתה תחטוף, נבל!" הייתה התגובה. (צחוק) 00:07:28.742 --> 00:07:30.346 "אתה תחטוף!" הוא אמר. 00:07:30.346 --> 00:07:33.028 היית אמור לצייר את הארמון, הגיינגרו, וכו'. 00:07:33.028 --> 00:07:35.463 אבל אני צבעתי הכל בשחור, 00:07:35.463 --> 00:07:37.147 אז הוא הוציא אותי מהקבוצה. 00:07:37.147 --> 00:07:39.167 היו שם גם הרבה בנות, 00:07:39.167 --> 00:07:40.718 אז אני הייתי לגמרי מושפל. NOTE Paragraph 00:07:40.718 --> 00:07:45.170 אף לא אחד מההסברים או התירוצים שלי זכה לתשומת לב כלשהי, 00:07:45.170 --> 00:07:48.383 ובאמת חטפתי על זה ברצינות. 00:07:48.383 --> 00:07:52.901 אם הוא היה מורה מושלם, הוא היה מגיב כפי שאמרתי קודם: 00:07:52.901 --> 00:07:55.214 "ליונג-הא אמנם אין כישרון לציור, 00:07:55.214 --> 00:07:58.589 "אבל יש לו כישרון להמצאת סיפורים." והוא היה מעודד אותי הלאה. 00:07:58.589 --> 00:08:02.041 אבל מורים כאלה הם נדירים. 00:08:02.041 --> 00:08:05.004 מאוחר יותר, גדלתי והלכתי לגלריות של אירופה - 00:08:05.004 --> 00:08:06.905 הייתי תלמיד באוניברסיטה, וחשבתי שזה בכלל לא פייר. 00:08:06.905 --> 00:08:12.303 תראו מה מצאתי! (צחוק) NOTE Paragraph 00:08:12.303 --> 00:08:16.628 עבודות שכאלו נתלו לראווה בבאזל בזמן שאני נענשתי 00:08:16.628 --> 00:08:22.021 וניצבתי לפני הארמון עם הציור שלי בתוך הפה. 00:08:22.021 --> 00:08:25.027 תסתכלו על זה. זה לא נראה כמו טפט? 00:08:25.027 --> 00:08:26.943 אמנות מודרנית, גיליתי לאחר מכן, אינה מוסברת באמצעות איזה סיפור צולע כמו הסיפור שלי. 00:08:26.943 --> 00:08:30.888 אף אחד לא מזכיר עורבים. 00:08:30.888 --> 00:08:34.221 לרב העבודות כלל אין כותרת. 00:08:34.221 --> 00:08:37.322 בכל מקרה, אמנות מודרנית במאה ה-20 00:08:37.322 --> 00:08:42.691 היא סביב עשיית משהו מוזר ומילוי החלל הריק עם הסברים ופרשנויות. 00:08:42.691 --> 00:08:44.170 למעשה אותו הדבר שאני עשיתי. 00:08:44.170 --> 00:08:46.918 כמובן שהעבודה שלי הייתה חובבנית ביותר, 00:08:46.918 --> 00:08:50.207 אבל בואו נפנה לדוגמאות מוכרות יותר. NOTE Paragraph 00:08:50.207 --> 00:08:52.808 זה של פיקאסו. 00:08:52.808 --> 00:08:58.609 הוא תקע כידונים במושב של אופניים וקרא לזה "ראש פר". נשמע משכנע, נכון? 00:08:58.609 --> 00:09:03.253 הבא - משתנה הוצבה על צידה ונקראה "מזרקה". 00:09:03.253 --> 00:09:04.847 זה היה דושאמפ. 00:09:04.847 --> 00:09:09.297 אז מילוי החללים בין הסברים ומעשה מוזר עם סיפורים - 00:09:09.297 --> 00:09:13.424 זוהי למעשה המהות של אמנות מודרנית. 00:09:13.424 --> 00:09:14.812 פיקאסו אפילו הצהיר: 00:09:14.812 --> 00:09:18.989 "אני מצייר לא את שאני רואה אלא את שאני חושב." 00:09:18.989 --> 00:09:21.506 כן, זה אומר שלא הייתי צריך לצייר את הגינגורו. 00:09:21.506 --> 00:09:25.577 הלוואי והייתי מכיר את המשפט הזה של פיקאסו אז. הייתי יכול להציב טיעון משכנע בהרבה עבור המורה שלי. 00:09:25.577 --> 00:09:29.379 למרבה הצער, האמנים הקטנים בתוכנו 00:09:29.379 --> 00:09:34.866 נחנקים למוות לפני שאנחנו מקבלים הזדמנות לקום כנגד המדכאים הגדולים של האמנות. 00:09:34.866 --> 00:09:36.471 הם נכלאים בפנים. 00:09:36.471 --> 00:09:37.554 זוהי הטרגדיה שלנו. NOTE Paragraph 00:09:37.554 --> 00:09:42.814 אז מה קורה כאשר אמנים קטנים נכלאים בפנים, מגורשים או אפילו נהרגים? 00:09:42.814 --> 00:09:44.197 החשק האמנותי שלנו לא נעלם. 00:09:44.197 --> 00:09:47.294 אנחנו רוצים להביע, לחשוף את עצמנו, 00:09:47.294 --> 00:09:52.532 אבל עם האמן מת, החשק האמנותי מתגלה בצורה אפלה. 00:09:52.532 --> 00:09:55.499 בברי קריאוקי תמיד יש אנשים ששרים 00:09:55.499 --> 00:09:58.041 "She's Gone" או "Hotel California", 00:09:58.041 --> 00:10:00.361 מחקים את קטעי הגיטרה. 00:10:00.361 --> 00:10:02.603 לרב זה נשמע נורא. באמת. 00:10:02.603 --> 00:10:05.082 יש אנשים שנהפכים לכוכבי רוק כאלו. 00:10:05.082 --> 00:10:07.155 יש אנשים שרוקדים במועדונים. 00:10:07.155 --> 00:10:10.557 אנשים שהיו נהנים לספר סיפורים 00:10:10.557 --> 00:10:13.567 מוצאים עצמם עושים "טרולינג" באינטרנט כל הלילה. 00:10:13.567 --> 00:10:16.962 כך כשרון כתיבה מגלה עצמו בצד האפל. NOTE Paragraph 00:10:16.962 --> 00:10:20.915 לפעמים אנחנו רואים אבות מתרגשים יותר מהילדים שלהם 00:10:20.915 --> 00:10:23.900 כשהם משחקים בלגו או מרכיבים רובוטים מפלסטיק. 00:10:23.900 --> 00:10:25.633 הם אומרים לילד: "אל תגע. אבא יעשה לך." 00:10:25.633 --> 00:10:27.268 הילד כבר איבד עניין והוא מתעסק במשהו אחר, 00:10:27.268 --> 00:10:31.277 אבל האבא לבד בונה את הטירות. 00:10:31.277 --> 00:10:35.755 זה מראה שהדחפים האמנותיים שבנו מודחקים, לא נעלמים. 00:10:35.755 --> 00:10:39.547 לעתים קרובות הם יכולים להתגלות בצורה שלילית, דרך קנאה. 00:10:39.547 --> 00:10:44.841 אתם מכירים את השיר "I would love to be on TV"? למה שנרצה בזה? 00:10:44.841 --> 00:10:48.669 הטלוויזיה מלאה באנשים שעושים מה שאנחנו היינו רוצים לעשות 00:10:48.669 --> 00:10:50.609 אבל אף פעם לא יצא לנו. 00:10:50.609 --> 00:10:56.738 הם רוקדים, הם משחקים - וככל שהם עושים את זה יותר, הם מקבלים יותר שבחים. 00:10:56.738 --> 00:10:59.888 אז אנחנו מתחילים לקנא בהם. 00:10:59.888 --> 00:11:03.982 אנחנו נהפכים לרודנים קטנים עם שלט ומתחילים לבקר את האנשים על המסך. 00:11:03.982 --> 00:11:09.835 "הוא פשוט לא יודע לשחק.", "אתם קוראים לזה שירה?", "היא לא מצליחה לפגוע בתווים." 00:11:09.835 --> 00:11:12.125 אנחנו אומרים את הדברים הללו בקלות יתרה. 00:11:12.125 --> 00:11:15.068 אנחנו נהיים קנאים, לא בגלל שאנחנו רשעים, 00:11:15.068 --> 00:11:19.605 אלא בגלל שיש לנו אמנים קטנים כלואים בתוכנו. 00:11:19.605 --> 00:11:23.191 זה מה שאני חושב. NOTE Paragraph 00:11:23.191 --> 00:11:25.029 מה עלינו לעשות אז? 00:11:25.029 --> 00:11:25.806 כן, זה נכון. 00:11:25.806 --> 00:11:29.000 עכשיו, אנחנו צריכים להתחיל את האמנות שלנו. 00:11:29.000 --> 00:11:30.009 בזה הרגע, אנחנו יכולים לכבות את הטלוויזיה, 00:11:30.009 --> 00:11:32.458 להתנתק מהאינטרנט, 00:11:32.458 --> 00:11:35.158 לקום ולהתחיל לעשות משהו. 00:11:35.158 --> 00:11:36.893 במקום בו אני מלמד תלמידים לדרמה, 00:11:36.893 --> 00:11:39.627 יש קורס בשם "דרמטיות". 00:11:39.627 --> 00:11:43.817 בקורס הזה, כל התלמידים חייבים להציג מחזה. 00:11:43.817 --> 00:11:47.929 עם זאת, תלמידים המתמחים במשחק לא אמורים לשחק. 00:11:47.929 --> 00:11:49.949 הם יכולים לכתוב את המחזה, לדוגמא, 00:11:49.949 --> 00:11:52.673 והכותבים יכולים לעבוד על התפאורה. 00:11:52.673 --> 00:11:54.969 בדומה לזה, אמני התפאורה עשויים לההפך לשחקנים, וכך מרכיבים מופע. 00:11:54.984 --> 00:11:58.732 בהתחלה תלמידים מפקפקים ביכולת שלהם לעמוד במשימה, 00:11:58.732 --> 00:12:03.295 אבל אחרי זה הם כל כך נהנים. נדיר לראות מישהו אומלל עושה מחזה. 00:12:03.295 --> 00:12:07.457 בבית הספר, בצבא, או אפילו בבית משוגעים, ברגע שאתה גורם לאנשים לעשות את זה, הם נהנים מזה. 00:12:07.457 --> 00:12:12.353 ראיתי את זה קורה בצבא - אנשים רבים נהנים לעשות מחזה. NOTE Paragraph 00:12:12.353 --> 00:12:15.285 יש לי חווייה נוספת: 00:12:15.285 --> 00:12:18.919 בכיתת הכתיבה שלי, אני נותן לתלמיד מטלה מיוחדת - 00:12:18.919 --> 00:12:24.819 יש לי תלמידים רבים לא שונים מכם, שאינם מתמחים בכתיבה, 00:12:24.819 --> 00:12:29.396 יש כאלו שמתמחים באמנות או מוזיקה וחושבים שאינם יודעים לכתוב. 00:12:29.396 --> 00:12:33.123 אז אני נותן להם ניירות ריקים ונושא. 00:12:33.123 --> 00:12:34.737 זה יכול להיות נושא פשוט: 00:12:34.737 --> 00:12:37.251 כתוב על החווייה המצערת ביותר בילדותך. 00:12:37.251 --> 00:12:41.164 יש תנאי אחד: אתה חייב לכתוב כמו מטורף. כמו מטורף! 00:12:41.164 --> 00:12:43.897 אני מסתובב בכיתה ומעודד אותם: 00:12:43.897 --> 00:12:47.641 "קדימה, קדימה!". הם חייבים לכתוב כמו מטורפים במשך שעה או שעתיים. 00:12:47.641 --> 00:12:50.849 הם יכולים לחשוב רק בחמש הדקות הראשונות. NOTE Paragraph 00:12:50.849 --> 00:12:54.071 הסיבה שאני גורם להם לכתוב כמו מטורפים היא בגלל 00:12:54.071 --> 00:12:56.829 שכשאתם כותבים לאט והרבה מחשבות עוברות לכם בראש, 00:12:56.829 --> 00:12:59.276 השד האמנותי מתגנב פנימה. 00:12:59.276 --> 00:13:03.308 השד ימנה בפניכם מאות סיבות 00:13:03.308 --> 00:13:06.238 למה אתם לא יכולים לכתוב. 00:13:06.238 --> 00:13:09.073 "אנשים יצחקו עליך. זו לא כתיבה טובה! 00:13:09.073 --> 00:13:10.623 "איזה מין משפט זה? תראה את כתב היד שלך!" 00:13:10.623 --> 00:13:12.200 הוא יגיד הרבה דברים. 00:13:12.200 --> 00:13:14.704 אתה חייב לרוץ מהר כדי שהשד לא ידביק אותך. 00:13:14.704 --> 00:13:18.776 הכתיבה הטובה באמת שראיתי בכיתה שלי 00:13:18.776 --> 00:13:21.449 לא הייתה מהמטלות עם תאריכי ההגשה הרחוקים, 00:13:21.449 --> 00:13:24.933 אלא מה-40 עד 60 דקות של כתיבה מטורפת שתלמידים עשו 00:13:24.933 --> 00:13:28.335 מול הפנים שלי עם עפרון. 00:13:28.335 --> 00:13:30.174 התלמידים נכנסים למעין טראנס. 00:13:30.174 --> 00:13:34.636 אחרי 30 או 40 דקות הם כותבים כבר בלי לדעת מה הם כותבים. 00:13:34.636 --> 00:13:37.601 ובאותו הרגע, השד המציק נעלם. NOTE Paragraph 00:13:37.601 --> 00:13:39.310 אז אני יכול להגיד את זה: 00:13:39.310 --> 00:13:43.325 אלו לא מאות הסיבות מדוע אדם לא יכול להיות אמן, 00:13:43.325 --> 00:13:47.575 אלא הסיבה הבודדה שאדם חייב להיות שעושה אותנו אמנים. 00:13:47.575 --> 00:13:49.284 למה אנחנו לא יכולים להיות משהו זה לא חשוב. 00:13:49.284 --> 00:13:52.434 רב האמנים נהיים אמנים בגלל הסיבה הבודדה. 00:13:52.434 --> 00:13:56.104 כשאנחנו שמים את השד לישון בלבנו ומתחילים לעשות את האמנות שלנו, 00:13:56.104 --> 00:13:58.438 אויבים מופיעים מבחוץ. 00:13:58.438 --> 00:14:01.294 על-פי רב, הם לובשים את פרצופי ההורים שלנו. (צחוק) 00:14:01.294 --> 00:14:04.395 לפעמים הם נראים כמו בני-הזוג שלנו, 00:14:04.395 --> 00:14:06.163 אבל הם אינם ההורים או בני-הזוג שלכם. 00:14:06.163 --> 00:14:09.057 הם שדים. שדים. 00:14:09.057 --> 00:14:11.001 הם מופיעים בקצרה על כדור הארץ בשינוי צורה, 00:14:11.001 --> 00:14:14.947 על מנת לעצור אתכם מלהיות אמנים, מלהפוך לאמנים. 00:14:14.947 --> 00:14:16.869 ויש להם שאלת קסמים, 00:14:16.869 --> 00:14:23.027 כשאנחנו אומרים: "אני חושב שאתנסה במשחק. יש בית ספר לדרמה במרכז הקהילתי." או: 00:14:23.027 --> 00:14:27.504 "הייתי רוצה ללמוד שירה איטלקית." הם שואלים: "אה, כן? מחזה? בשביל מה?" 00:14:27.504 --> 00:14:31.166 שאלת הקסמים היא: "בשביל מה?" 00:14:31.166 --> 00:14:34.878 אבל אמנות אינה לשם דבר. 00:14:34.878 --> 00:14:37.132 אמנות היא השאיפה האולטימטיבית. 00:14:37.132 --> 00:14:41.272 היא גואלת את נשמותינו ועושה את חיינו שמחים. 00:14:41.272 --> 00:14:46.778 היא עוזרת לנו להביע את עצמנו ולהיות שמחים ללא אלכוהול או סמים. 00:14:46.778 --> 00:14:51.103 אז בתשובה לשאלה כל כך פרגמטית, 00:14:51.118 --> 00:14:53.537 אנחנו צריכים להיות אמיצים. 00:14:53.537 --> 00:14:57.981 "ובכן, סתם בשביל הכיף. מצטער שאני נהנה בלעדייך." 00:14:57.981 --> 00:15:02.006 זה מה שצריך להגיד. "אני אלך לעשות את זה בכל מקרה." 00:15:02.006 --> 00:15:07.106 העתיד האידאלי שאני רואה בעיני רוחי הוא כזה בו לכולנו יש מספר זהויות, 00:15:07.106 --> 00:15:10.887 ולפחות אחת מאותן זהויות היא זו של אמן. NOTE Paragraph 00:15:10.887 --> 00:15:14.056 פעם הייתי בניו-יורק ולקחתי מונית. התיישבתי במושב האחורי, 00:15:14.056 --> 00:15:18.213 ולפניי ראיתי משהו שקשור למחזה, 00:15:18.213 --> 00:15:19.350 אז שאלתי את הנהג: "מה זה?" 00:15:19.350 --> 00:15:23.395 הוא אמר שזה הפרופיל שלו. "אז מה אתה?" שאלתי. "שחקן" הוא ענה. 00:15:23.395 --> 00:15:26.818 הוא היה נהג מונית ושחקן. שאלתי: "אילו תפקידים אתה משחק לרב?" 00:15:26.818 --> 00:15:28.844 הוא ענה בגאווה שהוא שיחק את המלך ליר. 00:15:28.844 --> 00:15:30.289 המלך ליר. 00:15:30.289 --> 00:15:31.915 "מיהו אותו אדם אשר יכול להגיד לי מי אני?" - שורה נהדרת מתוך המחזה "המלך ליר". 00:15:31.915 --> 00:15:35.306 זהו העולם עליו אני חולם. 00:15:35.306 --> 00:15:39.241 מישהו הוא שחקן גולף ביום וסופר בלילה. 00:15:39.241 --> 00:15:41.760 או נהג ושחקן, בנקאי וצייר, 00:15:41.760 --> 00:15:47.336 בסתר או בפומבי מוציא לפועל את האמנות שלו. NOTE Paragraph 00:15:47.336 --> 00:15:52.207 ב-1990, מרת'ה גראהם, אגדת ריקוד מודרנית, באה לקוריאה. 00:15:52.207 --> 00:15:57.963 האמנית הגדולה, אז בשנות ה-90 לחייה, הגיעה לשדה התעופה "גימפו" 00:15:57.979 --> 00:16:01.044 וכתב שאל אותה שאלה טיפוסית: 00:16:01.044 --> 00:16:03.651 "מה עליך לעשות על מנת לההפך לרקדן דגול?" 00:16:03.651 --> 00:16:06.231 "האם יש לך עצות לרקדנים קוריאנים בשאיפה?" 00:16:06.231 --> 00:16:11.226 זאת אומרת, היא הייתה המומחית. התמונה הזו נלקחה ב-1948 והיא כבר הייתה אמנית ידועה. 00:16:11.226 --> 00:16:13.417 ב-1990, היא נשאלה את השאלה הזו, 00:16:13.417 --> 00:16:16.101 וזו הייתה תשובתה: 00:16:16.101 --> 00:16:20.018 "פשוט עשה זאת." 00:16:20.018 --> 00:16:21.536 וואו. אני התרגשתי. 00:16:21.536 --> 00:16:25.628 שלוש המילים הללו בלבד, והיא עזבה את שדה התעופה. זה הכל. 00:16:25.628 --> 00:16:28.859 אז מה עלינו לעשות? 00:16:28.859 --> 00:16:32.585 בואו נהיה אמנים, בזה הרגע. בזה הרגע. איך? 00:16:32.585 --> 00:16:33.577 פשוט עשו זאת! NOTE Paragraph 00:16:33.577 --> 00:16:35.191 תודה לכם. NOTE Paragraph 00:16:35.191 --> 00:16:36.995 (מחיאות כפיים)