אם מביטים עמוק לתוך שמי הלילה,
רואים כוכבים,
ואם מביטים עוד יותר רחוק,
רואים עוד כוכבים
ויותר רחוק, גלקסיות,
ואחריהן עוד גלקסיות.
אבל אם ממשיכים להביט עוד יותר רחוק,
בסוף לא רואים כלום,
במשך זמן רב,
ואז רואים זוהר שיורי חיוור,
וזהו הזוהר השיורי של המפץ הגדול.
המפץ הגדול היה עידן ביקום הקדמוני
כאשר כל מה שאנו רואים בשמי-הלילה
היה דחוס בתוך מסה מאוד חמה,
מאוד מבעבעת ובעלת נפח מאוד קטן,
שממנה נבט כל מה שאנו רואים כיום.
אנו מיפינו את הזוהר השיורי
בדיוק רב,
ובאומרי, אנו, איני מתכוון לעצמי.
מיפינו את הזוהר השאריתי
בדיוק יוצא-דופן,
ואחד הדברים המדהימים בו הוא,
שהוא אחיד כמעט לגמרי.
ב-14 מיליארד
שנות-אור בכיוון זה
וב-14 מיליארד
שנות-אור בכיוון השני,
שוררת אותה הטמפרטורה.
כיום עברו 13 מיליארד שנה
מאז אותו מפץ גדול,
ולכן הוא הפך לחיוור וקר.
כעת הטמפרטורה שלו
היא 2.7 מעלות.
אבל לא בדיוק 2.7 מעלות.
זה 2.7 מעלות עם סטיה
של כ-10 חלקי מיליון.
כאן הוא טיפה יותר חם,
ושם, טיפה יותר קר,
וזה חשוב ביותר עבור
כל אחד באולם זה,
כי איפה שזה היה יותר חם,
שם היה קצת יותר חומר,
ואיפה שהיה קצת יותר חומר,
שם קיבלנו גלקסיות, וצבירי גלקסיות
וצבירי-על
וכל המבנה של היקום שאנו רואים.
ואותם חוסרים קלים של הומוגניות,
של 20 חלקי מיליון,
הם נוצרו על-ידי תנודות מכניות קוונטיות
באותו יקום קדמוני,
שהתמתחו והגיעו לגודל של כל היקום.
זה מפליא,
אבל לא זה מה שגילו ביום שני;
מה שגילו ביום שני
הוא יותר מגניב.
זה מה שהם מצאו ביום שני:
חישבו שאתם לוקחים פעמון,
והולמים בו עם פטיש.
מה קורה? הוא מצלצל.
אבל אם ממתינים, אותו צלצול דועך
ודועך עוד ועוד,
עד שכבר לא מבחינים בו.
אותו יקום קדמוני היה צפוף להדהים,
כמו מתכת, אבל הרבה יותר צפוף,
ואם היו מכים בו, הוא היה מצלצל,
והצלצול היה המבנה
של הזמן-מרחב עצמו,
והפטיש היה המכניקה הקוונטית.
מה שגילו ביום שני
היה הראיה לצלצול של
הזמן-מרחב של היקום הקדמוני,
מה שאנו קוראים גלי-כבידה
מהעידן הקדמוני,
וכך הם מצאו אותם.
אותם גלים דעכו מאז העידן הרחוק.
כאשר אנו צועדים,
אנו לא מתנודדים.
אותם גלי-כבידה במבנה החלל
הם נסתרים לחלוטין מכל בחינה מעשית.
אבל מוקדם יותר, כאשר היקום יצר
את הזוהר השיורי,
גלי-הכבידה גרמו
לעיוותים קטנים במבנה
האור שאנו רואים.
לכן כאשר מביטים בשמי-הלילה
יותר ויותר עמוק --
למעשה, האנשים הללו שהו
3 שנים בקוטב הדרומי
בהביטם ישר דרך האויר הכי קר,
הכי נקי והכי צח שניתן למצוא,
מביטים עמוק לתוך שמי-הלילה
וחוקרים את אותו זוהר
ומחפשים עיוותים קלושים
שהם הסימן והאות
לגלי-כבידה,
הצלצול של היקום הקדמוני.
וביום שני הם הכריזו
שהם מצאו את זה.
ומה שכל-כך מרשים כאן בעיניי
הוא לא רק הצלצול, למרות שזה משהו אדיר.
הדבר שבאמת מדהים,
הסיבה שבגללה אני כאן על הבמה,
היא שזה אומר לנו משהו
עמוק על היקום הקדמוני.
זה אומר לנו שאנו
עם כל מה שרואים סביבנו,
זה בועה אחת ענקית -- וזהו הרעיון של
התפשטות --
בועה ענקית אחת מוקפת במשהו אחר.
זו אינה ראיה חד-משמעית להתפשטות,
כי כל מה שאינו התפשטותי שמסביר זאת
ייראה דומה.
זוהי תאוריה, רעיון,
שנמצא בסביבה די זמן,
ומעולם לא חשבנו שאי-פעם נראה אותו.
היו סיבות טובות בגללן חשבנו
שלעולם לא נראה ראיה חותכת,
וזו ראיה חותכת.
הרעיון הבאמת משוגע הוא
שהבועה שלנו היא רק בועה אחת
בסיר קוסמי הרבה יותר גדול של חומר מבעבע.
אף פעם לא נראה את החומר שבחוץ,
אבל בהליכה לקוטב הדרומי
ושהייה שם 3 שנים,
בהביטנו בפרטי המבנה של שמי-הלילה,
ניתן לשער שאנו קרוב לודאי
נמצאים ביקום שנראה בערך כמו זה.
וזה מדהים אותי.
תודה רבה.
(מחיאות כפיים)