למדתי כמה משעורי החיים הכי חשובים שלי

מסוחרי סמים

וחברי כנופיות

ופרוצות,

והיו לי כמה מהשיחות התאולוגיות הכי עמוקות

לא בחללים של הכנסיה

אלא בפינות הרחובות

ביום שישי בלילה, בשעה אחת.

זה מעט לא שגרתי, מאחר ואני כומר בפטיסטי,
שהוכשר בסמינר,

והייתי כומר של כנסיה יותר מ 20 שנה,

אבל זה נכון.

זה הפך לחלק מההשתתפות שלי

באסטרטגיית בטיחות הציבור והפחתת הפשע

שראתה ירידה של 79 אחוז בפשעים אלימים

במהלך תקופה של שמונה שנים בעיר מרכזית.

אבל לא התחלתי בלרצות להיות

חלק מאסטרטגיית הפחתת הפשע של מישהו.

הייתי בן 25, הייתה לי הכנסיה הראשונה שלי.

אם הייתם שואלים אותי מה השאיפות שלי,

הייתי אומר לכם,
רציתי ליהות כומר של מגה כנסיה.

רציתי כנסיה של 15 עד 20,000 אנשים.

רציתי כנסיית טלוויזיה משלי.

רציתי קו בגדים משלי.

(צחוק)

רציתי להיות נושא למרחקים ארוכים.

אתם יודעים, כל הדברים.

(צחוק)

אחרי בערך שנה של כמורה,

הקהילה שלי גדלה בערך ב 20 חברים.

אז מגה כנסיה היתה הרחק במורד הדרך.

אבל ברצינות, אם הייתם אומרים,
"מה השאיפה שלכם?"

הייתי אומר פשוט להיות כומר טוב,

להיות מסוגל להיות עם אנשים
דרך כל האתגרים בחיים,

כדי להטיף מסרים שיהיו להם
משמעות יום יומית לאנשים,

ובמסורת האפרו אמריקאית,

להיות מסוגל לייצג את הקהילה שאני משרת.

אבל היה משהו נוסף שהתרחש בעיר שלי

ובכל האזור העירוני,

וברוב האזורים העירוניים בארצות הברית,

וזה היה שיעור הרציחות
שהתחיל לעלות באיטיות.

והיו אנשים צעירים שהרגו אחד את השני

מסיבות שחשבתי שהיו טריוויאליות,

כמו להיתקל במישהו במסדרון של התיכון,

ואז אחרי בית הספר, יורים באדם הזה.

מישהו עם חולצה בצבע לא נכון,

בפינת הרחוב הלא נכונה בזמן הלא נכון.

ומשהו היה צריך להעשות בנושא.

זה הגיע לנקודה בה זה שינה
את האופי של העיר.

הייתם יכולים ללכת לכל פרוייקט דיור,

לדוגמה, כמו זה שהיה
במורד הרחוב מהכנסיה שלי,

והייתם נכנסים, וזה היה כמו עיר רפאים,

מפני שההורים לא היו מאפשרים
לילדים לצאת ולשחק,

אפילו בקיץ, בגלל האלימות.

הייתם מקשיבים בשכונות בכל לילה נתון,

ולאוזן הלא מיומנת, זה נשמע כמו זיקוקים,

אבל זה היה יריות.

היתם שומעים את זה כמעט כל לילה,
כשהייתם מבשלים ארוחת ערב,

הייתם מספרים לילד סיפור לפני השינה,
או סתם רואים טלוויזיה.

והייתם יכולים ללכת
לכל חדר מיון בכל בית החולים,

והייתם רואים שוכבים על אלונקות

צעירים ממוצא שחור ולטיני שנורו או מתו.

והייתי עושה את ההלוויות,

אבל לא של המטריארכיות המוערכים
והפטריארכים שחיו חיים ארוכים

ויש הרבה להגיד.

עשיתי הלוויות של בני 18,

בני 17,

ובני 16,

ועמדתי בכנסיה או בית לוויות

נאבקתי להגיד משהו

שתהיה לו השפעה משמעותית.

וכך בזמן שהקולגות שלי בנו
את הקתדרלות האלו גדולות וגבוהות

וקנו נכסים מחוץ לעיר

והעבירו את הקהילות שלהם החוצה

כך שהם יוכלו ליצור או ליצור מחדש
את ערי האלוהים שלהם,

המבנה החברתי בערים הפנימיות

קרסו תחת המשקל של האלימות הזו.

וכך נשארתי, מפני שמישהו
היה צריך לעשות משהו,

והבטתי במה שהיה לי המשכתי עם זה.

התחלתי להטיף להפסיק את האלימות בקהילה.

והתחלתי להביט בתוכניה של הכנסיה שלי,

והתחלתי לבנות תוכנית
שתתפוש את הנוער בסיכון,

אלא שהיו על הגדר לאלימות.

אפילו ניסיתי להיות חדשני בהטפות שלי.

כולכם שמעתם על מוזיקת ראפ, נכון?

מוזיקת ראפ?

אפילו ניסיתי לעשות דרשה בראפ פעם.

זה לא עבד, אבל לפחות ניסיתי את זה.

אני לעולם לא אשכח
את האדם הצעיר שבא אלי אחרי הדרשה ההיא.

הוא חיכה עד שכולם ילכו,

ואמר, "כומר, דרשת ראפ, הא?"
ואני הייתי כאילו, "כן, מה אתה חושב?"

והוא אמר, "אל תעשה את זה שוב, כומר."

(צחוק)

אבל הטפתי ובניתי את התוכניות האלו,

וחשבתי אולי אם העמיתים שלי עשו אותו הדבר

שזה ישנה.

אבל האלימות פשוט יצאה משליטה,

ואנשים שלא היו מעורבים
באלימות נורו או נהרגו:

מישהו שהלך לקנות
חפיסת סיגריות בחנות נוחות,

או מישהו שישב בתחנת אוטובוס
פשוט חיכה לאוטובוס,

או ילדים ששיחקו בפארק,

לא מודעים לאלימות בצד השני של הפארק,

אבל זה מגיע ומבקר אותם.

דברים יצאו משליטה,

ולא ידעתי מה לעשות,

ואז משהו קרה ששינה הכל בשבילי.

זה היה ילד בשם ג'סי מק'קי,

שהלך מביתו לחבר ריגוברטו קריון

בפרוייקט הדיור במורד הרחוב מהכנסיה שלי.

הם נפגשו עם קבוצה של צעירים
שהיו מכנופיה בדורצ'סטר,

והם נהרגו.

אבל כשג'סי רץ מהמקום פצוע אנושות,

הוא רץ לכיוון הכנסיה שלי,

והוא מת במרחק של בערך 100, 150 מטר.

אם הוא היה מגיע לכנסיה, זה לא היה משנה,

מפני שהאורות היו כבויים;
לא היה אף אחד בבית.

ולקחתי את זה בתור סימן.

כשהם תפסו כמה מהצעירים שעשו את זה,

להפתעתי, הם היו בגילי,

אבל התהום שהיתה ביינינו היתה רחבה.

זה היה כאילו שהיינו בשני עולמות שונים.

אז כשחשבתי על כל זה

והבטתי במה שהתרחש,

פתאום הבנתי שהיה פרדוקס שעלה בתוכי,

והפרדוקס היה זה: בכל הדרשות האלו

בהן הטפתי להפסקת האלימות,

דיברתי גם על בניית קהילה,

אבל פתאום הבנתי

שהיה חלק מסויים של האוכלוסיה

שלא כללתי בהגדרה שלי לקהילה.

וכך הפרדוקס היה זה:

אם רציתי באמת את הקהילה שהטפתי לה,

הייתי צריך לפנות

ולחבק את הקבוצה שהוצאתי מההגדרה שלי.

מה שאמר לא לבנות את התוכנית שלי

לתפוס את אלה על הגדר לאלימות,

אלא כדי להגיע ולהכיל
את אלה שהתחייבו למעשים של אלימות,

חברי הכנופיות, סוחרי הסמים.

ברגע שהגעתי להבנה הזו,
שאלה מהירה עלתה בראשי.

למה אני?

אני מתכוון, זה לא עניין של אכיפת חוק?

בשביל זה יש לנו משטרה, נכון?

ברגע שהשאלה, "למה אני?" הגיע,
התשובה הגיעה באותה מהירות:

למה אני? בגלל שאני זה שלא יכול
לישון בלילה במחשבות על זה.

מפני שאני זה שמביט מסביב
ואומר שמישהו צריך לעשות משהו בנוגע לזה,

ואני מתחיל להבין שהמישהו הזה הוא אני.

אני מתכוון, לא כך תנועות מתחילות בכל אופן?

הן לא מתחילות עם מוסכמה כוללנית
ואנשים שמתאחדים

ואז הולכים יחד עם הצהרה.

אבל זה מתחיל בכמה, אולי רק אחד.

זה התחיל איתי באותה דרך,

וכך החלטתי להבין את התרבות של האלימות

בה הצעירים האלה שביצעו אותה חיו,

והתחלתי להתנדב בתיכון.

אחרי בערך שבועיים של התנדבות בתיכון,

הבנתי שהנוער שניסיתי להגיע אליו,

הם לא הלכו לתיכון.

התחלתי ללכת בקהילה,

וזה לא דרש מדע טילים להבין שהם לא היו בחוץ

במהלך היום.

אז התחלתי ללכת ברחובות בלילה, מאוחר בלילה,

הלכתי לתוך הפארקים בהם הם היו,

בניתי את היחסים שנדרשו.

טרגדיה שהתרחשה בבוסטון
שאיחדה מספר אנשי כמורה,

והיה כאדר קטן שלנו שהגיע להבנה

שאנחנו צריכים לצאת מארבעת הקירות של המקלט

ולפגוש את הנוער במקום בו היו,

ולא לנסות להבין איך להביא אותם אלינו.

וכך החלטנו ללכת יחד,

ונפגשנו

באחת השכונות הכי מסוכנות בעיר

ביום שישי ושבת בלילה

ב 10 בערב,

והלכנו עד 2 או 3 בבוקר.

אני מדמיין שהיינו די חריגים
כשהתחלנו ללכת לראשונה.

אני מתכוון, לא היינו סוחרי סמים.

לא היינו לקוחות סמים.

לא היינו המשטרה.
לכמה מאיתנו היו קולרים.

זה היה כנראה דבר די מוזר.

אבל הם התחילו לדבר איתנו אחרי זמן מה,

ומה שגילינו היה

שבעודנו הולכים, הם צפו בנו,

והם רצו לוודא כמה דברים:

ראשית, שנהייה עיקביים בהתנהגות שלנו,

שנמשיך לצאת לשם;

ושנית, הם רצו לוודא

שלא היינו שם כדי לנצל אותם.

מפני שתמיד היה שם מישהו שיגיד,

"אנחנו הולכים לקחת חזרה את הרחובות,"

אבל הם תמיד נראו כאילו
יש להם מצלמת טלוויזיה איתם,

או כתב,

והם היו מגדילים את המוניטין שלהם

לרעת אלה שברחובות.

אז כשהם ראו שאין לנו שום דבר מזה,

הם החליטו לדבר איתנו.

ואז עשינו משהו מדהים למטיפים.

החלטנו להקשיב ולא להטיף.

קדימה, תנו לי את זה.

(צחוק)(מחיאות כפיים)

בסדר, קדימה,
אתם נכנסים לזמן שלי עכשיו, אוקיי? (צחוק)

אבל זה היה מדהים.

אמרנו להם, "אנחנו לא מכירים
את הקהילות שלנו אחרי 9 בערב,

בין 9 בערב ל 5 בבוקר,

אבל אתם כן.

אתם המומחים לנושא, אם תרצו,
של תקופת הזמן הזו.

אז דברו איתנו. למדו אותנו.

עזרו לנו לראות מה שאנחנו לא רואים.

עזרו לנו להבין מה אנחנו לא מבינים."

והם היו יותר משמחים לעשות את זה,

וקיבלנו מושג של איך החיים ברחובות,

שונה מאוד ממה שאתם רואים בחדשות השעה 11,

מאוד שונה ממה שמתואר על ידי
המדיה הפופולרית ואפילו המדיה החברתית.

ובזמן שדיברנו איתם,

מספר מיתוסים הופרכו בנוגע אליהם איתנו.

ואחד המיתוסים הגדולים ביותר
היה שהילדים האלה היו קרים וחסרי לב

ונועזים בצורה יוצאת דופן באלימות שלהם.

מה שגילינו היה ההפך המוחלט.

רוב האנשים הצעירים שהיו שם ברחובות

פשוט מנסים לשרוד ברחובות.

וגם גילינו

שכמה מהבחורים הכי יצירתיים וחכמים

ומדהימים ונבונים

שאי פעם פגשתי

היה ברחובות מעורבים במאבק.

ואני יודע שכמה מהם קוראים להם שורדים,
אבל אני קורא להם מתגברים,

מפני שכשאתם במצבים שהם נמצאים בהם,

להיות מסוגלים לחיות כל יום
זה השג של התגברות.

וכתוצאה מזה, אמרנו להם,

"איך אתם רואים את הכנסיה הזו,
איך אתם רואים את המוסד

עוזר לכם במצב הזה?"

ופיתחנו תוכנית בשיח עם הצעירים האלה.

הפסקנו להביט בהם כבעיה לפיתרון,

והתחלנו להביט בהם כשותפים, כנכסים,

כשותפים במאבק להפחית את האלימות בקהילה.

דמיינו פיתוח תוכנית,

יש לכם כומר אחד בשולחן אחד
וסוחר הרואין בשולחן האחר,

להעלות דרכים בהם
הכנסיה יכולה לעזור לכל הקהילה.

הנס מבוסטון נגע ללחבר אנשים.

היו לנו שותפים נוספים.

היו לנו שותפים מכוחות הביטחון.

היו לנו קציני משטרה.

זה לא היה כל הכוח,

מפני שעדיין היו כמה
עם מנטליות של לכלוא אותם,

אבל היו שוטרים אחרים

שראו כבוד בלחבור לקהילה,

שראו את האחריות מעצמם

להיות מסוגלים לעבוד כשותפים
עם מובילי קהילות ומובילי אמונה

כדי להפחית את האלימות בקהילה.

אותו הדבר עם קציני מבחן,

אותו הדבר עם שופטים,

אותו הדבר עם אנשים שהיו
במעלה שרשרת אכיפת החוק הזו,

מפני שהם הבינו, כמונו,

שלעולם לא נעצור את עצמנו מהמצב הזה,

שלא יהיו מספיק הרשעות,

ואתם לא יכולים למלא את בתי הכלא האלה מספיק

כדי להעלים את הבעיה.

עזרתי להתחיל ארגון

לפני 20 שנה, ארגון מבוסס אמונה,
כדי להתמודד עם הנושא הזה.

עזבתי אותו לפני בערך ארבע שנים

והתחלתי לעבוד בערים ברחבי ארצות הברית,

19 בסך הכל,

ומה שגיליתי היה שבאותם ערים,

תמיד היה את המרכיב הזה של מובילי קהילה

שהורידו את הראש ונכנסו לעבודה,

שהשאירו את האגו שלהם בדלת

וראו את השלם גדול מסכום החלקים,

והתחברו ומצאו דרכים לעבוד
עם צעירים בחוץ ברחובות,

שהפיתרון הוא לא יותר שוטרים,

אבל הפיתרון הוא שימוש בנכסים ששם בקהילה,

כדי שיהיה לנו רכיב של קהילה חזקה

בשיתוף הפעולה סביב הפחתת האלימות.

עכשיו, יש תנועה בארצות הברית

של אנשים צעירים שאני מאוד גאה בה
שמתמודדים עם הבעיות המבניות

שצריכות להשתנות אם אנחנו הולכים
להיות חברה טובה יותר.

אבל יש את התחבולה הפוליטית הזו
להפנות את האלימות המשטרתית

והתנהגות משטרתית לא נאותה
נגד אלימות של שחורים על שחורים.

אבל זו בדיה.

זה הכל מחובר.

כשאתם חושבים על עשורים
של מדיניות דיור כושלת

ומבני חינוך עלובים,

כשאתם חשובים על אבטלה מתמשכת

ותת תעסוקה בקהילה,

כשאתם חושבים על רפואה גרועה,

ואז אתם זורקים סמים לתערובת

ותיקים מלאים ברובים,

אין פלא שהייתם רואים
את התרבות של האלימות עולה.

ואז התגובה שהגיעה מהמדינה היא יותר שוטרים

ויותר דיכוי של הנקודות החמות.

זה הכל מחובר,

ואחד הדברים הנפלאים שהיינו מסוגלים לעשות

זה להיות מסוגלים להראות
את הערך של חבירה --

קהילה, אכיפת חוק, המגזר הפרטי, העיר --

כדי להפחית את האלימות.

אתם צריכים להעריך את הרכיב הקהילתי.

אני מאמין שאנחנו יכולים לסיים
את דור האלימות בערים שלנו.

אני מאמין שזה אפשרי ושאנשים
עושים את זה אפילו עכשיו.

אבל אני צריך עזרה.

זה יכול פשוט להגיע מאנשים ששורפים את עצמם

בקהילה.

הם צריכים תמיכה. הם צריכים עזרה.

חזרו לעיר שלכם.

מצאו את האנשים האלה.

"אתם צריכים קצת עזרה? אני אעזור לכם."

מצאו את האנשים האלה, הם שם.

חברו אותם עם אוכפי החוק,
המגזר הפרטי, והעיר,

עם מטרה אחת של הפחתת האלימות,

אבל וודאו שרכיב הקהילה חזק.

מפני שהפתגם העתיק שמגיע מבורונדי נכון:

מה שתעשו בשבילי, בלעדי, אתם תעשו לי.

שאלוהים יברך אתכם. תודה לכם.

(מחיאות כפיים)