בזמן האחרון יצא לי לחשוב הרבה על העולם

וכמה הוא השתנה ב-20, 30, 40 שנה האחרונות.

לפני 20 או 30 שנה,

אם תרנגולת הצטננה והתעטשה ומתה

בכפר נידח במזרח אסיה,

זו היתה טרגדיה עבור התרנגולת

והמשפחה הקרובה שלה,

אבל אני חושב שלא היה סיכוי רב שאנחנו

נחשוש ממגיפה עולמית

וממותם של מיליוני אנשים.

לפני 20 או 30 שנה, אם בנק בצפון-אמריקה

הלווה יותר מדי כסף לאנשים

שלא יכלו להחזיר אותו

והבנק פשט רגל,

זה היה רע לזה שהלווה

ורע לזה שלווה,

אבל לא דמיינו שזה היה מוריד

את הכלכלה העולמית לברכיים

לכמעט עשור.

זו הגלובליזציה.

זהו הנס שאיפשר לנו

לשטען את גופינו ואת מוחותינו

ואת המילים שלנו ואת התמונות שלנו
ואת הרעיונות שלנו

והלימוד שלנו והלמידה שלנו סביב הכוכב שלנו

יותר ויותר מהר ויותר ויותר בזול.

זה גרם להרבה דברים רעים,

כמו הדברים שבדיוק תיארתי,

אבל זה הביא גם הרבה דברים טובים.

הרבה מאיתנו לא מודעים

להצלחה יוצאת הדופן של יעדי פסגת המילניום,

אשר חלקם השיגו את מטרתם

הרבה לפני התאריך המיועד להם.

זה מוכיח שהמין הזה של האנושות

מסוגל להשיג התקדמות יוצאת דופן

אם הוא באמת פועל ביחד ובאמת מנסה.

אבל אילו ניסיתי לסכם את זה בימים אלו,

די יש לי את התחושה שהגלובליזציה

קפצה עלינו בהפתעה,

ואנחנו היינו אטיים להגיב אליה.

אם מסתכלים על הצדדים השליליים של הגלובליזציה,

זה באמת נדמה מהמם לפעמים.

כל האתגרים העצומים שמולנו כיום,

כמו שינויי האקלים וזכויות האדם

ודמוגרפיה וטרור ומגיפות

וסחר בסמים ועבדות

והכחדת מינים, ואני יכול להמשיך,

אנחנו לא מתקדמים כל כך הרבה

כנגד הרבה מהאתגרים הללו.

אז בקיצור, זהו האתגר

שכולנו מתמודדים עמו כיום

בנקודה ההיסטורית המעניינת הזו.

זה ברור שזה מה שעלינו לעשות עכשיו.

אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו איכשהו

ואנחנו מוכרחים למצוא דרך טובה יותר

להפוך את הפתרונות ליותר גלובליים

כך שלא פשוט נהפוך למין

שהוא הקורבן של הגלובליזציה של בעיות.

למה אנחנו כל-כך אטיים להשיג את ההתקדמויות האלו?

מה הסיבה לזה?

ובכן, ישנן, כמובן, כמה סיבות,

אבל אולי הסיבה העיקרית

היא בגלל שאנחנו עדיין מאורגנים כמין

באותה הדרך בה היינו מאורגנים

לפני 200 או 300 שנים.

בעולם נשארה מעצמת על אחת

והיא שבעת מיליארדי האנשים,

שבעת המיליארד מאיתנו שגורמים לכל הבעיות הללו,

ואותם שבעת המיליארד, דרך אגב,

שיפתרו את כולן.

אבל איך מאורגנים שבעת המיליארד האלו?

הם עדיין מאורגנים בכמאתיים מדינות-לאום,

ולמדינות יש ממשלות

שמחוקקות חוקים

ומביאות אותנו להתנהג בדרכים מסוימות.

וזו מערכת די יעילה, אבל הבעיה היא

שהדרך בה חוקים אלו נחקקים

והדרך בה הממשלות הללו חושבות

לגמרי לא נכונה בשביל לפתור את הבעיות העולמיות,

כיוון שהכל פונה פנימה.

לפוליטיקאים אותם אנחנו בוחרים

ולפוליטיקאים אותם אנחנו לא בוחרים יש, בגדול,

מוחות שעובדים כמו מיקרוסקופ.

אין להם מוחות שעובדים כמו טלסקופ.

הם מסתכלים פנימה. הם מעמידים פנים,

הם מתנהגים כאילו הם מאמינים

שכל מדינה היא אי

שמתקיים בשמחה לבדו, עצמאי מכל האחרים,

על הכוכב הקטן שלו

במערכת השמש הקטנה שלו לבדו.

זו הבעיה:

מדינות מתחרות אחת בשנייה,

מדינות נלחמות אחת בשנייה.

השבוע, כמו כל שבוע שתבחרו,

תמצאו אנשים שממש מנסים להרוג אחד את השני ממדינה למדינה,

אבל אפילו אם לא זה קורה,

ישנה תחרות בין מדינות,

כל אחת מנסה לדחוק את השנייה.

זהו בבירור לא סידור טוב.

ברור שאנחנו צריכים לשנות אותו.

זה ברור שאנחנו צריכים למצוא דרכים

לעודד מדינות להתחיל ולעבוד ביחד

קצת יותר טוב.

ולמה שהן לא יעשו את זה?

למה זה שהמנהיגים שלנו מתעקשים להמשיך ולהסתכל פנימה?

ובכן, הסיבה הראשונה והברורה ביותר

היא שזה מה שאנחנו מבקשים מהם לעשות.

זה מה שאנחנו אומרים להם לעשות.

כשאנחנו בוחרים ממשלות

או כשאנחנו מגלים סבלנות עם ממשלות שלא נבחרו,

אנחנו למעשה אומרים להם שמה שאנחנו רוצים

זה שהם ייספקו לנו במדינתנו

כמה דברים.

אנחנו רוצים שהם יספקו לנו רווחה,

צמיחה, תחרותיות, שקיפות, צדק

וכל אותם הדברים.

כך שאם לא נתחיל לבקש מהממשלות שלנו

לחשוב קצת החוצה,

לקחת בחשבון את הבעיות העולמיות שיחסלו את כולנו

אם לא נתחיל להתחשב בהן,

אז איך אנחנו יכולים להאשים אותן

אם מה שהם ממשיכות לעשות זה להסתכל פנימה,

אם עדיין יש להן מוחות שעובדים כמו מיקרוסקופ

במקום מוחות טלסקופיים.

זו הסיבה הראשונה בגללה הדברים נוטים לא להשתנות.

הסיבה השנייה היא שהממשלות הללו,

בדיוק כמו כולנו,

הן פסיכופתיות תרבותיות.

אני לא מתכוון להיות גס רוח,

אבל אתם יודעים מה זה פסיכופת.

פסיכופת הוא אדם,

שלרוע מזלו או מזלה,

חסר את היכולת ממש להזדהות

עם בני אדם אחרים.

כשהם מסתכלים סביב,

הם לא רואים בני-אדם אחרים

עם חיים אישיים עמוקים, עשירים, תלת-מימדיים

עם יעדים ושאיפות.

מה שהם רואים הם גזירי קרטון,

וזה מאד עצוב וזה מאד בודד,

וזה נדיר מאד, למרבה המזל.

אבל בעצם, האם לא רובנו

לא כל כך טובים באמפתיה?

הו בטח, אנחנו טובים מאד באמפתיה

כשזה נוגע להתעסקות עם אנשים

שדי נראים דומים לנו

ושדי הולכים ומדברים ואוכלים ומתפללים

ומתלבשים כמונו,

אבל כשזה נוגע לאנשים שלא עושים זאת,

שלא בדיוק מתלבשים כמונו

ושלא בדיוק מתפללים כמונו

ושלא בדיוק מדברים כמונו,

האם אין לנו את הנטייה לראות אותם

אפילו רק טיפ-טיפה כגזירי קרטון גם?

וזו שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו.

אני חושב שאנחנו צריכים לעקוב אחריה כל הזמן.

האם אנחנו והפוליטיקאים שלנו לא במידה מסוימת

פסיכופתיים תרבותיים?

את הסיבה השלישית כמעט אין טעם לציין

כי היא כל-כך טיפשית,

אבל ישנה אמונה בקרב ממשלות

שסדר היום הפנימי

וסדר היום הבין-לאומי

הם סותרים ותמיד יהיו סותרים.

זה פשוט קשקוש.

בעבודתי היומית, אני יועץ מדיניות.

את 15 השנים האחרונות בערך ביליתי

בלייעץ לממשלות מכל העולם,

ובכל הזמן הזה פעם אחת לא ראיתי

בעיית מדיניות פנימית

שלא יכלה להיפתר באופן יותר יצירתי,

יעיל ומהיר

מאשר על ידי התייחסות אליה כבעיה בין-לאומית,

תוך הסתכלות על ההקשר הבין-לאומי,

תוך השוואה של מה שאחרים עשו,

שיתוף אחרים, לעבוד כלפי חוץ

במקום לעבוד פנימה.

ואז אולי תגידו, אם ככה,

למה זה לא עובד?

למה אנחנו לא יכולים לגרום לפוליטיקאים שלנו להשתנות?

למה אנחנו לא יכולים לדרוש מהם?

אז אני, כמו רבים מאתנו, מבלה זמן רב בלהתלונן

על כמה זה קשה לגרום לאנשים להשתנות,

ואני לא חושב שאנחנו צריכים לעשות מזה עניין.

אני חושב שאנחנו פשוט צריכים לקבל את זה

שאנחנו מין שמרני מטבעו.

אנחנו לא אוהבים להשתנות.

זה קיים מסיבות אבולוציוניות הגיוניות מאוד.

כנראה שלא היינו נמצאים כאן היום

אם לא היינו כל-כך חסינים לשינוי.

זה מאד פשוט: לפני הרבה אלפים של שנים,

גילינו שאם נמשיך לעשות

את אותם הדברים שוב ושוב, לא נמות

כיוון שהדברים שעשינו לפני כן

בהגדרה לא הרגו אותנו,

ולכן כל עוד נמשיך לעשות אותם,

נהיה בסדר,

וזה מאד נבון לא לעשות שום דבר חדש,

כי זה עלול להרוג אתכם.

אבל כמובן שיש יוצאים מהכלל.

אחרת לא היינו מגיעים לשום דבר.

ויוצא דופן אחד, יוצא הדופן המעניין,

הוא כשמראים לאנשים

שבעצם עשוי להיות אינטרס-אישי

בלקחת את קפיצת האמונה הזו

ולהשתנות מעט.

אז אני ביליתי חלק גדול מ-10 או 15 השנים האחרונות

בניסיון לגלות מה עשוי להיות האינטרס האישי

שיעודד לא רק פוליטיקאים

אלא גם אנשי עסקים וחברות בכלל,

כולנו, להתחיל לחשוב קצת יותר החוצה,

לחשוב על התמונה הכללית,

לא להסתכל תמיד פנימה, לפעמים להסתכל החוצה.

וזה המקום בו גיליתי

משהו די חשוב.

ב-2005 השקתי מחקר

שנקרא מדד ציון המדינות.

מה שזה, זה מחקר בקנה מידה מאד גדול שמתשאל

מדגם גדול מאד מאוכלוסיית העולם,

מדגם שמייצג כ-70 אחוז

מאוכלוסיית כדור-הארץ,

והתחלתי לשאול אותם סדרה של שאלות

על איך הם תופסים מדינות אחרות.

ומדד ציון המדינות גדל עם השנים

להיות מאגר מידע גדול עד מאוד.

יש בו בערך 200 מיליארד נקודות מידע

שעוקבות אחרי מה שאנשים רגילים חושבים
על מדינות אחרות,

ומדוע.

למה עשיתי את זה? ובכן בגלל שהממשלות
להן אני מייעץ

מאד מאד מעוניינות לדעת

מה חושבים עליהן.

הן ידעו, באופן חלקי בגלל שאני

עודדתי אותן להכיר בכך,

שמדינות תלויות

באופן יוצא מהכלל על המוניטין שלהן

בכדי לשרוד ולשגשג בעולם.

אם למדינה יש תדמית חיובית, עצומה,

כמו שיש לגרמניה או לשוודיה או לשוויץ,

הכל הולך בקלות והכל בא בזול.

מקבלים יותר תיירים. מקבלים יותר משקיעים,

מוכרים מוצרים יותר ביוקר.

אם, מצד שני, יש לכם מדינה

עם תדמית מאד חלשה או מאד שלילית,

הכל קשה והכל יקר.

אז ממשלות דואגות בקנאות

לתדמית של מדינותיהן,

כיוון שזה גורם ישירות להבדל

על כמות הכסף שהן יכולות לעשות,

וזה מה שהן הבטיחו לאוכלוסיות שלהן

שהן יספקו.

אז לפני כמה שנים, חשבתי לקחת קצת חופש

ולדבר עם מאגר המידע הענקי הזה

ולשאול אותו,

מדוע אנשים מסוימים מעדיפים מדינה מסוימת

על פני מדינה אחרת?

והתשובה שמאגר המידע נתן לי

היממה אותי לגמרי.

היא היתה 6.8.

אין לי זמן בכדי להסביר לעומק.

בעיקרון מה שהוא אמר לי היה -

(צחוק) (מחיאות כפיים) -

סוג המדינות שאנחנו מעדיפים הוא מדינות טובות.

אנחנו לא מעריצים מדינות כי הן עשירות,

כי הן בעלות עוצמה, כי הן מצליחות,

כי הן מודרניות, כי הן מתקדמות מבחינה טכנולוגית.

אנחנו בעיקר מעריצים מדינות טובות.

למה אנחנו מתכוונים בטובות?

אנחנו מתכוונים למדינות שנדמה שהן תורמות משהו

לעולם בו אנחנו חיים,

מדינות שבאמת עושות את העולם לבטוח יותר

או טוב יותר או עשיר או הוגן יותר.

אלו המדינות שאנחנו אוהבים.

זה תגלית בעלת חשיבות משמעותית -

אתם רואים לאן אני חותר -

כיוון שזה מרבע את המעגל.

עכשיו אני יכול לומר, ופעמים רבות אומר, לאיזה ממשלה שלא תהיה,

בכדי להצליח, צריך לעשות דברים טובים.

אם אתם רוצים למכור יותר מוצרים,

אם אתם רוצים להשיג יותר השקעות,

אם אתם רוצים להפוך יותר תחרותיים,

אז אתם צריכים להתחיל להתנהג כמו שצריך,

כי על זה אנשים יעריכו אתכם

ויעשו איתכם עסקים,

ולכן, ככל שתשתפו פעולה יותר,

כך תהיו יותר תחרותיים.

זוהי תגלית די חשובה,

וברגע שגיליתי את זה,

הרגשתי עוד מדד מגיע.

אני נשבע שככל שאני מזדקן, הרעיונות שלי נהיים פשוטים יותר

ויותר ויותר ילדותיים.

הפעם זה נקרא מדד המדינה הטובה,

והוא עושה בדיוק את מה שכתוב על הקופסא.

הוא מודד, או לפחות הוא מנסה למדוד,

בדיוק כמה תורמת כל מדינה על פני כדור הארץ

לא לאוכלוסיה שלה עצמה אלא לשאר האנושות.

באופן מוזר, עד היום אף אחד לא חשב

למדוד את זה.

אז הקולגה שלי ד"ר רוברט גוברס ואני בילינו

את מרבית השנתיים האחרונות,

בעזרת של מספר גדול של אנשים מאד רציניים וחכמים,

בלאגד יחדיו את כל המידע האמין בעולם

שיכולנו למצוא על מה מדינות תורמות

לעולם.

ואתם מחכים שאני אומר לכם איזו יוצאת ראשונה.

ואני אספר לכם,

אבל קודם כל אני רוצה לספר לכם

בדיוק למה אני מתכוון

כשאני אומר מדינה טובה.

אני לא מתכוונן לטובה מבחינה מוסרית.

כשאני אומר שמדינה X

היא המדינה הטובה ביותר

על פני כדור הארץ,

ואני מתכוון לטובה ביותר, אני לא מתכוון להכי טובה.

הכי טובה זה משהו אחר.

כשאתם מדברים על מדינה טובית,

אתם יכולים להיות טובים, יותר טובים והכי טובים.

זה לא אותו דבר כמו טוב, יותר טוב והכי טוב.

זו מדינה שפשוט תורמת יותר

לאנושות מכל מדינה אחרת.

אני לא מתכוון לדרך בה הם מתנהגים בבית

כי זה נמדד במקום אחר.

והמנצחת היא

אירלנד.

(מחיאות כפיים)

לפי הנתונים כאן,

אף מדינה אחרת בעולם, לגולגולת,

לדולר תמ"ג, תורמת יותר

לעולם בו אנו חיים מאשר אירלנד.

מה המשמעות של זה?

זה אומר שכשאנחנו הולכים לישון בלילה,

כולנו, ב-15 השניות האחרונות לפני שאנחנו נרדמים,

המחשבה האחרונה שלנו צריכה להיות,

לעזעזל, אני שמח שיש את אירלנד.

(צחוק)

וזה -

(מחיאות כפיים)

בעומקו של משבר כלכלי ממש חמור,

אני חושב שיש לקח חשוב כאן,

והוא שאם אתם יכולים לזכור את התחייבויותיכם הבין-לאומיות

בזמן שאתם מנסים לבנות את הכלכלה שלכם מחדש,

זה בהחלט משהו.

פינלנד מגיעה כמעט לאותו הניקוד.

הסיבה היחידה שהיא מתחת לאירלנד

היא בגלל שהתוצאה הנמוכה ביותר שלה, נמוכה מהתוצאה
הנמוכה ביותר של אירלנד.

הדבר הבא שאתם יכולים לשים לב בנוגע ל-10 הראשונות שם הוא,

כמובן שהן כולן, חוץ מניו-זילנד,

מדינות מערב אירופאיות.

הן גם כולן עשירות.

זה דיכא אותי,

כי אחד הדברים שלא רציתי לגלות

עם המדד הזה

זה שזה רק שטחן של מדינות עשירות

לעזור למדינות עניות.

זה לא עצם העניין.

ובאמת, אם תסתכלו יותר למטה ברשימה,

אין לי את השקף כאן, אתם תראו

משהו שבהחלט שימח אותי מאד,

שקניה היא בין ה-30 הראשונות,

וזה מדגים דבר מאוד, מאוד חשוב.

זה לא קשור לכסף.

זה קשור לגישה.

זה קשור לתרבות.

זה קשור לממשלה ולעם שאיכפת להם

משאר העולם

ושיש להם את הדמיון והאומץ

לחשוב החוצה במקום לחשוב באופן אנוכי בלבד.

אני אריץ את שאר השקפים

רק בשביל שתוכלו לראות כמה מהארצות שיותר למטה.

יש את גרמניה במקום ה-13, ארה"ב מגיעה למקום ה-21.

מקסיקו במקום 66,

ואז יש לנו כמה מהמדינות המתפתחות הגדולות,

כמו רוסיה במקום 95, סין במקום 107.

מדינות כמו סין ורוסיה והודו,

שנמצאת למטה באותו איזור של המדד,

ובכן, במידה מסוימת, זה לא מפתיע.

הן בילו זמן רב

בעשורים האחרונים בבניית הכלכלה שלהן עצמן,

בבניית החברה שלהן עצמן ואת המשטר שלהן,

אבל אפשר לקוות

שהשלב השני של צמיחתן

יביט החוצה קצת יותר

ממה שהשלב הראשון היה עד עכשיו.

ואז אפשר גם לרדת לפרטים בכל מדינה

מבחינת מאגרי המידע שממש בונים את המדד.

אני אשאיר את זה לכם לעשות.

החל מהלילה בחצות זה יהיה זמין ב-goodcountry.org,

ואתם יכולים להעיף מבט במדינה.

אתם יכולים ממש להסתכל ברמת מאגרי המידע הפרטניים.

אז זהו מדד המדינה הטובה.

בשביל מה זה שם?

ובכן, זה בעצם שם בגלל שאני רוצה לנסות

ולהציג את המילה הזו,

או להציג מחדש את המילה לתוך השיח.

נמאס לי לשמוע ממדינות תחרותיות.

נמאס לי לשמוע על

מדינות משגשגות, עתירות אמצעים, מתפתחות במהירות.

נמאס לי אפילו לשמוע על מדינות מאושרות

כי בסופו של דבר זה גם אנוכי.

זה עדיין קשור אלינו,

ואם נמשיך לחשוב עלינו עצמנו,

אנחנו בצרות רציניות.

אני חושב שכולנו יודעים

על מה אנחנו רוצים לשמוע.

אנחנו רוצים לשמוע על מדינות טובות,

ולכן אני רוצה לבקש מכם טובה.

אני לא מבקש הרבה.

זה משהו שאולי יהיה לכם קל לעשות

ואולי אפילו תיהנו לעשות אותו

ואפילו תמצאו מועיל,

וזה פשוט להתחיל להשתמש במילה "טוב"

בהקשר הזה.

כשאתם חושבים על המדינה שלכם עצמכם,

כשאתם חושבים על המדינות של אנשים אחרים,

כשאתם חושבים על חברות,

כשאתם מדברים על העולם בו אנחנו חיים כיום,

תתחילו להשתמש במילה ההיא

בדרך עליה דיברתי הערב.

לא טוב, ההיפך מרע,

כי זהו ויכוח שאף פעם לא נגמר.

טוב, ההיפך מאנוכי,

טוב שהיא מדינה שחושבת על כולנו.

זה מה שהייתי רוצה שתעשו,

והייתי רוצה שתשתמשו בזה כמקל

איתו תרביצו לפוליטיקאים שלכם.

כשתבחרו אותם, כשתבחרו אותם בשנית,

כשתצביעו עבורם, כשתקשיבו

למה שהם מציעים לכם,

תשתמשו במילה ההיא, "טוב",

ושאלו את עצמכם,

"האם זה מה שמדינה טובה היתה עושה?"

ואם התשובה היא לא, היו חשדניים מאוד.

שאלו את עצמכם, האם זו ההתנהגות

של המדינה שלי?

האם אני רוצה לבוא ממדינה

בה הממשלה, בשמי שלי,

עושה דברים כאלו?

או שאני מעדיף, מצד שני,

את הרעיון של להסתובב בעולם

עם ראש מורם, ולחשוב,

"כן, אני גאה להיות ממדינה טובה"?

וכולם יקדמו אתכם בברכה.

וכולם ב-15 השניות האחרונות

לפני שהם נרדמים בלילה, יאמרו,

"וואו, אני שמח שהמדינה של האדם ההוא קיימת."

בסופו של דבר זה, אני חושב,

מה שיביא את השינוי.

המילה ההיא, "טוב",

והמספר 6.8

והתגלית שמאחוריו

שינו את חיי.

אני חושב שהיא יכולה לשנות את חייכם,

ואני חושב שאנחנו יכולים להשתמש בה כדי לשנות

את הדרך בה הפוליטיקאים שלנו והחברות שלנו מתנהגים,

ובכך שנעשה את זה, אנחנו יכולים לשנות את העולם.

התחלתי לחשוב לגמרי אחרת

על המדינה שלי מאז שאני חושב על הדברים האלה.

נהגתי לחשוב שאני רוצה לחיות במדינה עשירה,

ואז התחלתי לחשוב שאני רוצה לחיות במדינה שמחה,

אבל התחלתי להבין, זה לא מספיק.

אני לא רוצה לחיות במדינה עשירה.

אני לא רוצה לחיות במדינה מתפתחת במהירות

או תחרותית.

אני רוצה לחיות במדינה טובה,

ואני כל-כך, כל-כך מקווה שגם אתם.

תודה.

(מחיאות כפיים).