בתור אחת שאוהבת אנטומיה אנושית,

אני נרגשת שאנחנו
סוף-סוף שמים את הגוף שלנו במרכז.

מרפואה מונעת,

העצמת המטופל

ובקרה עצמית --

עד להתעסקות העכשווית
בכל צעד שאנו עושים ביום

כל העבודה הזו, לשם קידום

חיבור בריא בינינו לבין הגוף שלנו.

למרות כל ההתמקדות הזו
בבריאות העצמי שלנו,

הידע הכללי של הציבור
אודות האנטומיה העצמית לוקה בחסר.

אנשים רבים לא יודעים
את מיקומם של האיברים החיוניים שלהם,

או אפילו כיצד הם מתפקדים.

וזאת מכיוון שהאנטומיה האנושית

היא נושא קשה ואינטנסיבי ללמידה.

כמה מכם סיימו לימודי אנטומיה בהצלחה?

וואו, יופי --

רובכם עוסקים ברפואה.

אני, בדיוק כמוכם, העברתי אין-ספור שעות
בשינון מאות של מבנים.

דבר שאף סטודנט לאנטומיה
יוכל לעשות ללא עזרתם של דימויים חזותיים.

מכיוון שבסופו של דבר,

בין אם אתם זוכרים
כל מבנה או לא,

האיורים הרפואיים הללו הם אלו
שהופכים לימודי אנטומיה למעניינים כל כך.

ברגע שאנחנו מתבוננים בהם,

אנחנו מסתכלים למעשה על
ספר הוראות של עצמנו.

אבל מה קורה ברגע שאנחנו מסיימים ללמוד?

האיורים היפים הללו נותרים מאחור

בדפיו של טקסט רפואי,

או באפליקציה,

מקבלים ייחוס רק כשמגיע הצורך לכך.

ובעבור הציבור,

איורים רפואיים
ניתן לפגוש אולי רק באופן פסיבי

על קירות חדר הרופא.

מתחילתה של הרפואה המודרנית,

איורים רפואיים,

ובשל כך אנטומיה,

התקיימו בעיקר בתוך תחום החינוך הרפואי.

עם זאת, משהו מרתק
מתרחש כרגע.

אמנים מוציאים את האנטומיה
מחוץ לתחומי העולם הרפואי

ותוחבים אותה
אל המרחב הציבורי.

בתשע השנים האחרונות,
קיטלגתי ושיתפתי

התרוממות זו באומנות האנטומית
עם הציבור --

כל זאת מנקודת המבט שלי
כמאיירת רפואית.

אך לפני שאראה לכם כיצד אומנים
מחזירים את האנטומיה כיום,

חשוב להבין כיצד אומנות
השפיעה על האנטומיה בעבר.

כיום, אנטומיה מטבעה היא מדע חזותי,

והאנטומים הראשונים שהבינו את זה
חיו בתקופת הרנסנס.

הם הסתמכו על אומנים

שיעזרו להם "לפרסם" תגליות לעמיתיהם בציבור.

והדחף הזה ללא רק ללמד,
אלא גם לשעשע

הביא לחלק מהאיורים האנטומיים
המוזרים ביותר.

האנטומיה נקלעה למאבק בין
מדע, אומנות ותרבות

שנמשך למעלה מ-500 שנים.

אמנים הציגו גופות מבותרות
כשם שהן בחיים,

בעודן נעמדות בתנוחות חשפנות
אנטומיות הומוריסטיות.

דמיינו שהייתם רואים איורים אלה
בחוברות שלכם היום.

הם גם הציגו אותן כמתים מאוד--

מופשטים מעורם בעל כורחם.

גפיים מופרדים מהגוף
הוצגו לעתים קרובות בספרות הדוממת.

וכמה מאיירים שילבו גם
אזכורים מהתרבות הפופולארית.

זו היא קלרה,

קרנפית מפורסמת שטיילה באירופה
באמצע המאה ה18.

בתקופה שבה לראות קרנף נחשב
לדבר נדיר ומרגש.

שילובה באיור זה שווה ערך
לנתינת חסות למפורסמים כיום.

כניסתו של הצבע

הביא עמו עומק ובהירות
ברמה חדשה לגמרי לאנטומיה

שעשה אותה למרשימה.

בתחילת המאה ה-20,

האיזון המושלם בין מדע לאומנות
סוף סוף נתגלה

עם הגחתם של המאיירים הרפואיים.

הם יצרו ייצוג אוניברסלי לאנטומיה --

דבר שלא היה חי או מת,

דבר שהיה חופשי מאותן ההשפעות
של תרבות אומנותית.

והתמקדות זאת בדייקנות ללא חוכמות

הייתה בדיוק לשם היתרון של החינוך הרפואי.

מדבר זה נזכה ללמוד היום.

אבל מה יש באיור הרפואי --

הן בעבר ובהווה --

ששובה את הדמיון שלנו?

אנחנו מוכוונים באופן מולד
אל היופי של הגוף האנושי.

ואיור רפואי הוא עדיין אומנות.

דבר אינו יכול להפיק תגובה רגשית --

החל מהנאה ועד לגועל מוחלט --

יותר מהגוף האנושי.

וכיום,

אומנים שחמושים ברגש זה,

תופסים את האנטומיה מהעולם הרפואי,

ומחיים אותה באמצעות האומנות,
בדרכים הציוריות ביותר.

דוגמה מצוינת לכך היא האומן הספרדי העכשווי
פרננדו ויסנטה.

הוא לוקח איורים אנטומיים מהמאה
ה-19 של גוף הזכר

ועוטף אותם בחושניות נשית.

הנשים בציורים שלו מתגרות בנו כדי לראות
מעבר לאנטומיה הבסיסית שלהן,

ובשל כך מציגים נשיות חזקה

שהייתה חסרה בעבר בהיסטוריה
של הייצוג אנטומי.

האומנות מופיעה גם בתיקון והבראה
של הגוף האנושי.

זהו תצלום רנטגן של אישה
שנקעה ושברה את הקרסול שלה

בתאונת החלקה על גלגיליות.

כמחוה לטראומה שלה,

היא הזמינה את הארכיטקט ממונטראל,
פדריקו קרבחל,

לפסל בתיל פסל של הרגל
התחתונה הנקועה שלה.

שימו לב לברגים האדומים שמוגדלים בפסל.

אלו הם הברגים הכירורגיים המקוריים
בהם נעשה שימוש בשיקום הקרסול שלה.

זהו כלי מתכת רפואי, ששינה את
ייעודו לאומנות.

אני נשאלת לעתים קרובות כיצד אני בוחרת
את האומנות שאני מציגה באינטרנט

או בתערוכות אומנות.

ובשבילי זהו איזון בין הטכניקה

לעיקרון שדוחף את הגבולות של
האנטומיה כדרך להכיר את עצמך,

וזו הסיבה שהעבודה
של מייקל רידי הכתה בי.

האיורים הרציניים שלו
מרובדים לעתים קרובות באלמנטים של הומור.

למשל, תסתכלו על הפנים שלה.

שימו לב לסימנים האדומים הללו.

מייקל מפגין את חוסר הביטחון הרב
שנובע בעקבות מחלת עור

כשברקע מצוירות מפלצות מטורפות

מעצבנות וחסרות שליטה.

באיור השקוף,

הוא מציג את האנטומיה המלאה

ומכסה אותה בנצנצים,

ובכך גורם לה
להראות כמו ממתק.

בעשותו זאת,

מייקל ממעיט מהתפיסה
המקובלת של האנטומיה

שמקושרת כל כך למחלות ומוות בלבד.

העיקרון הבא עשוי לבלבל,

אך האנטומיה האנושית לא מוגבלת
רק לבני אדם.

כשהייתם ילדים,

האם אי פעם ייחלתם לכך שהצעצועים
שלכם יתעוררו לחיים?

ובכן, ג'ייסון פריני מגשים
את החלומות הללו

עם ביתורי הצעצועים הקסומים שלו.

(צחוק הקהל)

חלק עשויים לחשוב שהדבר
יביא לקיצוניות מורבידית

לדמויות ילדות תמימות,

אולם ג'ייסון אומר על הביתורים שלו,

"דבר אחד שמעולם לא ראיתי
בתגובה של ילד לעבודה שלי היא פחד."

זה תמיד פליאה,

השתאות

ורצון לחקור.

פחד מאנטומיה ומאיברים פנימיים
זו תגובה נלמדת.

ניתוח זה משתרע גם לנושאים
טעונים פוליטית וחברתית.

ב-"האנטומיה של המלחמה" של נוח סקלינס,

אנחנו רואים אקדח מבותר
שחושף איברים אנושיים.

אולם אם תסתכלו מקרוב,

תשימו לב שחסר לו מוח.

ואם תמשיכו להסתכל, תוכלו גם לשים לב

לכך שנוח, באופן מחושב ביותר,
מיקם את הרקטום

בקצה של קנה האקדח.

אחרי האומן הבא עקבתי
במשך שנים רבות,

בעודי רואה אותו מלהיב
את הציבור על אנטומיה.

דני קווירק הוא אומן צעיר

שמצייר את הדמויות שלו
בתהליך של ביתור-עצמי.

הוא מכופף את החוקים של האיור הרפואי

על ידי הכנסה דרמטית מאוד
של תאורה והצללה.

ודבר זה יוצר אשליה תלת מימדית

שמשאילה את עצמה טוב מאוד
לציור על הגוף האנושי.

דני גורם לעור של אדם להיראות
כאילו הוא הוסר.

ואפקט זה --

שהוא מגניב ומזכיר קעקוע --

נהפך בקלות לאיור רפואי.

כרגע דני מטייל ברחבי העולם,

מלמד אנטומיה לציבור
בעזרת ציורי הגוף שלו,

ולכן זה היה מפתיע לגלות

שהוא נדחה
מתכניות לאיור רפואי.

אבל הוא מסתדר טוב מאוד.

ויש אומנים

שמחלצים את האנטומיה מהעולמות
הרפואיים והאומנותיים גם יחד

וממקמים אותה
ישירות ברחובות.

SHOK-1 הלונדוני מצייר צילומי רנטגן ענקיים
של דמויות מהתרבות הפופולרית.

צילומי הרנטגן שלו מראים כיצד לתרבות
יכולה להיות אנטומיה משל עצמה,

ולחילופין, כיצד יכולה תרבות להפוך
לחלק מהאנטומיה של בן אדם.

יש להעריך את העבודה שלו

מכיוון שייצור צילומי רנטגן ידנית,
קל וחומר עם צבעי ספריי,

זהו דבר קשה בהחלט.

ובכל זאת, זהו אומן רחוב,

שבמקרה גם יש לו תואר בכימיה יישומית.

נייקוס, אומן רחוב אוסטרי,

לוקח את המושג "מבט מפוצץ"
לרמה חדשה לגמרי,

כשהוא מתיז ביתורי אנוש ובעלי חיים
על קירות ברחבי העולם.

תוך כדי שהוא מושפע מקומיקסים ומטאל כבד,

נייקוס מטביע אנרגיה צעירה
ומלבבת מאוד לאנטומיה

שאני פשוט אוהבת.

אומני רחוב מאמינים
שהאומנות שייכת לציבור.

ואנטומיית הרחוב הזו כה שובת לב

מכיוון שהיא המרוחקת ביותר
מהעולם הרפואי.

היא מכריחה אתכם להסתכל עליה,

ולהתעמת מול התפיסות
שלכם אודות האנטומיה,

בין אם אתם מוצאים אותה כיפה,

מגעילה,

חולנית

או מעוררת השראה, כמוני.

הסיבה שהיא בכלל מעוררת תגובות אלה

היא בשל מערכת היחסים האינטימית
והמשתנה לעתים שלנו איתה.

כל האמנים שהראתי לכם כאן היום

התייחסו לאיורים רפואיים כאמנות שלהם.

אבל עבורם,

אנטומיה היא לא רק דבר שצריך לשנן,

אלא בסיס שממנו ניתן להבין
את הגוף האנושי ברמה משמעותית;

לתאר אותו ברמות שאליהן אנו
יכולים להתחבר,

בין אם זה דרך קריקטורות,

ציורי גוף

או אמנות רחוב.

לאמנות אנטומית יש את הכוח

להגיע רחוק מעבר לדפים של החוברות הרפואיות,

לעורר התרגשות בקרב הציבור,

ולהחיות התלהבות בעולם הרפואי,

ובסופו של דבר לחבר את האני הפנימי
ביותר שלנו עם הגוף שלנו דרך האמנות.

תודה.

(מחיאות כפיים)