[קארי מיי וימס: "נדידה"]

אני חושבת שארכיטקטורה,

במהות שלה...

ברובה

מתבססת על כוח.

אם נחשוב על מקום כמו רומא...

שם עשיתי את ההתמחות שלי לפני כמה שנים...

שם האדם מרגיש

את הכוח של המדינה

ביחס לנתין שלה.

לנתין שלה...

לכלל האוכלוסיה.

יש תמיד מודעות לעובדה

שהאדם הקטן משרת את המבנה העצום הזה...

המבנה של כוח.

איך השלטון מתיחס אליך?

ואיך אתה ביחס לשלטון?

איך תוכל לערער על זה?

מה אתה מנסה לעשות

לעורר מודעות לזה?

אז אתה זוחל לכיוון הכנסייה.

[צוחקת]

ואז חשבתי,

איך אוכל להשתמש בגוף שלי

במין סדרה של הופעות.

שהגוף שלי יוביל

את הצופה לתוך החללים האלה...

במודעות מוחלטת...

לקרוא תיגר על אותם חללים.

לפקפק בהם,

ולהציג אותם באמת כפי שהם.

כי הם, כמובן, מונומנטלים,

והם יפים,

מבנים יוצאי דופן.

אבל אני לא מתבלבלת ממה שהם אמורים להביע,

מה שהם אמורים לעשות.

אולי רוב האנשים גם די מודעים להם.

הם מקבלים אותם...

הם נכנעים להם.

אני, כמובן, מעוניינת יותר לאתגר אותם,

גם כשאני חושבת שהם נעלים.