כשנולדתי,

היה רק ספר אחד

על איך לגדל ילדים,

והוא נכתב על ידי ד"ר ספוק.

(צחוק)

תודה שנעניתם לי.

תמיד רציתי לעשות את זה.

לא, זה היה בנג'מין ספוק,

והספר שלו נקרא "ספר ההגיון הבריא 
בטיפול בתינוקות וילדים."

הוא נמכר בכמעט 50 מיליון 
עותקים עד לפטירתו.

היום, אני, כאמא לילד בן 6,

נכנסת לבארנס אנד נובל,

ורואה את זה.

וזה מדהים

איזה מגוון אפשר למצוא על המדפים.

ישנם מדריכים לאיך לגדל 
ילד ידידותי לסביבה,

ילד נטול גלוטן,

ילד חסין למחלות,

שזה, אם תשאלו אותי, קצת מפחיד.

ישנם מדריכים לגידול ילד דו-לשוני

גם אם מדברים בבית רק שפה אחת.

ישנם מדריכים לגידול ילד שמתמצא בכספים

וילד בעל נטיה למדע

וילד שמתמחה ביוגה.

חוץ מללמד את הזאטוט שלכם

כיצד לנטרל פצצת אטום,

יש מדריכים כמעט להכל.

כל הספרים הם בעלי כוונות טובות.

אני בטוחה שרבים מהם נפלאים.

אבל במבט כולל, אני מצטערת לומר

שאיני רואה דבר מועיל

כאשר אני 
מביטה על אותו מדף.

אני רואה חרדה.

אני רואה אתר הנצחה 
ענקי בעל צבעים שמחים

לפאניקה הקולקטיבית שלנו.

וזה גורם לי לרצות לדעת,

מדוע גידול ילדינו נקשר

ליסורים כה גדולים

ולבילבול כה רב?

מדוע אנו כה מבולבלים

בנוגע למשהו שבני-אדם עושים בהצלחה

מזה 1,000 שנים,

הרבה לפני הופעת 
הפורומי להורים באינטרנט

ומאמרים מדעיים מלומדים?

מדוע זה הורים כה רבים

חווים את ההורות כמין משבר?

משבר זו אולי מילה חריפה מדי,

אבל יש נתונים המראים שהיא לא.

בעצם היה מאמר אחד בשם הזה בדיוק,

"הורות כמשבר", שפורסם ב-1957,

ובמשך 50 השנים שעברו מאז,

נצבר המון מידע

שמתעד דפוס די ברור

של חרדה הורית.

הורים חווים יותר מתח 
מאלה שאינם הורים.

שביעות רצונם מחיי הנישואין יותר נמוכה.

היו כמה מחקרים שבדקו

כיצד הורים מרגישים

כאשר הם נמצאים בחברת ילדיהם,

ולעיתים קרובות התשובה היא, 
לא כל-כך טוב.

בשנה שעברה דיברתי עם חוקר ששמו

מתיו קילינגסוורת'

שמבצע מיזם עם הרבה דימיון

העוקב אחר האושר של אנשים,

וזה מה שהוא סיפר לי שמצא:

"להתרועע עם החברים

זה יותר טוב מלהתרועע עם בן/בת הזוג,

שזה יותר טוב מלהתרועע עם קרובי-משפחה,

שזה יותר טוב מלהתרועע עם מכרים,

שזה יותר טוב מלהתרועע עם ההורים,

שזה יותר טוב מלהתרועע עם הילדים,

שהם כמו זרים."

(צחוק)

אבל הנקודה היא שאני מחפשת

כבר 3 שנים מה מסתתר מאחורי

הנתונים האלה,

והילדים הם לא הבעיה.

משהו שקשור בהורות ממש ברגע זה

הוא הבעיה.

אם להתמקד, איני חושבת שאנו יודעים

מה ההורות אמורה להיות.

הורה, בתור שם-פועל,

נכנס לשימוש רק ב-1970.

תפקידנו בתור אמהות ואבות השתנו.

התפקידים של ילדינו השתנו.

כולנו מאלתרים במרץ רב

את דרכנו במצב

שאין לו תסריט כתוב.

אם אתה מוזיקאי ג'ז מחונן,

אז אילתור זה טוב,

אבל לשאר,

זה נראה כמו משבר.

אז כיצד הגענו עד הלום?

הכיצד כולנו מנווטים בתוך עולם

של גידול ילדים

מבלי שיהיו לנו נורמות שינחו אותנו?

אז דבר ראשון,

היה שינוי היסטורי גדול.

עד די לאחרונה,

ילדים עבדו בעיקר בשדות,

אבל גם בתעשיה, טחנות קמח, מיכרות.

ילדים נחשבו לנכסים כלכליים.

מתי שהוא בעידן הקידמה,

שמנו קץ לסדר דברים זה.

הכרנו בזכויות הילדים,

אסרנו על עבודת ילדים,

במקום זה התמקדנו בחינוך,

ובית-הספר הפך להיות העבודה החדשה לילד.

וטוב שכך.

אבל זה הפך את תפקיד ההורים

ליותר מבלבל.

הסידור הישן אולי

לא היה תקין במיוחד, 
אבל היתה בו הדדיות.

אנחנו סיפקנו מזון, ביגוד, מחסה

והנחיות מוסריות לילדינו,

והם, בתמורה, הביאו לנו הכנסה.

ברגע שילדים הפסיקו לעבוד,

המבנה הכלכלי של ההורות השתנה.

במילים של סוציולוג אחד מבריק

אבל לגמרי חסר רחמים, הילדים הפכו

"לחסרי ערך מבחינה כלכלית, אבל 
לבעלי ערך בלתי מוגבל מבחינה רגשית".

במקום שהם יעבדו בשבילנו,

התחלנו אנחנו לעבוד בשבילם,

כי בתוך כמה עשורים

התברר:

אם ברצוננו שילדינו יצליחו,

בית-הספר כבר לא מספיק.

כיום, פעילויות מחוץ לשעות הלימודים 
הן העבודה החדשה לילד,

אבל זו גם עבודה בשבילנו,

כי אנו צריכים להסיע 
אותם לאימון כדורגל.

ערימות גדולות של שיעורי-בית 
הן העבודה החדשה לילד,

אבל זו גם עבודה בשבילנו,

כי עלינו לבדוק אותה.

לפני כ-3 שנים,

אישה מטקסס

אמרה לי משהו ששבר את ליבי לגמרי.

היא אמרה, כמעט במקרה,

"שיעורי-הבית הם ארוחת-הערב החדשה."

מעמד הביניים משקיע את כל

הזמן, האנרגיה והמשאבים שלו בילדיו,

למרות שלמעמד הביניים

יש פחות ופחות לתת מאותם הדברים.

אימהות מבלות יותר זמן עם ילדיהן

מאשר בשנת 1965,

כאשר רוב הנשים אז אפילו 
לא היוו חלק מכוח העבודה.

זה כנראה היה יותר קל להורים

למלא את תפקידם החדש

אם היו יודעים למה 
בדיוק להכין את ילדיהם.

זהו אלמנט נוסף שהופך את ההורות

המודרנית לכל-כך מבלבלת.

אין לנו מושג איזה חלק 
מהחוכמה שלנו, אם בכלל,

יכול לשמש את ילדינו.

העולם משתנה כל-כך במהירות,

שזה בלתי-אפשרי לומר.

זה היה נכון גם כשהייתי צעירה.

כאשר הייתי ילדה, בתיכון ליתר דיוק,

אמרו לי שאטבע בכלכלה

הגלובלית החדשה

אם לא אדע יפנית.

ועם כל הכבוד ליפנית,

זה התברר כלא נכון.

עכשיו יש מין הורה של מעמד הביניים

האובססיבי ללמד את ילדיו מנדרינית,

ואולי באמת יש צורך כזה,

אבל אין אנו יכולים לדעת בוודאות.

לכן, עקב חוסר היכולת 
לחזות את העתיד,

מה שכולנו עושים, כהורים טובים,

זה לנסות להכין את ילדינו

לכל עתיד אפשרי מכל סוג שהוא,

בתקווה שלפחות אחד מהמאמצים ישתלם.

אנו מלמדים את ילדינו שחמט,

בהנחה שאולי יזדקקו 
לכישורים אנליטיים.

אנו רושמים אותם לענפי ספורט-קבוצתי,

בהנחה שאולי יזדקקו 
לכישורי שיתוף-פעולה,

למקרה שילכו לפקולטה לעסקים של הרוורד.

אנו מנסים ללמדם להיות 
בעלי ידע בכלכלה,

בעלי אוריינטציה מדעית, 
ידידותיים לסביבה,

לא לצרוך גלוטן,

ועכשיו זה זמן טוב לספר לכם

שבתור ילדה צרכתי גלוטן 
ולא הייתי ידידותית לסביבה.

הייתי אוכלת צנצנות מלאות 
של מחית מקרוני ובקר.

ואתם יודעים מה? 
אני מסתדרת היום לא רע.

אני משלמת מיסים.

יש לי עבודה קבועה.

אפילו הוזמנתי להרצות ב-TED.

אבל הנחת הבסיס היום

היא שמה שהיה טוב בשבילי 
או בשביל הוריי,

הוא כבר לא מספיק טוב.

לכן כולנו מסתערים בטירוף 
על אותו מדף ספרים,

כי אנו מרגישים שכאילו 
אם לא ניסינו הכל,

אז שבעצם לא עשינו כלום

ושאנו משתמטים מאחריותנו כלפי ילדינו.

לכן זה די קשה לנווט במסלול

תפקידנו כהורים.

תוסיפו לבעיה זו עוד משהו:

אנו גם מבצעים תפקידים חדשים

בתור בעלים ונשים

כי רוב הנשים כיום 
הן חלק מכוח העבודה.

נראה לי שזוהי

סיבה נוספת שהורות מצטיירת כמשבר.

אין לנו כללים, אין חוקים כתובים, 
אין נורמות

למה שצריך לעשות כאשר ילד

נכנס לחיינו בזמן 
ששני ההורים מפרנסים.

הסופר מייקל לואיס ניסח זאת

מאוד יפה.

הוא אמר שהדרך הכי בטוחה לזוג

להתחיל לריב

היא לצאת לארוחה עם זוג אחר

שאצלו חלוקת העבודה

קצת שונה משלהם,

כי השיחה במכונית בדרכם הביתה

הולכת בערך ככה:

"האם קלטת שדייב הוא זה שמלווה

אותם לבית-ספר כל בוקר?"

(צחוק)

ללא הוראות כתובות שיגידו לנו

מי עושה מה בעולמנו החדש, 
הזוגות רבים,

וגם האמהות וגם האבות, 
יש להם טענות

לגיטימיות משלהם.

אמהות נוטות הרבה יותר

להיות רב-משימתיות בביתן,

ואבות, כאשר הם בבית,

נוטים הרבה יותר להיות חד-משימתיים.

כאשר גבר בבית, רוב הסיכויים

שהוא עושה רק דבר אחד בזמן נתון.

למעשה, UCLA ביצעה לאחרונה מחקר

שבדק את מבנה סידור-העבודה הכי נפוץ

בקרב בני-משפחה ממעמד הביניים.

נחשו מה הוא היה.

האבא לבדו בחדר.

לפי סקר על ניצול הזמן בארה"ב,

האמהות עדיין עוסקות 
פי-2 בטיפול בילדים

מאשר הגברים, שזה יותר טוב 
מאשר בזמנה של ארמה בומבק,

אבל אני בכל זאת סבורה

שמשהו שהיא כתבה 
עדיין מאוד רלוונטי:

"לא הייתי לבדי באמבטיה מאז אוקטובר."

(צחוק)

אבל צריך לומר: הגברים עושים הרבה.

הם מבלים יותר זמן

עם ילדיהם מאשר שאבותיהם 
אי-פעם בילו איתם.

בממוצע הם עובדים יותר תמורת תשלום

מאשר נשותיהם,

והם באמת ובתמים רוצים להיות

אבות טובים ומעורבים.

היום אלו האבות, לא האמהות,

שמדברים בעיקר על 
הקונפליקט עבודה-חיים.

בכל אופן, דרך אגב,

אם אתם סבורים שזה 
קשה למשפחה המסורתית

להסתדר בתפקידים החדשים,

תחשבו מה קורה במשפחה

הלא-מסורתית:

משפחה עם שני אבות, או שתי אמהות,

או משפחה חד-הורית.

המשפחות האלו באמת מאלתרות תוך כדי תנועה.

במדינה יותר מתקדמת,

וסליחה על העלאת

הקלישאה, שוודיה, כן,

הורים יכולים לסמוך על המדינה

שתעניק תמיכה.

ישנן מדינות המכירות

בחרדות ובשינויי התפקידים

של האמהות והאבות.

למרבה הצער, ארה"ב אינה אחת מהן,

כך שאם במקרה תהיתם

מה משותף לארה"ב עם 
פפואה-גיניאה וליבריה,

זה הדבר הבא:

גם אצלנו אין מדיניות 
של חופשת לידה בתשלום.

אנחנו אחת משמונה מדינות 
שאין אצלן חופשה כזו.

בעידן זה של בילבול רב,

יש רק מטרה אחת שעליה

כל ההורים מסכימים,

והיא שבין אם הן

אמהות חרוצות או אמהות מרדניות, 
מסוקים או מל"טים,

האושר של ילדינו הוא מעל לכל.

זו המשמעות של

לגדל ילדים בתקופה

שבה הם חסרי כדאיות כלכלית

אבל רגשית הם בעלי ערך בלתי מוגבל.

כולנו אחראים על דימוי-העצמי שלהם.

המנטרה היחידה שאף הורה 
לא חולק עליה היא,

"כל מה שאני רוצה הוא 
שילדיי יהיו מאושרים."

ושלא תבינו אותי לא-נכון:

אני חושבת שאושר הוא 
מטרה נהדרת עבור ילד.

אבל הוא מאוד חמקמק.

אושר וביטחון-עצמי, ללמד אותם

זה לא כמו ללמד

כיצד לחרוש שדה.

זה לא כמו ללמד 
כיצד לרכוב על אופניים.

אין עבורם תוכנית לימודים כתובה.

אושר וביטחון-עצמי יכולים להיות 
תוצרי-לוואי של דברים אחרים,

אבל אינם יכולים להיות 
מטרות בפני עצמן.

אושר הילד

הוא מעמסה לא הוגנת 
להטיל על ההורים.

ואושר הוא מעמסה עוד יותר לא הוגנת

להטיל על ילד.

ועליי לומר לכם,

שזה מוביל להפרזות מוזרות.

כיום אנו כה דואגים

להגן על ילדינו מהכיעור שבעולם

שעכשיו אנו שומרים עליהם 
אפילו מ"רחוב שומשום".

הלוואי והייתי יכולה 
לומר שאני רק צוחקת,

אלא שאם קונים היום

כמה מהפרקים הראשונים של התוכנית ב-DVD,

כפי שעשיתי אני מתוך נוסטלגיה,

מוצאים אזהרה בהתחלה האומרת

שהתוכן אינו מתאים

לילדים.

(צחוק)

לחזור על זה?

התוכן של "רחוב שומשום" המקורי

אינו מתאים לילדים.

כאשר הניו-יורק טיימס שאל על כך,

מפיקת התוכנית נתנה הסברים שונים.

אחד מהם היה שמפלצת 
העוגייה עישנה מקטרת

באחד המערכונים ואז בלעה אותה.

דוגמא רעה לילדים. איני יודעת.

אבל דבר אחד שנשאר אצלי,

שהיא אמרה שהיא אינה יודעת

אם היו ממציאים היום את אוסקר המקטר

כי הוא היה דכאוני מדי. 
אתם לא מתארים לעצמכם

עד כמה זה מצער אותי.

(צחוק)

עומדת מולכם אישה

שיש אצלה טבלה מחזורית של חבובות

התלויה על המחיצה שלה במשרד.

הבובה הפוגענית, הנה היא.

זהו בני ביום שנולד. 
הייתי אז מעופפת כמו איזה

עפיפון שקיבל מורפיום.

לא מכבר עברתי ניתוח קיסרי בלתי צפוי.

אבל אפילו בתוך הערפל של סמי ההרדמה,

הצלחתי לחשוב מחשבה אחת צלולה

בפעם הראשונה שהחזקתי אותו.

לחשתי אותה לתוך אוזנו.

אמרתי, "אנסה בכל כוחי לא לפגוע בך."

היתה זו שבועת היפוקרטס,

ואפילו לא ידעתי שאני אומרת אותה.

אבל עכשיו מתחוור לי

ששבועת היפוקרטס

היא מטרה הרבה יותר מציאותית מהאושר.

למעשה, כפי שכל הורה יגיד לכם,

קשה מאוד לעמוד בה.

כולנו אמרנו או עשינו דברים פוגעניים,

שהיינו רוצים לקחתם בחזרה.

אני חושבת שבעידן אחר

לא ציפינו לכה הרבה מעצמנו,

וזה חשוב שכולנו 
נזכור זאת בפעם הבאה

שאנו מתבוננים בלב נפעם

באותם מדפי הספרים.

איני כל-כך בטוחה כיצד 
ליצור נורמות חדשות

לעולם הזה,

אבל אני כן חושבת

שבחיפוש הנואש אחר 
יצירת ילדים מאושרים,

אנו אולי נושאים את 
המשא המוסרי הלא נכון.

לדעתי מטרה טובה יותר,

ואעז לומר, מוסרית יותר,

היא להתמקד ביצירת ילדים

מועילים ומוסריים,

ולקוות שהאושר יבוא להם

בתוקף הטוב שהם עושים

ומעשיהם

והאהבה שהם חשים מכיוונינו.

זו, בכל אופן, היא תשובה 
אחת לחוסר בחוקים כתובים.

ללא חוקים חדשים,

אנו פשוט נציית 
לחוקים העתיקים ביותר שקיימים --

יושר, מוסר עבודה ואהבה --

ואז האהבה והדימוי-העצמי ידאגו לעצמם.

אני חושבת שאם כולנו נעשה זאת,

הילדים עדיין יהיו בסדר גמור,

וכך גם הוריהם,

וייתכן שבשני המקרים 
אף יותר טוב.

תודה.

(מחיאות כפיים)