כמה ילדים יש
בחדר הזה?
תוכלו להרים ידיים?
אני רוצה להקדיש את ההרצאה הזו
לכל ילד בחדר הזה,
כולל הילד שבתוכך,
והילדים ברחבי העולם.
אני רוצה שתשימו לב
לאדם הזה שעומד כאן.
מה המשמעות של להיות שונה?
כדי למצוא תושבה לשאלה העמוקה הזו,
החלטתי לשאול את הגורו
של כל הגוראים,
גוגל.קום
חיפשתי בגוגל את התשובה
ו-ואללה! מצאתי את התשובה.
אולם, היתה בעיה
בגלל שקיבלתי בסביבות
410,786,434 דפים בלבד.
לכן, מכיוון שיש לנו מעט זמן
אני אדחס את זה למשפט אחד
כמו המספר שלי.
וזה מה שקיבלתי
כשיש לך תא"ס:
שתיים או יותר תרבויות, אמונות, סגנונות חיים
או כשיש לך עד"ת:
עמדות, דעות, תפישות,
מתקיים שוני.
אם תסתכלו עלי
יש לי כמה קעקועים על גופי,
בעצם אחד, גדול מאד.
אולי תחשבו שאני שונה מכם,
אבל אני בדיוק כמוכם.
אני אוכל, ישן, צוחק, בוכה.
כמה מכם עושים את זה?
משאללה, אנחנו זהים.
יש לי גם תחביב של קריאת ספרים,
כתיבת כתבות ושיטוט בפייסבוק.
כמה מכם עושים את זה?
משאללה, כולנו זהים.
ונחשו מה, אפילו יש לי כמה חלומות.
הייתי רוצה שיער ארוך,
אבל לא נראה שזה עובד.
הייתי רוצה להשפיע על חייהם של אנשים רבים.
וכשאמות, אני רוצה למות מהר.
כמה מכם הייתם רוצים את אלו?
אוקיי, קצת פחות ידיים.
אבל כשאנשים מסתכלים עלי,
זה המבע שיש על הפנים שלהם.
(צחוק)
כאילו, אני הולך למכולת
ולגמרי--
אני, כאילו,
"וואו, תרגע, תרגע בנאדם."
ואנשים הטבילו אותי
עם השמות הנפלאים האלו.
אתן לכם כמה:
מעשן, שתיין, אפילו מכור לסמים,
בחור שרוכב על אופנוע הארלי דיווידסון,
גאנגסטר, מתאבק,
אח של מלאך המוות ופריק של הבי מטאל.
כן.
והאחרון במצעד הלהיטים,
קיבלתי את זה:
(שאגות)
אתם צריכים לראות אנשים
כשהם נכנסים למעלית ורואים אותי.
הוי לי!
ועכשיו, לחדשות הרעות שלכם,
אני לא מעשן, לא שותה,
לא רוכב על הארלי,
במקום אלו, אני אוהב לשחק עם ילדים.
אני אוהב ילדים וילדים אוהבים לשחק איתי.
אבל אתם צריכים לראות את ההורים
כשהם רואים אותי
עם הילדים שלהם.
הם אומרים,
"אה, בואו ניקח אותו."
היי, מה ההבדל?
מה ההבדל?
אני נואם, כותב,
אני אדם שאוהב לקרוא ספרים.
אני בדיוק כמוך.
תשכחו ממני.
כמה אנשים אחרים אנחנו שופטים,
לפני שאנחנו בכלל מכירים אותם?
חשבתם על זה אי פעם?
הדבר המצחיק הו
בגלל כל החוויות האלו
הגעתי לתיאוריה החדשה הזו
שזה כואב.
זה כואב כשאתה שופט אחרים.
זה כואב כשאתה מונע ממישהו
את החלומות שלו,
השאיפות שלו,
או אפילו קידום בעבודה,
בגלל שאתה מקטלג אותו בקופסאות שונות.
וזה כואב
כשאתה מלמד את הילדים שלך
משהו שאינו נכון.
בגלל החוויות בחיים שלי
הגעתי לתאוריה החדשה הזו
ודרך אגב, חלות עליה זכויות יוצרים.
קוראים לה "תאוריית לויי של הביצים".
לגבי התאוריה המעמיקה הזו,
אנו, בני האדם, דומים לביצים.
צורות שונות, גדלים וצבעים שונים.
חלקם באמת גדולים מאד,
חלק בינוניים, חלק קטנים מאד.
אבל התאוריה שלי אומרת:
כולנו ביצים שוות.
תנו מחיאות כפיים.
(מחיאות כפיים)
תודה לכם.
לא, ההרצאה שלי לא הסתיימה.
אחד מהם בדיוק קם, תרגע.
אז כמו שאמרתי,
כולנו ביצים שוות.
אם תרצו הוכחה, עשו את זה.
שברו ביצה.
מה קיבלתם?
אותו הדבר בפנים.
אבל יש פה אנשים מסוימים
שמקטלגים בני אדם
כמו שהם מקטלגים ביצים,
מחוז או מדינה.
אנשים שמחלקים אחרים כמו
איכות טובה, איכות גרועה.
קנה אחד, קבל שניים בחינם.
מה לא בסדר בבני אדם?
תנסו לעשות את זה.
תנו לילד הקטן הזה תריסר ביצים,
צבעים שונים.
עבור הילד הזה ביצה היא רק ביצה.
ושום דבר לא היה לי ברור כמו
הפעם שבה הייתי בשדה התעופה
חיכיתי לטיסה שלי, חלמתי בהקיץ,
חשבתי את המחשבות הרומנטיות האלו.
ואז זה קרה.
משהו התחיל לגרד לי ביד.
הסתכלתי למטה וראיתי את זה.
תינוקת קטנטנה כנראה חשבה
שאני ספר צביעה מהלך
(צחוק)
(מחיאות כפיים)
והיא ממש התחילה לצבוע אותי.
עכשיו, החלטתי להראות לה את המבט הכועס.
והראיתי לה--
היא הראתה לי את שלה.
ואז אמרתי, אני חייב להגיד לה.
"או, זה בסדר, תרגעי.
אולי תצבעי את זה?"
והיא היתה מאד שמחה.
היא התחילה לעלות גבוה יותר ויותר.
ולפני שהבנתי מה קורה
שתיים מהחברות שלה הגיעו בריצה
וכל השלושה התחילו לצבוע אותי.
תדמיינו את זה,
בחור גדול ומקועקע ושלוש תינוקות
שצובעות אותו.
בעצם, הרבה אנשים
צלמו הרבה תמונות של זה בחינם.
אבל הם לא שפטו אותי.
העניין עם ילדים הוא
שבשבילם, הכל זה
תחושה של סקרנות ופליאה.
הם לעולם, לעולם לא שופטים אף אחד.
ניסיתם אי פעם לתת לילד ספר?
הילד יפתח את הדפים,
ינסה לקרוא את הספר.
אם זה לא אפשרי, ינסה לאכול אותו.
אבל ילד לעולם לא שופט ספר על פי העטיפה.
אני באמת תוהה:
למה אנחנו המבוגרים מאבדים את תחושת השובבות הזו?
למעשה בזמן ההפסקה-
עלי נמצא פה? עלי, אתה פה?
עלי פה איפה שהוא?
אוקיי, יש פה כמה עלי'ם.
עלי שאל אותי את השאלה היפיפייה הזו.
ואני מעריץ את האומץ שלו על שעשה זאת.
הוא אמר, "היי בנאדם,
כשאתה מתחיל להראות ככה,
איך אתה לא מצפה שמישהו ישפוט אותך?"
כלומר, כמה פרסום צריך
בשביל שנשנה את דעתנו
או ניצור דעות על אנשים אחרים?
נסו את זה.
קחו כמה ילדים,
שימו אותם פה.
מתרבויות שונות, מקהילות ודתות שונות.
שימו אותם פה.
ועשו אותו הדבר עם מבוגרים.
תראו הבדל פה,
ותראו הבדל פה.
הסיבה היא
שמישהו שם בחוץ נותן לכם מידע
שאיננו אמת.
ועבורנו, נוח לנו
להסתתר באזור הנוחות שלנו
ולשפוט אחרים.
אני מאמין שכל אדם פה
שווה.
אני מאמין בזה
כשאתה מקטלג אנשים לפי התא"ס שלהם,
תרבויות, אמונות, סגנונות חיים,
או אפילו הדע"ת שלהם,
דעות, עמדות או תפישות
אתם חוטאים.
כולל כשאתם שופטים מישהו עם קעקועים.
חברי היקרים, זה רק צבע.
כשאמות, אקבר עמוק באדמה
ורובכם הולכים להצטרף אלי.
אז למה השוני
ביני לבין כל אחד אחר.
אז כאן אני אסכם.
בעודי מסכם, זה המסר שאני רוצה לתת לכולכם:
כולנו נולדים שונים,
לאמהות ואבות שונים
אבל כולנו זהים.
כולנו אחיות, כולנו אחים.
לכולנו זוג גפיים,
עיניים, אף ופה.
כולנו נראים אותו הדבר.
אם תהיו ממזרח, המערב, הצפון או הדרום.
כשכולנו אותו הדבר,
למה אנחנו שונאים, נלחמים ובוכים.
במקום זה, בואו נתפלל אחד בשביל השני
תחת השמיים הגדולים הכחולים והיפיפים האלו.
כל יום, ברכו כל אחד ואת כולם,
על ידי הרוח הקרירה בקיץ או חום השמש.
תסתכלו על כל אחד
דרך עיניים של ילד.
החזיקו זה את זה קרוב
בתפילה עדינה אך עוצמתית.
קחו את הצעדים האלו אחד אחרי השני.
ועשו את הדבר הקטן הזה.
לא יהיו עוד מלחמות.
נשיר שירי תהילה וניצחון.
בואו נהיה כמו ילדים קטנים,
זה המסר שאני מביא.
בשביל הילד הזה כאן, כולכם,
כל אדם פה,
כל ילד בעולם
הוא באמת
היופי של הדברים הקטנים.
(מחיאות כפיים)