בוקר טוב. מה שלומכם? היה נהדר, נכון?

היה כיף אמיתי.

למעשה, אני מסתלק מכאן. [צחוק]

היו שלושה נושאים,

לכל אורך הכינוס, שנוגעים

למה שאני רוצה לשוחח עליו.

אחד הוא העדות המופלאה ליצירתיות האנושית

בכל המצגות שראינו

ואצל כל האנשים כאן. עצם המגוון

והמבחר שלהן. השני הוא

שזה שם אותנו במצב בו איננו יודעים מה עומד להתרחש,

מבחינת העתיד. שום מושג

מה יהיו פני הדברים.

יש לי עניין בחינוך -

בעצם, גיליתי שלכל אחד יש עניין בחינוך.

נכון? בעיני זה מאד מעניין.

אם אתה במסיבה ואתה אומר

שאתה עובד בחינוך...למעשה, האמת היא -

שאינך משתתף במסיבות רבות, אם אתה עובד בחינוך.

[צחוק] לא מזמינים אותך.

וגם לא תוזמן שוב. זה מוזר בעיני.

...אך נניח שכן, ואתה אומר למישהו...

שואלים אותך, "במה אתה עוסק?"

ואתה אומר שאתה עוסק בחינוך,

אתה רואה שהדם אוזל מפניהם, כאילו, "אלוהים,

מדוע אני? ועוד בערב החופשי שלי השבוע." [צחוק]

אך אם אתה מביע עניין בחינוך שלהם,

הם מצמידים אותך לקיר. כי זה דבר

מהותי ועמוק אצל אנשים, נכון?

כמו דת, כסף ודברים נוספים.

יש לי עניין רב בחינוך, וחושבני שכך כולנו.

יש לנו בו עניין עצום ואיכפתי,

חלקית, כי החינוך הוא שאמור

לקחתנו אל העתיד הזה, שאיננו יכולים להבינו.

אם חושבים על זה, הילדים שמתחילים השנה בית ספר

יצאו לגימלאות ב-2065. לאיש אין מושג -

למרות כל המומחיות שהופגנה ב-4 הימים האחרונים -

איך ייראה העולם

בתוך 5 שנים. ועם זאת אנו אמורים

לחנך אותם לקראת זה. כך שאי-היכולת לחזות,

היא לדעתי מדהימה.

והחלק השלישי הוא

שבכל מקרה, כולנו מסכימים לגבי

היכולות הממש-מופלאות שיש לילדים -

יכולתם לחדש. כוונתי, סירינה היתה נפלאה אמש,

נכון? רק לראות למה היא מסוגלת.

והיא יוצאת-דופן, אך חושבני שבמובן מסוים,

היא אינה חריגה כלל כילדה.

מה שראיתם זה אדם בעל יכולת התמסרות מדהימה

שגילה כשרון. ומסקנתי היא

שלכל הילדים יש כשרונות עצומים.

ואנו מבזבזים אותם, ודי באכזריות.

אז אני רוצה לדבר על חינוך

ואני רוצה לדבר על יצירתיות. טענתי היא

שהיום היצירתיות חשובה בחינוך בדיוק כידיעת קרוא וכתוב.

ועלינו להעניק לה אותו מעמד.

[מחיאות כפיים] תודה. זה הכל, אגב.

תודה רבה לכם. [צחוק] ובכן, נותרו 15 דקות.

ובכן, נולדתי... סתם. [צחוק]

שמעתי לאחרונה סיפור נהדר. אני אוהב לספרו -

על ילדה קטנה בשיעור ציור.

היא בת שש, ויושבת מאחור ומציירת,

והמורה אומרת שהילדה הקטנה הזו כמעט לא מקשיבה,

ובאותו שיעור-ציור היא כן הקשיבה.

המורה נדהמה כל כך עד שניגשה אליה

ושאלה, "מה את מציירת?"

והילדה ענתה, "אני מציירת את אלוהים."

אמרה המורה, "אבל איש לא יודע איך נראה אלוהים."

והילדה השיבה, "בעוד רגע יידעו."

[צחוק]

כשבני היה בן 4, באנגליה -

בעצם הוא היה בן 4 בכל מקום, אם לדבר בכנות. [צחוק]

אם לדייק, באותה שנה הוא היה בן 4 בכל מקום אליו הלך.

הוא השתתף בהצגה על לידת ישו.

זוכרים את הסיפור? לא, זה היה גדול.

סיפור גדול. מל גיבסון עשה סרט המשך.

אולי ראיתם: "לידה 2". אז ג'יימס שיחק את יוסף,

ואנו נורא התרגשנו.

ראינו בזה אחד התפקידים הראשיים.

מילאנו את המקום באוהדים בחולצות טי:

"ג'יימס רובינסון הוא יוסף!" [צחוק]

הוא לא היה צריך לדבר, אבל אתם מכירים את הקטע

שבו 3 המלכים נכנסים. הם באים נושאי מתנות,

הם מביאים זהב, לבונה ומור.

זה קרה באמת. ישבנו שם

ואני חושב שהתבלבל להם הסדר,

כי שוחחנו אח"כ עם הילד הקטן ואמרנו,

"אתה בסדר עם זה?" והוא ענה, "בטח. למה, זה לא נכון?"

הם פשוט שינו את הסדר, זה הכל.

בכל אופן, שלושת הילדים נכנסו,

בני 4, עם מגבות על הראשים,

והניחו את התיבות,

והילד הראשון אמר, "אני מביא זהב."

והשני אמר, "אני מביא מור."

והשלישי אמר, "לבו-נא לך." [צחוק]

המכנה המשותף כאן הוא שילדים לוקחים סיכון.

אם אינם יודעים, הם ינסו.

אני צודק? הם לא חוששים לטעות.

איני אומר שלטעות זהה ל-להיות יצירתי.

מה שאנו כן יודעים הוא,

שאם אינכם מוכנים לטעות,

לעולם לא תמציאו שום דבר מקורי.

אם אינכם מוכנים לטעות. וכשהם מתבגרים,

רוב הילדים מאבדים יכולת זו.

הם מתחילים לחשוש לטעות.

אגב, כך אנו מנהלים את החברות שלנו.

אנו מוקיעים בגלל טעויות. וכיום אנו מנהלים

מערכות חינוך לאומיות שבהן

טעויות הן הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות.

והתוצאה היא שאנו מחנכים אנשים להתרחק

מיכולתם היצירתית. פיקאסו אמר פעם,

שכל הילדים נולדים אמנים. הבעיה היא,

להישאר אמנים כשגדלים. אני מאמין בכך בלהט:

איננו גדלים ונעשים יצירתיים,

אלא מתרחקים מכך. נכון יותר, אנו מתחנכים

להתרחק מהיצירתיות. מדוע זה כך?

עד לפני 5 שנים גרתי בסטרטפורד-און-אבון.

למעשה, עברנו מסטרטפורד ללוס אנג'לס.

אתם ודאי מתארים לעצמכם איזה מעבר חלק זה היה.

[צחוק] למעשה,

גרנו במקום ששמו סניטרפילד,

ממש ליד סטרטפורד, ושם נולד

אביו של שייקספיר. עברה לכם בראש מחשבה מסוימת?

לי כן. לא חשבתם שלשייקספיר היה אבא, נכון?

נכון? כי אינכם חושבים

על שייקספיר כעל ילד, נכון?

שייקספיר בן 7? מעולם לא חשבתי על זה. כלומר,

הוא היה מתישהו בן 7. הוא הרי למד

אנגלית אצל מישהו, נכון? מטריד, נכון?

"תשתדל יותר!" ואבא שולח אותו למיטה בלי ארוחת ערב

אומר לשייקספיר, "לך עכשיו למיטה,"

לוויליאם שייקספיר. "תניח מיד את העפרון.

ותפסיק לדבר ככה. זה מביך את כולם."

[צחוק]

בכל אופן, עברנו מסטרטפורד ללוס אנג'לס,

בעצם, אני רוצה לומר מילה על המעבר.

בני לא רצה לבוא.

יש לי שני ילדים. הוא היום בן 21; בתי בת 16.

הוא לא רצה לבוא ללוס אנג'לס. היא מצאה חן בעיניו,

אך היתה לו חברה באנגליה. אהבת חייו, שרה.

הוא הכיר אותה חודש.

דעו לכם שזה כמו 4 שנות נישואין,

כי בגיל 16 זה המון זמן.

בכל אופן, הוא היה עצוב במטוס,

ואמר, "לעולם לא אמצא בחורה כמו שרה,"

והאמת, זה שימח אותנו מאד,

מפני שהיא היתה הסיבה העיקרית לכך שעזבנו.

[צחוק]

אך אתה קולט משהו, כשאתה עובר לאמריקה

ומסתובב בעולם:

בכל מערכת חינוך בעולם יש אותה היררכיה של נושאים.

בכולן. לא משנה לאן תיסע.

אולי חשבתם אחרת. אך לא.

בראש ניצבות המתמטיקה והשפות,

אחר כך המקצועות ההומניים, ובתחתית - האומנויות.

בכל מקום עלי אדמות.

וכמעט בכל מערכת יש גם

היררכיה במקצועות האמנות.

אמנות ומוסיקה זוכים בביה"ס למעמד גבוה יותר

מאשר דרמה ומחול. אין מערכת חינוך אחת בעולם

שבה המורים רוקדים כל יום בפני התלמידים

כפי שמלמדים אותם מתמטיקה. מדוע?

מדוע לא? לדעתי זה חשוב.

לדעתי המתמטיקה חשובה. אך גם המחול.

ילדים ירקדו כל הזמן אם ירשו להם. כך גם כולנו.

לכולנו יש גוף, נכון? החמצתי איזה שיעור?

[צחוק] באמת. מה שקורה הוא,

שכאשר הילדים גדלים אנו מתחילים לחנך אותם

בהדרגה מהמתניים כלפי מעלה, ומתרכזים בראש.

ומעט יותר בצד מסוים.

אם הייתם מבקרים במערכת החינוך כחייזרים,

ושואלים, "למה החינוך הציבורי טוב?"

תיאלצו לקבוע... אם תשפטו לפי התוצרת,

לפי מי שבאמת מצליחים שם,

אלה שעושים את כל מה שצריך,

הנחמדים שזוכים בכל הנקודות, המנצחים -

לדעתי יהיה עליכם להסיק שמטרת החינוך הציבורי

בכל העולם

היא לייצר פרופסורים באוניברסיטה, נכון?

אלה נחשבים הכי טובים.

[צחוק] אני הייתי כזה. אז בבקשה.

אני אוהב פרופסורים של אוניברסיטה, אבל אתם יודעים,

איננו צריכים לנופף בהם כמופת לכל הישגי האנושות.

הם רק צורת חיים מסוימת,

רק צורת חיים נוספת. אך הם די מוזרים,

אני אומר זאת מתוך חיבה להם.

מנסיוני יש משהו מוזר בפרופסורים -

לא כולם...אבל באופן טיפוסי הם חיים בתוך הראש.

הם חיים שם למעלה, מעט יותר בצד מסוים.

במידה מסוימת הם נטולי-גוף, פשוטו כמשמעו.

הם רואים בגופם

מעין מערכת תובלה עבור ראשיהם, נכון?

אמצעי להביא את הראש לישיבות.

אגב, אם אתם באמת מחפשים עדות לחוויות חוץ-גופיות,

זמנו את עצמכם לועידה

של אקדמאים בכירים,

ותקפצו לדיסקוטק בערב הסיום.

[צחוק] ותראו שם גברים ונשים מבוגרים

מתעוותים ללא-שליטה מחוץ לקצב, מחכים שזה ייגמר

כדי שיוכלו ללכת הביתה ולכתוב על זה מאמר.

מערכת החינוך שלנו מבוססת על רעיון היכולת האקדמית.

ויש לכך סיבה.

כל השיטה הומצאה...בכל העולם

לא היו באמת מערכות חינוך ציבוריות לפני המאה ה-19.

כולן נוצרו

כדי לענות על דרישות התיעוש.

כך שההיררכיה מעוגנת בשני רעיונות.

אחד, שהנושאים השימושיים ביותר לצרכי עבודה

נמצאים למעלה. כך שכנראה היטו אתכם בעדינות,

כשהייתם ילדים בבי"ס, הרחק מדברים שאהבתם

בנימוק שלא תצליחו

למצוא בתחום הזה עבודה. נכון?

אל תעסוק במוסיקה, הרי לא תהיה מוסיקאי;

אל תתעסק באמנות, כי לא תהיה אמן.

ייעוץ מעודן - אך מוטעה מיסודו. כל העולם

עובר מהפכה.

והתחום השני, כישורים אקדמיים, שממש השתלט

על השקפתנו על האינטליגנציה,

כי האוניברסיטאות מעצבות את המערכת בדמותן.

אם תחשבו על זה, כל המערכת

של החינוך הציבורי בעולם היא חלק מהתהליך

של כניסה לאוניברסיטה.

ועקב כך כשרונות מעולים רבים, אנשים מבריקים

ויצירתיים, חושבים שהם נטולי כישורים,

כי הדברים בהם היו טובים בביה"ס

לא זכו להערכה, או אפילו הוקעו.

ולדעתי איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך כך.

ב-30 השנה הבאות, לפי "אונסקו",

יותר אנשים בעולם יסיימו את לימודיהם

כבוגרי מערכת החינוך מאשר אי-פעם בהיסטוריה.

יותר אנשים, וזהו שילוב

של כל מה שדיברנו עליו -

הטכנולוגיה והשפעתה על אופי העבודה, הדמוגרפיה

והתפוצצות האוכלוסין העצומה.

לפתע התארים אינם שווים דבר. נכון?

כשהייתי סטודנט, אם היה לך תואר - היתה לך עבודה.

אם לא היתה לך עבודה, זה כי לא רצית.

והאמת, אני לא רציתי. [צחוק]

אך כיום, ילדים עם תארים לעתים קרובות

הולכים הביתה לשחק משחקי וידאו,

כי אתה צריך אם.איי למשרה שדרשה פעם רק בי.איי,

ותואר דוקטור לכל השאר.

זהו תהליך של אינפלציה אקדמית.

והוא מורה על כך שכל מבנה החינוך

רועד מתחת רגלינו. אנו זקוקים לשינוי קיצוני

בהשקפתנו על האינטליגנציה.

אנו יודעים 3 דברים אודות האינטליגנציה.

אחד, היא מגוונת. אנו חושבים על העולם בכל הדרכים

בהן אנו חווים אותו. אנו חושבים ויזואלית,

אנו חושבים בצליל, במושגי התמצאות במרחב.

אנו חושבים במושגים מופשטים, ובתנועה.

שנית, האינטליגנציה היא דינמית.

אם מתבוננים באינטראקציות שמבצע המוח האנושי,

כפי ששמענו אתמול במספר מצגות,

האינטליגנציה אינטראקטיבית להפליא.

המוח אינו מחולק למדורים.

למעשה, היצירתיות... שאני מגדיר כתהליך

של היות בעל רעיונות מקוריים בעלי-ערך -

מתרחשת הרבה מאד הודות לאינטראקציה

המתחוללת בין דרכים שונות לראיית דברים.

המוח הינו במכוון... אגב,

יש מעבר עצבי בין שני חצאי המוח

הקרוי כפיס-המוח. הוא עבה יותר אצל נשים

אם לשפוט לפי הלן מאתמול, לדעתי

זו אולי הסיבה מדוע נשים טובות יותר בריבוי-משימות

אתן באמת כאלה, לא?

יש מחקרים רבים על כך. אך אני יודע מנסיוני האישי,

אם אשתי מבשלת בבית ארוחה -

מה שלא קורה הרבה, תודה לאל. [צחוק]

היא עושה... לא, יש דברים שהיא טובה בהם -

אך אם היא מבשלת,

היא משוחחת בו-זמנית עם אנשים בטלפון

מדברת עם הילדים, מסיידת את התקרה,

מבצעת ניתוח לב פתוח.

אם אני מבשל, הדלת סגורה, הילדים בחוץ,

הטלפון מנותק, ואם היא נכנסת זה מפריע לי. אני אומר,

"טרי, בבקשה, אני מנסה לטגן ביצה, בחייך!" [צחוק]

למעשה, אתם מכירים את הקטע הפילוסופי ההוא,

אם עץ נופל ביער ואיש אינו שומע,

האם זה קרה? זוכרים את העץ ההוא?

ראיתי לאחרונה חולצת טי: "אם גבר מביע את דעתו

ביער, ואין אישה ששומעת אותו,

האם הוא עדיין טועה?" [צחוק]

והדבר השלישי בנוגע לאינטליגנציה הוא,

שהיא מובהקת. אני עובד עכשיו על ספר חדש

בשם "התגלות", שמבוסס על סדרת ראיונות

עם אנשים, על איך שגילו את כשרונם.

מרתק אותי איך אנשים הגיעו לכך.

זה החל בעצם משיחה שהיתה לי

עם אישה נפלאה שמרבית האנשים אולי

לא שמעו אודותיה. שמה ג'יליאן לין,

שמעתם עליה? כמה שמעו. היא כוריאוגרפית

וכולם מכירים את עבודתה.

היא עשתה את "קאטס" ואת "פנטום האופרה".

היא נהדרת. הייתי בהנהלת הבלט המלכותי באנגליה,

כמו שאתם רואים.

בכל אופן, סעדנו ביחד יום אחד, ואני שאלתי,

"ג'יליאן, איך הגעת להיות רקדנית?" והיא אמרה,

וזה היה מעניין. כשהיא היתה בביה"ס,

היא היתה חסרת-תקנה, וביה"ס, בשנות השלושים,

כתב להוריה, "אנו סבורים

שג'יליאן סובלת מליקוי-למידה." היא לא יכלה להתרכז,

היתה מתנועעת בעצבנות. לדעתי היום היו אומרים

שיש לה הפרעת-קשב, נכון? אך אלה היו שנות ה-30,

ואז עוד לא המציאו את זה.

הבעיה הזו לא היתה זמינה. [צחוק]

אנשים לא ידעו שאפשר שיהיה להם את זה.

היא הלכה למומחה אחד, בחדר בעל חיפוי עץ-אלון

חדר מצופה עץ-אלון. והיא היתה שם עם אימה,

הובילו אותה אל כיסא בקצה,

והיא ישבה 20 דקות על כפות ידיה,

בעוד האיש הזה משוחח עם אימה

על כל הבעיות שיש לג'יליאן בביה"ס. בסוף -

כי אנשים היו מוטרדים ממצבה,

היא איחרה בהכנת שיעורי הבית וכו'

ילדה בת 8... בסוף, הרופא ניגש וישב

ליד ג'יליאן ואמר, "ג'יליאן,

הקשבתי לכל הדברים שאימך

סיפרה לי ואני צריך לדבר איתה ביחידות."

"חכי כאן, תיכף נחזור. זה לא ייקח הרבה זמן."

והם יצאו והשאירו אותה לבד.

אך בדרך החוצה הוא הפעיל את הרדיו

שעמד על שולחנו, וכשהם יצאו מהחדר

הוא אמר לאימה,

"עימדי והתבונני בה." וברגע שהם יצאו,

כך סיפרה, היא קפצה על רגליה והתנועעה עם המוסיקה.

הם צפו בה כמה דקות

והוא פנה אל אימה ואמר,

"גברת לין, ג'יליאן אינה חולה. היא רקדנית.

קחי אותה לבי"ס למחול."

שאלתי, "ומה קרה?" והיא אמרה,

"היא עשתה כך. איני יכולה לתאר לך כמה נהדר זה היה.

נכנסנו לחדר והוא היה מלא

באנשים כמוני. אנשים שלא יכולים לשבת בשקט.

שצריכים להתנועע כדי לחשוב." להתנועע כדי לחשוב.

הם רקדו בלט, 'טאפ', ג'אז,

מחול מודרני, מחול עכשווי.

לבסוף היא נבחנה לביה"ס לבלט המלכותי,

ונעשתה סוליסטית. היתה לה קריירה נפלאה

בבלט המלכותי. היא סיימה

את בי"ס הבלט המלכותי וייסדה

להקה משלה, להקת המחול של ג'יליאן לין,

פגשה את אנדרו לויד וובר. היתה אחראית

לכמה מהפקות התיאטרון המוסיקליות

המצליחות ביותר בהיסטוריה, גרמה עונג למיליונים,

והיא מולטי-מיליונרית. מישהו אחר

היה אולי רושם לה תרופות ואומר לה

להירגע.

כעת, לדעתי... [מחיאות כפיים] לדעתי, זו תמצית העניין:

אל גור דיבר באחד הערבים

על אקולוגיה, ועל המהפכה שהחלה רייצ'ל קרסון.

אני מאמין שתקוותנו היחידה לעתיד

היא לאמץ תפיסה חדשה לגבי האקולוגיה האנושית,

שנתחיל לארגן מחדש את תפישתנו

לגבי עושרה של היכולת האנושית.

מערכת החינוך שלנו חופרת במוחותינו כמו שאנו

כורים ועושקים את האדמה: כדי להפיק מצרך מסוים.

ולטווח הארוך, זה לא לטובתנו.

עלינו לשקול מחדש את עקרונות היסוד

עליהם אנו מחנכים את ילדינו. יש ציטוט נהדר

מאת ג'ונתן סאלק, שאמר, "אם כל החרקים ייכחדו

מעל פני האדמה,

ייעלמו תוך 50 שנה כל החיים עלי-אדמות.

אם כל בני האדם ייכחדו מן העולם,

תוך 50 שנה כל צורות החיים ישגשגו."

והוא צודק.

TED מעלה על נס את מתנת הדמיון האנושי.

דמיון. עלינו לוודא שנשתמש במתנה זו

בחוכמה, ושנסיט ממסלולם כמה מהתסריטים

עליהם שוחחנו. והדרך היחידה

היא לזהות עד כמה יכולותינו היצירתיות

הן עשירות, ולזהות

בילדינו את התקווה שהם מגלמים. ומשימתנו היא

לחנכם כאדם שלם, כך שיוכלו להתמודד עם עתיד זה.

אגב, אנו אולי לא נראה עתיד זה,

אך הם כן. ועלינו לסייע להם

להפיק ממנו משהו. תודה רבה לכם.