לא אמרתי את זה להרבה אנשים,
אבל בראש שלי, יש לי
אלפי עולמות סודיים שכולם מתרחשים
באותו הזמן.
אני גם אוטיסטית.
אנשים נוטים לאבחן אוטיזם
עם תאורים מאוד ספציפיים
שניתן להכניס לרשימה,
אבל במציאות, זה מגוון שלם למה שאנחנו.
לדוגמה, אחי הצעיר,
הוא אוטיסטי חמור.
הוא לא מילולי, הוא לא יכול לדבר בכלל.
אבל אני אוהבת לדבר.
אנשים הרבה פעמים משייכים אוטיזם
לאהבת מתמטיקה ומדע ושום דבר אחר,
אבל אני מכירה כל כך
הרבה אנשים אוטיסטים
שאוהבים להיות יצירתיים.
אבל זה סטראוטיפ,
והסטראוטיפים של דברים
הם הרבה פעמים, אם לא תמיד, שגויים.
לדוגמה, הרבה אנשים
חושבים אוטיזם וחושבים "איש הגשם" מייד.
זו האמונה הנפוצה,
שכל אדם אוטיסט הוא דסטין הופמן,
וזה לא נכון.
אבל זה גם לא רק עם אנשים אוטיסטים.
ראיתי את זה עם קהילת הלהט"בים,
עם נשים, עם אנשים POC.
אנשים כל כך מפחדים מגיוון
שהם מנסים להכניס הכל לקופסאות קטנות
עם תוויות ממש ספציפיות.
זה משהו שלמעשה
קרה לי בחיים:
גיגלתי "אנשים אוטיסטים הם..."
והגעתי להצעות
למה יהיה הסוג שלכם.
גיגלתי "אנשים אוטיסטים הם..."
והתוצאה הראשונה היתה "שדים."
זה הדבר הראשון שאנשים חושבים
כשהם חושבים אוטיזם.
הם יודעים.
(צחוק)
אחד הדברים שאני יכולה לעשות
בגלל שאני אוטיסטית --
זו יכולת ולא מגבלה --
יש לי דמיון מאוד מאוד מפותח.
תנו לי להסביר לכם מעט.
זה כאילו אני הולכת בשני עולמות רוב הזמן.
יש את העולם האמיתי,
העולם אותו אנחנו חולקים,
ויש את העולם בראש שלי,
והעולם בראש שלי הוא
הרבה פעמים הרבה יותר אמיתי
מהעולם האמיתי.
לדוגמה, זה מאוד קל בשבילי
לשחרר את התודעה שלי
מפני שאני לא מנסה להתאים
את עצמי לקופסה קטנה.
זה אחד הדברים הטובים ביותר
בלהיות אוטיסטית.
אין את הדחף לעשות את זה.
אתם מוצאים מה אתם רוצים לעשות,
אתם מוצאים את הדרך בה אתם רוצים
לעשות את זה, ואתם עושים את זה.
אם הייתי מנסה להתאים את עצמי לקופסה,
לא הייתי פה, לא הייתי משיגה
חצי מהדברים שיש לי עכשיו.
יש בעיות, עם זאת.
יש בעיות בלהיות אוטיסט,
ויש בעיות כשיש יותר מדי דמיון.
בית הספר יכול להיות בעיה כללית,
אבל גם להסביר למורה
על בסיס יומי
שהשיעורים שלהם הם משעממים בצורה שלא תאמן
ואתם מוצאים מקלט בסודיות
בעולם בתוך ראשכם בו אתם לא בשיעור,
מה שמוסיף לרשימת הבעיות שלכם.
(צחוק)
וגם, כשהדמיון שלי משתלט,
הגוף שלי מוצא חיים משלו.
כשמשהו מאוד מרגש מתרחש בעולם הפנימי שלי,
אני פשוט חייבת לרוץ.
אני חייבת להתנדנד קדימה אחורה,
או לפעמים לצעוק.
זה נותן לי כל כך הרבה אנרגיה,
וחייב להיות לי מוצא לכל האנרגיה הזו.
אבל עשיתי זאת מאז שהייתי ילדה,
מאז שהייתי ילדה קטנה.
וההורים שלי חשבו שזה היה חמוד,
אז הם לא העלו את זה,
אבל כשהגעתי לבית הספר,
הם לא ממש הסכימו שזה חמוד.
יכול להיות שאנשים לא רוצים להיות חברים
עם הילדה שמתחילה לצעוק בשיעור אלגברה.
וזה לא קורה באופן נורמלי בימינו,
אבל יכול להיות שאנשים לא רוצים
להיות חברים של ילדה אוטיסטית.
יכול להיות שאנשים לא רוצים להיות מקושרים
למי שלא יכול או רוצה להתאים את עצמו
לקופסה שמתוייגת נורמלי.
אבל זה בסדר בשבילי,
מפני שזה ממיין את החיטה מהמוץ,
ואני יכולה למצוא מי האנשים שהם אמיתיים
ואני יכולה לבחור את האנשים האלה כחברי.
אבל אם אתם חושבים על זה, מה נורמלי?
מה זה אומר?
דמיינו שזו היתה המחמאה הכי טובה שתקבלו.
"וואו, אתם ממש נורמלים."
(צחוק)
אבל מחמאות הן,
"אתם יוצאי דופן"
או "אתם חושבים מחוץ לקופסה."
זה "אתם מדהימים."
אז אם אנשים רוצים להיות הדברים האלה,
למה כל כך הרבה אנשים שואפים להיות נורמלים?
למה אנשים שופכים את האור
האינדיבידואלי המבריק שלהם לתבנית?
אנשים כל כך מפחדים מגיוון
שהם מנסים לכפות על כולם,
אפילו אנשים שלא רוצים
או לא יכולים, להיות נורמלים.
יש מחנות של אנשי להט"ב
או אנשים אוטיסטים כדי לנסות
להפוך אותם "לנורמלים,"
וזה מפחיד שאנשים יעשו את זה בימינו.
בסך הכל, לא הייתי מחליפה את האוטיזם של
והדמיון שלי עבור שום דבר בעולם.
מפני שאני אוטיסטית,
קריינתי סרטים דוקומנטריים ב BBC,
אני באמצע כתיבת ספר,
אני עושה את זה -- זה מדהים --
ואחד הדברים הכי טובים שהשגתי,
שאני יכולה להגיד שהשגתי,
זה שמצאתי דרך לתקשר
עם אחי ואחותי הקטנים,
שכמו שאמרתי לא ומילוליים,
הם לא יכולים לדבר.
ואנשים הרבה פעמים היו מוותרים
על הלא מדברים,
אבל זה מטופש, מפני שאחי ואחותי הקטנים
הם האחים הכי טובים שאתם יכולים לקוות להם.
הם פשוט הכי טובים, ואני אוהבת אותם כל כך
ואכפת לי מהם יותר מכל דבר אחר.
אני אשאיר אתכם עם שאלה אחת:
אם אנחנו לא יכולים להכנס לראשים של אחרים,
לא משנה אם הם אוטיסטים או לא,
במקום להעניש כל דבר שסוטה מהנורמליות,
למה לא לחגוג את היחודיות שלו
ולעודד כל פעם שמישהו משחרר את הדמיון שלו?
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)