ביליתי את כל חיי

בבית הספר, בדרך לבית הספר,

או בדיבור על מה קורה בבית הספר.

שני הורי היו מחנכים,

סבי מצד אימי היו מחנכים,

וב40 השנים האחרונות עשיתי את אותו הדבר.

וכך, מיותר לומר, במשך השנים האלו

היתה לי הזדמנות להביט ברפורמות בחינוך

מהרבה זוויות.

כמה מהרפורמות האלו היו טובות.

כמה מהן לא היו כל כך טובות.

ואנחנו יודעים למה ילדים נושרים.

אנחנו יודעים למה ילדים לא לומדים.

זו עוני, נוכחות נמוכה,

לחץ קבוצתי שלילי. אנחנו יודעים למה.

אבל אחד הדברים שמעולם לא דנו בהם

או שאנחנו דנים בהם לעיתים רחוקות

הוא הערך והחשיבות של חיבור אנושי,

יחסים.

ג'יימס קומר אומר שאין למידה משמעותית

בלי יחסים משמעותיים.

ג'ורג' וושינגטון קארבר אמר שכל הלמידה

היא הבנה של יחסים.

כולם בחדר הזה הושפעו

ממורה או מבוגר.

במשך שנים, אני צפיתי באנשים מלמדים.

ראיתי את הטובים ביותר ואת הגרועים ביותר.

קולגה אמרה לי פעם,

"הם לא משלמים לי כדי לאהוב את הילדים.

הם משלמים לי כדי ללמד שיעור.

הילדים צריכים ללמוד את זה.

אני צריכה ללמד את זה. הם צריכים ללמוד את זה. סוף פסוק."

ובכן, אמרתי לה,

"את יודעת, ילדים לא לומדים מאנשים שהם לא אוהבים."

(צחוק)(מחיאות כפיים)

היא אמרה, "זו פשוט ערימה של שטויות."

ואני אמרתי לה, "ובכן, השנה שלך עומדת להיות ארוכה

ומעייפת, יקירתי."

אין צורך לומר שהיא היתה. כמה אנשים חושבים

שיש ביכולתכם לבנות יחסים

או שלא.

אני חושבת שלסטפן קובי היה את הרעיון הנכון.

הוא אמר שפשוט צריך לעשות כמה דברים פשוטים,

כמו לנסות קודם להבין

בניגוד ללהיות מובן,

דברים פשוטים כמו להתנצל.

אי פעם חשבתם על זה?

תגידו לילד שאתם מצטערים, הם יהיו בשוק.

לימדתי שיעור פעם על יחסים.

אני לא ממש טובה בחשבון, אבל עבדתי על זה.

ואני חזרתי והבטתי בגרסת המורה הזו.

לימדתי את כל השיעור לא נכון. (צחוק)

אז חזרתי לכיתה למחרת, ואמרתי,

"תראו חברה, אני צריכה להתנצל.

לימדתי את כל השיעור לא נכון. אני מאוד מצטערת."

הם אמרו, "זה בסדר, גברת פירסון.

את כל כך התלהבת, אז נתנו לך להמשיך."

(צחוק)(מחיאות כפיים)

היו לי כיתות שהיו כל כך חלשות,

כל כך מפגרות אקדמית שבכיתי.

תהיתי, איך אקח את הקבוצה הזו

בתשעה חודשים

מאיפה שהם עכשיו לאן שהם צריכים להגיע?

וזה היה קשה. זה היה ממש קשה.

איך אני מעלה את הביטחון העצמי של ילד

וההישגים האקדמיים שלו באותו הזמן?

שנה אחת עלה לי רעיון מבריק.

אמרתי לכל התלמידים שלי,

"אתם נבחרתם להיות בכיתה שלי

מפני שאני המורה הכי טובה

ואתם התלמידים הכי טובים,

הם חיברו אותנו

כך שנוכל להראות לכולם איך לעשות את זה."

אחד התלמידים אמר, "באמת?"

(צחוק)

ואמרתי, "באמת. אנחנו צריכים להראות לכיתות האחרות

איך לעשות את זה, כך שכשנלך במסדרון,

אנשים ישימו לב אלינו, אז אתם לא יכולים להרעיש.

אתם רק צריכים לצעוד."

ונתתי להם אימרה להגיד: "אני מישהו.

הייתי מישהו כשהגעתי.

אני אהיה מישהו טוב יותר כשאעזוב.

יש לי כוח, ואני חזק.

מגיע לי החינוך שאני מקבל פה.

יש לי דברים לעשות, אנשים להרשים,

ומקומות להיות בהם."

והם אמרו, "כן!"

תגידו את זה מספיק זמן,

וזה יתחיל להיות חלק מכם.

וכך -- (מחיאות כפייםׂ)

נתתי להם בוחן, 20 שאלות.

סטודנט שגה ב 18.

נתתי לו "2+" על הבוחן שלו וחיוך גדול.

הוא אמר, "גברת פירסון, האם זה נכשל?"

ואמרתי, "כן."

הוא אמר, "אז למה נתת לי סמיילי?"

אמרתי, " בגלל שאתה בדרך.

צדקת ב 2 עכשיו. לא שגית בכולן."

ואמרתי, "וכשנעבור על זה,

לא תצליח יותר?"

הוא אמר, "כן גבירתי, אני יכול להצליח יותר."

אתה מבין, "18-" מוצץ את החיים ממך.

"2+" אמרתי, "אני לא לגמרי גרוע."

(צחוק)(מחיאות כפיים)

במשך שנים הבטתי באימי

עוברת על הדפים בהפסקות,

הולכת לביקורי בית אחרי הצהרים,

קונה מסרקים ומברשות וחמאת בוטנים וקרקרים

לשים במגירת השולחן שלה עבור ילדים שהיו צריכים לאכול,

ומגבת וסבון לילדים שלא הריחו טוב.

אתם מבינים, זה קשה ללמד ילדים מסריחים.

וילדים יכולים להיות רעים.

אז היא החזיקה את הדברים האלה בשולחנה,

ושנים לאחר מכן, אחרי שהיא פרשה,

צפיתי בכמה מהילדים האלה באים

ואומרים לה, "את יודעת, גברת ווקר,

עשית שינוי בחיים שלי.

בזכותך זה הצליח לי.

גרמת לי להרגיש כאילו הייתי מישהו,

כשידעתי, בתחתית, שלא הייתי.

ואני רוצה שתראי למה הגעתי."

וכשאימי מתה לפני שנתיים בגיל 92,

היו כל כך הרבה תלמידים לשעבר בלוויה שלה,

שזה גרם לי לבכות, לא בגלל שהיא מתה,

אלא בגלל שהיא השאירה מאחוריה מורשת של יחסים

שלא תיעלם לעולם.

האם אנחנו יכולים לעמוד בעוד יחסים? בהחלט.

האם תאהבו את כל התלמידים שלכם? כמובן שלא.

ואתם יודעים שהתלמידים הכי קשים שלכם לעולם לא נעדרים.

(צחוק)

לעולם. אתם לא תאהבו אותם בכלל,

והקשים מגיעים מסיבה מסויימת.

זה החיבור. אלה היחסים.

ובזמן שלא תאהבו את כולם,

המפתח הוא, הם לעולם לא יכולים לדעת את זה.

אז מורים הופכים לשחקנים ושחקניות מעולים,

ואנחנו באים לעבודה כשלא בא לנו,

ואנחנו מקשיבים למדיניות שלא הגיונית לנו,

ואנחנו מלמדים בכל אופן.

אנחנו מלמדים בכל אופן, מפני שזה מה שאנחנו עושים.

לימוד ולמידה צריכים להביא אושר.

כמה חזק יהיה העולם שלנו

אם היו לנו ילדים שלא היו מפחדים לקחת סיכונים,

שלא פחדו לחשוב,

ושהיה להם גיבור?

לכל ילד מגיע גיבור,

מבוגר שלעולם לא יוותר עליהם,

שמבין את הכוח של חיבור,

ומתעקש שהם יהפכו לטובים ביותר שהם יכולים להיות.

האם העבודה הזו קשה? ברור. אוי אלוהים, ברור.

אבל זה לא בלתי אפשרי.

אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו מחנכים.

אנחנו נולדים כדי לעשות שינוי.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)