השנה גרמניה חוגגת
את יובל ה-25 למהפכה השלווה
במזרח-גרמניה.
ב-1989, המשטר הקומוניסטי הוסר,
חומת ברלין נפלה,
ושנה אחר כך,
הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית,
הג'י-די-אר, במזרח,
אוחדה עם הרפובליקה הפדרלית
הגרמנית שבמערב
ושתיהן כוננו
את גרמניה של היום.
בין השאר, גרמניה ירשה
את הארכיונים של המשטרה החשאית
של מזרח-גרמניה,
המוכרת בשם "שטאזי".
שנתיים בלבד לאחר פירוקה,
המסמכים נפתחו לעיון הציבור,
והיסטוריונים כמוני החלו
להתעמק במסמכים אלה
כדי ללמוד כיצד תפקדה
מדינת המעקב של הג'י-די-אר
אולי ראיתם את הסרט
"חיים של אחרים".
הסרט פירסם את ה"שטאזי"
בכל העולם,
והיות שאנו חיים בעידן
שבו מלים כמו "מעקב" או "ציתות"
מתנוססות בעמודיהם הראשונים של עיתונים,
אני רוצה לספר איך ה"שטאזי"
באמת פעלה.
תחילה, הבה נעיף מבט קצר
על ההיסטוריה של ה"שטאזי",
כי זה באמת חשוב
כדי להבין איך היא נולדה.
מקורותיה מצויים ברוסיה.
ב-1917, הקומוניסטים הרוסיים ייסדו
את "ועד החירום למלחמה
במתנגדי המהפכה והמחבלים",
ובקיצור: "צ'קה".
בראשו עמד פליקס דזרז'ינסקי.
ה"צ'קה" שימשה כלי בידי הקומוניסטים
להשליט את המשטר שלהם
ע"י הטלת אימה על האוכלוסיה
והוצאה להורג של אויביהם.
מאוחר יותר היא התפתחה
לקג"ב המפורסם.
ה"צ'קה" שימשה מופת לקציני ה"שטאזי".
הם כינו את עצמם "צ'קיסטים",
ואפילו הסמל היה דומה מאד,
כפי שאתם רואים כאן.
למעשה, המשטרה החשאית הרוסית
היתה זו שהקימה והדריכה
את ה"שטאזי".
כשהצבא האדום כבש
את מזרח-גרמניה ב-1945,
היא התרחבה שם מיד,
והחלה במהרה להכשיר
את הקומוניסטים הגרמניים
כדי שאלה יקימו
משטרה חשאית משלהם.
אגב, באולם הזה
שבו אנו נמצאים,
נוסדה המפלגה השלטת
של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, ב-1946.
אחרי 5 שנים נוסדה ה"שטאזי",
וצעד אחר צעד,
המלאכה המלוכלכת של הדיכוי
הועברה לידיה.
לדוגמה, הכלא המרכזי
לאסירים פוליטיים,
שנוסד ע"י הרוסים,
עבר לניהול ה"שטאזי"
והיה בשימוש עד קץ הקומוניזם.
אתם רואים אותו כאן.
בהתחלה, כל שלב חשוב
התבצע תחת השגחת הרוסים.
אבל הגרמנים ידועים כיעילים ביותר,
כך שה"שטאזי" גדלה במהירות רבה,
וכבר ב-1953 היו לה יותר עובדים
מאשר ב"גסטפו",
המשטרה החשאית של גרמניה הנאצית.
המספר הוכפל מידי עשור.
ב-1989, הועסקו מעל 90,000 עובדים
ע"י ה"שטאזי".
זה אומר שעובד אחד
היה אחראי על 180 תושבים,
וזה היה יוצא-דופן בעולם כולו.
בראש המנגנון העצום הזה
עמד אדם אחד ויחיד:
אריך מילקה.
הוא שלט במשרד לבטחון המדינה
במשך מעל 30 שנה.
הוא היה פונקציונר קפדן ודייקן --
בעברו, הוא רצח שני שוטרים
לא רחוק מכאן --
והוא גילם בדמותו את ה"שטאזי"
אבל מה היה כה מיוחד ב"שטאזי"?
בראש ובראשונה, כוחו האדיר,
משום שהוא איחד מספר פונקציות
תחת כנפיו של ארגון אחד.
ראשית כל, ה"שטאזי"
היתה שירות ביון.
היא עשתה שימוש
בכל כלי שניתן להעלות על הדעת
כדי להשיג מידע בחשאי,
למשל מודיעים, האזנה לטלפונים,
כפי שאתם רואים כאן בתמונה.
והיא לא פעלה רק
במזרח-גרמניה,
אלא בכל רחבי העולם.
שנית, ה"שטאזי" היתה משטרה חשאית.
היא יכלה לעצור אנשים ברחוב
ולכלוא אותן כאסיריה.
שלישית, ה"שטאזי" פעלה
כמעין משרד תובע כללי.
היא היתה רשאית לפתוח
בחקירות מקדימות
ולחקור אנשים באופן רשמי.
ואחרון חביב,
ל"שטאזי" היה צבא משלה.
מעל 11,000 חיילים שירתו
במה שכונה "גדוד המשמר" שלה.
הוא הוקם כדי למחוץ
הפגנות והתקוממויות.
עקב ריכוז זה של כוח,
ה"שטאזי" כונתה 'מדינה בתוך מדינה'.
אך הבה נתבונן ביתר פירוט
באמצעיה של ה"שטאזי".
זיכרו בבקשה שבאותה עת
האינטרנט והסמרטפונים טרם הומצאו.
כמובן שה"שטאזי" השתמשה בכל מיני
מכשירים טכניים
כדי לעקוב אחרי אנשים.
היה ציתות לטלפונים,
כולל הטלפון של הקנצלר
של מערב-גרמניה,
ולעתים קרובות גם
לטלפונים בדירות פרטיות.
בכל יום נפתחו 90,000 מכתבים
ע"י המכונות האלה.
ה"שטאזי" גם ניהלה מעקב
אחרי עשרות אלפי אנשים
בעזרת סוכנים שאומנו לכך במיוחד
ומצלמות מוסתרות
במטרה לתעד כל צעד שלהם.
בתמונה הזו אתם רואים אותי,
כגבר צעיר, בחזית המבנה הזה
שבו אנו נמצאים,
והיא צולמה בידי סוכן "שטאזי".
ה"שטאזי" אפילו אספה
ריחות של אנשים.
היא שמרה דגימות שלהם
בצנצנות אטומות
שנתגלו אחרי המהפכה השלווה.
על כל המשימות האלה הופקדו
מחלקות ייעודיות.
זו שצותתה לשיחות טלפון
היתה נפרדת לחלוטין
מזו שטיפלה במכתבים,
ומסיבות טובות,
משום שאם סוכן אחד
פרש מה"שטאזי",
הידע שלו היה מצומצם מאד.
השוו את זה לסנודן, למשל.
אבל ההתמחות האנכית היתה גם חשובה
כדי למנוע הזדהות מכל סוג הוא
עם מושא המעקב.
הסוכן שעקב אחרי
לא ידע מי אני
או מדוע אני נתון למעקב.
למעשה, הברחתי ספרים אסורים
ממערב-גרמניה למזרחה.
אבל מה שהיה אופייני יותר ל"שטאזי",
היה השימוש בביון אנושי,
אנשים שדיווחו בחשאי ל"שטאזי".
מבחינת השר לבטחון המדינה,
"עובדים לא-רשמיים" אלה
היו הכלי החשוב ביותר.
החל משנת 1975,
קרוב ל-200,000 איש
שיתפו פעולה בהתמדה עם ה"שטאזי",
יותר מאחוז אחד מן האוכלוסיה.
ובמובן מסוים,
הצדק היה עם השר,
כי המכשירים הטכניים
יכולים רק לתעד
מה אנשים עושים,
ואילו סוכנים ומרגלים יכולים גם לדווח
מה האנשים מתכננים לעשות
ומה הם חושבים.
זו היתה הסיבה לכך
שה"שטאזי" גייסה מודיעים כה רבים.
המערכת ששימשה כדי לגייסם
ו"לחנך" אותם, כפי שזה כונה,
היתה מתוחכמת ביותר.
ל"שטאזי" היתה אוניברסיטה משלה,
לא רחוק מכאן,
שבה בדקו שיטות משיטות שונות
והורו אותן לקצינים.
המדריך הזה סיפק תיאור מפורט
של כל שלב שבו יש לנקוט
אם רוצים לשכנע בני-אדם
לבגוד באחיהם האזרחים.
נאמר פה ושם שעל המודיעים
הופעל לחץ להפוך לכאלה,
אבל לרוב זה לא היה כך,
כי מודיע בכפייה הוא מודיע גרוע.
רק מי שרוצה לתת לך
את המידע הנחוץ לך
הוא מלשין יעיל.
הסיבות העיקריות לכך
שאנשים שיתפו פעולה עם ה"שטאזי"
היו הכרה פוליטית והנאות חומריות.
הקצינים גם ניסו לכונן קשרים אישיים
בינם לבין המודיע,
ולמען האמת,
הדוגמה של ה"שטאזי" מוכיחה
שלא כל-כך קשה
לזכות באמונו של אדם
ולהביאו לבגוד באחרים.
אפילו כמה מהמתנגדים הראשיים
לשלטון במזרח-גרמניה
שיתפו פעולה עם ה"שטאזי",
כמו איברהים בוהם, למשל.
ב-1989 הוא הנהיג את
המהפכה השלווה
וכמעט והיה לראש הממשלה הראשון
של הג'י-די-אר שנבחר בבחירות חופשיות,
עד שהתגלה שהוא היה מודיע.
רשת המרגלים היתה ממש רחבה.
כמעט בכל מוסד,
אפילו בכנסיות או במערב-גרמניה,
היו רבים כאלה.
אני זוכר שאמרתי לקצין "שטאזי" בכיר:
"אילו שלחת אלי מודיע
"אין ספק שהייתי מזהה אותו."
תשובתו היתה:
"לא שלחנו איש.
"השתמשנו באנשים שהיו סביבך."
ואכן, שניים מהטובים בחברי
דיווחו עלי ל"שטאזי".
והמודיעים, לא רק במקרה שלי,
היו אנשים קרובים ביותר.
לדוגמה, ורה לנגספלד,
עוד מתנגדת בולטת לשלטון:
במקרה שלה, בעלה היה
האיש שריגל אחריה.
בסופר מפורסם אחד, בגד אחיו.
זה מזכיר לי את הרומן "1984"
מאת ג'ורג' אורוול,
שבו האדם היחיד המהימן, לכאורה,
היה מודיע.
אבל למה אספה ה"שטאזי"
את כל המידע הזה בארכיוניה?
המטרה העיקרית היתה לשלוט בחברה.
כמעט בכל נאום שלו,
השר של ה"שטאזי"
נתן פקודה לגלות מי הוא מי,
כלומר, מי חושב מה.
הוא לא רצה להמתין שמישהו
ינסה לפעול נגד המשטר.
הוא רצה לדעת מראש
מה אנשים חושבים ומתכננים.
המזרח-גרמנים ידעו, כמובן,
שהם מוקפים במודיעים,
וחיים במשטר רודני
שיוצר חוסר-אמון
ומצב שבו שורר פחד,
הכלי החשוב ביותר
כדי לדכא אנשים
בכל דיקטטורה.
זו הסיבה לכך
שלא הרבה מזרח-גרמנים ניסו
להיאבק במשטר הקומוניסטי.
ובמידה שניסו, ה"שטאזי"
הרבו להשתמש בשיטה
שטנית באמת ובתמים.
השיטה נקראה "צרזטזונג",
והיא תוארה במדריך אחר.
קשה לתרגם את המילה
כי במקור
פירושה הוא "ניוון ביולוגי".
אך למעשה,
זהו תיאור מדויק למדי.
המטרה היא להרוס בחשאי
את בטחונם העצמי של אנשים,
לדוגמה, ע"י פגיעה במוניטין שלהם,
ע"י ארגון כשלונות בעבודתם,
והריסת מערכות היחסים האישיות שלהם.
בהתחשב בכך, מזרח-גרמניה היתה
דיקטטורה מודרנית ביותר.
ה"שטאזי" לא ניסתה
לעצור את כל המתנגדים לשלטון.
היא העדיפה לשתק אותם,
והיא היתה מסוגלת לעשות זאת
משום שהיתה לה גישה
למידע אישי כה רב,
ולמוסדות כה רבים.
מעצרו של אדם שימש רק
כמוצא אחרון
לצורך כך החזיקה ה"שטאזי"
ב-17 בתי מעצר,
אחד בכל מחוז.
וגם בהם ה"שטאזי" פיתחה
שיטות מעצר מודרניות למדי.
בד"כ, הקצין החוקר
לא עינה את האסיר.
תחת זאת הוא השתמש
במערכת מתוחכמת
של לחץ פסיכולוגי
שהעיקר בה היה
הבידוד המוחלט.
לא היה כמעט שום אסיר
שעמד בכך מבלי למסור הודאה.
אם יזדמן לכם,
בקרו בכלא-לשעבר
של ה"שטאזי" בברלין
והצטרפו לסיור מודרך
של אסיר פוליטי לשעבר
שיסביר לכם איך זה עבד.
שאלה נוספת שמחייבת תשובה היא:
אם ה"שטאזי" היתה כה מאורגנת,
מדוע קרס המשטר הקומוניסטי?
ראשית, ב-1989, ההנהגה במזרח-גרמניה
לא ידעה לאשורו מה לעשות
נגד המחאה הגוברת מצד העם.
מה שבמיוחד בלבל אותה
היתה העובדה שבמולדתו של הסוציאליזם,
בברית המועצות,
התבססה מדיניות ליברלית יותר.
נוסף על כך, המשטר היה תלוי
בהלוואות מן המערב.
לכן לא ניתנה ל"שטאזי" שום פקודה
למחוץ את ההתקוממות.
שנית, באידיאולוגיה הקומוניסטית,
אין מקום לביקורת.
ולכן ההנהגה דבקה באמונה
שהסוציאליזם היא מערכת ללא דופי,
ועל ה"שטאזי" היה לאשש זאת, כמובן.
התוצאה היתה
שעם כל המידע שבידו,
המשטר לא היה מסוגל
לנתח את בעיותיו האמיתיות,
ולכן גם לא לפתור אותן.
בסופו של דבר, ה"שטאזי" גווע
בגלל עצם המבנים
שעליהם הוטל עליו להגן.
קיצו של ה"שטאזי"
היה טראגי במידת-מה,
כי אותם קצינים
הועסקו במהלך המהפכה השלווה
בדבר אחד ויחיד:
השמדת המסמכים
שהם הפיקו במשך עשרות שנים.
למרבה המזל,
פעילי זכויות האדם הפריעו להם.
זו הסיבה לכך שהיום
אנו יכולים להיעזר באותם תיקים
כדי להבין טוב יותר
איך מדינת מעקב פועלת.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]
ברונו ג'יוסאני: תודה לך.
תודה רבה לך.
יוברטוס, יש לי כמה שאלות אליך,
כי יש לי כאן
"דר שפיגל" מהשבוע שעבר.
"השכנה שלי,
הסוכנות לבטחון לאומי".
וזה עתה סיפרת לנו
על השכנה שלי,
על המרגלים והמודיעים
ממזרח-גרמניה.
האם יש קשר ישיר בין
שני הסיפורים האלה
או לא?
מה תגובתך, כהיסטוריון,
כשאתה רואה את זה?
יוברטוס קנאבה:
אני חושב שכדאי לציין
כמה היבטים.
ראשית, לדעתי יש הבדל
בהיבט של מטרת איסוף המידע הזה.
האם אתה עושה את זה
כדי להגן על העם שלך
נגד פיגועי טרור,
או האם אתה עושה את זה
כדי לדכא את העם שלך?
זה יוצר הבדל יסודי.
אבל, מצד שני,
גם בדמוקרטיה אפשר לנצל לרעה
מכשירים כאלה,
וזה משהו שעלינו באמת
להיות ערים לו ולמנוע אותו,
וגם להשגיח ששירותי הביון
יכבדו את החוקים שלנו.
הנקודה השלישית, אולי,
היא שעלינו אכן לשמוח על כך
שאנו חיים בדמוקרטיה,
כי אתה יכול להיות בטוח
שרוסיה וסין
עושות אותו הדבר,
אבל איש לא מדבר על כך
כי איש לא יכול לדבר על כך.
[מחיאות כפיים]
ב"ג: כשהתפרסם לראשונה,
ביולי של השנה שעברה,
הגשת תלונה רשמית
לבית הדין הגרמני. מדוע?
י"ק: כן, עשיתי זאת
בגלל הנקודה השניה שציינתי,
שלדעתי, במיוחד בדמוקרטיה,
החוקים חלים על כולם.
הם נכתבו למען כולם,
ולכן אסור
שמוסד כלשהו
לא יכבד את החוקים.
בחוק הפלילי הגרמני כתוב,
שאסור לצותת למישהו
ללא היתר של שופט.
למרבה המזל זה כתוב
בחוק הפלילי הגרמני,
כך שאם לא מכבדים זאת
אני סבור
שנדרשת חקירה,
וארך זמן רב מאד
עד שהתובע הכללי של גרמניה
פתח בה,
והוא פתח בה רק במקרה
של אנגלה מרקל,
ולא במקריהם של כל
יתר האנשים שחיים בגרמניה.
ב"ג: זה לא מפתיע אותי, בגלל --
[מחיאות כפיים]
בגלל הסיפור שסיפרת.
במבט מבחוץ --
אני מתגורר מחוץ לגרמניה,
וציפיתי שהגרמנים יגיבו
בעוצמה רבה יותר, ומיד.
אבל התגובה הגיעה רק
כשהתגלה שהקנצלרית מרקל
היתה נתונה לציתות. מדוע?
י"ק: אני רואה בכך סימן טוב,
לכך שהאנשים חשים בטחון
בדמוקרטיה הזאת.
הם לא חוששים ממעצר,
וכשתצאו מהאולם הזה אחרי הכנס,
איש לא צריך לחשוש
שהמשטרה החשאית
תמתין לו בחוץ ותעצור אותו.
אז זה סימן טוב, לדעתי.
אנשים כבר לא חוששים
כמו פעם.
אך, כמובן, אני חושב שהמוסדות
אחראים למניעת פעולות לא-חוקיות
בגרמניה או בכל מקום אחר.
ב"ג: שאלה אישית,
וזו השאלה האחרונה:
התנהל בגרמניה ויכוח
סביב מתן מקלט מדיני
לאדוארד סנודן.
האם אתה בעד או נגד?
י"ק: זאת שאלה קשה,
אבל אם אתה שואל אותי,
ואם אענה על כך בכנות,
הייתי מעניק לו מקלט מדיני,
כי לדעתי הוא עשה
מעשה אמיץ ביותר,
והוא הרס את חייו
ואת חיי משפחתו והכל.
אז לדעתי עלינו לעשות משהו
למען אנשים אלה.
ובמיוחד כשמסתכלים
על ההיסטוריה הגרמנית,
כשאנשים כה רבים נאלצו לברוח
לבקש מקלט מדיני בארצות אחרות
ופניהם הושבו ריקם,
כך שלהעניק לו מקלט מדיני
יהיה סימן טוב.
[מחיאות כפיים]
ב"ג: יוברטוס, תודה רבה לך.