חזרנו לתוכנה שלנו שמציירת את וינסטון, אבל הוספתי לה קצת טקסט.

רואים, מה שאני רוצה לעשות זה למקם את וינסטון מתחת לכל אחת מהתוויות האלו,

על מנת להראות אותו בכל נקודה בחיים שלו.

אבל כרגע הוא מפוזר בכל מקום.

זה בגלל שהגדרנו את faceX ו-faceY לערכים רנדומלים בתוך הפונקציה הזו.

בקמום, מה שאנחנו רוצים להגיד לתוכנה זה ״היי, הנה כמה מיקומים מדוייקים שבהם אני רוצה שתציירי את וינסטון״

ואז אני רוצה להיות מסוגלת להגדיר במדוייק את המיקום בכל פעם שאני קוראת לפונקציה, באותה הדרך שבה השתמשנו ב-()elipse וב-()rect.

בסדר? בגלל שאני רוצה לשים וינסטון כאן, ווינסטון כאן, ווינסטון כאן, ווינסטון כאן,

ואני לא רוצה סתם מקומות רנדומלים בכל פעם שאני קוראת לפונקציה (מפעילה את הפונקציה)

אז בשביל לעשות את זה, צריכים להיות לנו פרמטרים ספציפיים עבור הפונקציה, גם בתוך הגדרת הפונקציה שלנו, פה למעלה,

וגם בקריאה שלנו לפונקציה, כאן למטה, איפה שאנחנו קוראים לפונקציה עצמה.

אז, עבור ()drawWinston, אנחנו רוצים להעביר לה את faceX ואת faceY, ולהשתמש בערכים האלו שאנחנו מעבירים במקום לייצר אותם רנדומלית.

בואו נתחיל על ידי לחשוב מה היינו רוצים להעביר בקריאות לפונקציה כאן למטה.

אנחנו רוצים למקם את ווינסטון מתחת לכל שורה של טקסט, אז אנחנו כנראה רוצים שנקודות ה-x וה-y

של כל וינסטון יהיו קרובות למספרים שהעברנו לפונקציות ה-()text.

אולי, אם ניקח נקודה שנמוכה ב-10 פיקסלים על ציר ה-y. אז אולי, הראשון יהיה 10 ו-30, ואז אולי 200, 230...

10, 230.... 200,230. זה אותו הדבר כמו הקוארדינאטות של הטקסט, אני פשוט מוסיפה 10 לכל נקודה y, כי אני רוצה את זה טיפה נמוך יותר.

אוקיי, אבל וינסטון לא זה. זה בכלל שלא אמרנו לפונקציה שלנו פה למעלה שאנחנו מעבירים לה פרמטרים, אז היא עדיין משתמש בערכים הרנדומלים האלו.

על מנת להגיד לפונקציה, ״הי, אנחנו הולכים לתת לך מידע״,

אנחנו צריכים לתת לפרמטרים האלו שם בתוך הסוגריים האלו.

אז נקרא להם faceX ו-faceY, ונפריד ביניהם באמצעות פסיק, ואנחנו הולכים לקרוא להם ככה בגלל

שאלו הם השמות שכבר השתמשנו בהם בתוך הפונקציה, בסדר? ככה לא נצטרך לשכתב את שאר הקוד שלנו.

אבל עדיין, כלום לא קרה. וינסטון עדיין מפוזר בכל מקום.

ובכן, אם תסתכלו בתחילת הפונקציה שלנו, אנחנו עדיין ״דורסים״ את faceX ו-faceY עם משתנים רנדומליים.

אז, כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא למחוק את השורות האלו...

טה-דה! ועכשיו, faceX ו-faceY מועברים אל תוך הפונקציה, והיא משתמשת בערכים שהעברנו לה כאן.

עכשיו כמו שאתם יכולים לראות, לא בדיוק מיקמתי את וינסטון נכונה, בכלל ששכחתי שהטקסט מקבל את המיקום שלו לפי הפינה השמאלית העליונה,

והפרצוף ממוקם לפי המרכז. אז, אני צריכה לשחק קצת עם המספרים שלי טיפה כאן, נכון?

כנראה, אני צריכה להזיז את נקודה x לא מעט, אני צריכה להזיז את זה ל... אוקיי, נראה לי כאן

נעבור על המספרים, ועכשיו כל מה שאני צריכה לשנות זה את המספרים שאני מעבירה לפונקציה, אני לא צריכה לשנות את ההגדרה של הפונקציה עצמה,

בגלל שהיא תמיד תיקח את הערכים שאנחנו מעבירים לה, בסדר? בדיוק כמו עם הפונקציות ()elipse ו-()rect.

אוקיי, אז סוג של מיקמתי את זה, אבל הבחנתי בזה שוינסטון גדול מדי.

הוא מכסה את עצמו, הוא לא מתאים.

אז, מכיוון ששמתי את כל הקוד שמצייר אותו בפונקציה, אני יכולה לשנות את הגודל של כל הוינסטונים בבת אחת פשוט על ידי שינוי שורת הקוד שמציירת את האליפסה.

אז בואו נגיד שנעשה אותו 190, כן, וינסטון הולך להיות בדיאטה, על 190.

יפה מאוד, אוקיי, אז עכשיו הוא מתאים הרבה יותר ואתם יודעים שאני יכולה להמשיך לשחק עם המספרים עד שהוא ייכנס נכון?

מגניב. אז בואו נעשה סקירה אחרונה על מה הקוד הזה עושה. הוא מגדיר פונקציה בשם ()drawWinston,

והפונקציה הזו מקבלת שני ערכים, והיא קוראת להם faceX ו-faceY,

והערכים האלו בגדול מגיעים בצורה של משתנים בהם אנחנו יכולים להשתמש בכל מקום בפונקציה שלנו, בדיקו כמו השתמשנו במשתנים שהכרזנו עליהם למעלה

ואז אנחנו יכולים לקרוא לפונקציה הזו מתי שאנחנו רוצים אחרי שאני מכריזים עליה, ולהעביר לה ערכים שונים, כך שהיא תשתמש בערכים החדשים האלו בכל ריצה.

אז עכשיו הבנתם כמה פונקציות הן מגניבות. אנחנו יכולים להמציא קוד שיהיה ממש מועיל להשתמש בו שוב,

אבל אנחנו גם יכולים להשתמש בפרמטרים בשביל להגיד ״היי, הנה משהו קטן שאפשר לשנות בקוד הזה, בשביל להתאים אותו״.

זה כמו מתכון. אתם כותבים את ההוראות הכלליות, ואם אתם פתאום מבינים שאתם צריכים להאכיל ארבעה וינסטונים ולא וינסטון אחד,

אז אתם לא צריכים להתחיל הכל מההתחלה, אלא פשוט לשנות את ההוראות המקוריות ולהכפיל הכל פי 4.

אז עכשיו אתם יכולים להתחיל לחשוב על המתכונים בקוד שלכם! יאמי!