WEBVTT

00:00:02.963 --> 00:00:05.988
נאמר שכדי להיות משורר

00:00:06.948 --> 00:00:10.553
אתם חייבים להגיע לגהנום וחזרה.

00:00:12.173 --> 00:00:15.349
בפעם הראשונה שביקרתי בכלא,

00:00:15.349 --> 00:00:20.025
לא הייתי מופתעת מהרעש מהבלוקים,

00:00:20.025 --> 00:00:24.243
או הדלתות הנסגרות, או הסורגים,

00:00:24.243 --> 00:00:28.246
או מכל הדברים שדמיינתי.

00:00:28.246 --> 00:00:33.559
אולי בגלל שהכלא הוא מרחב די פתוח.

00:00:33.559 --> 00:00:35.689
אתם יכולים לראות את השמיים.

00:00:35.689 --> 00:00:39.332
שחפים עפים מעל,
ואתם מרגישים כאילו אתם קרובים לים,

00:00:39.332 --> 00:00:42.375
שאתם באמת קרובים לחוף.

00:00:42.375 --> 00:00:48.305
אבל למעשה, השחפים מחפשים אוכל
במזבלה ליד הכלא.

00:00:49.250 --> 00:00:55.221
המשכתי פנימה ופתאום ראיתי
אסירים נעים במסדרונות.

00:00:55.886 --> 00:00:59.966
אז זה היה כאילו לקחתי צעד אחורה וחשבתי

00:00:59.966 --> 00:01:03.775
שהייתי יכולה להיות אחת מהם.

00:01:03.775 --> 00:01:09.522
אם היה לי סיפור אחר, הקשר אחר, מזל אחר.

00:01:10.457 --> 00:01:15.959
מפני שאף אחד -- אף אחד --
לא יכול לבחור היכן הוא נולד.

00:01:17.790 --> 00:01:22.453
ב 2009, הוזמנתי להצטרף לפרוייקט

00:01:22.453 --> 00:01:27.860
שהאוניברסיטה הלאומית סן מרטין
ערכו בבית הסוהר יחידה 48,

00:01:27.865 --> 00:01:31.080
כדי לתאם סדנת כתיבה.

00:01:31.080 --> 00:01:37.525
שרות בתי הסהר פינה קצת מקום בקצה בית הכלא,

00:01:37.525 --> 00:01:43.157
שם הם בנו את בניין מרכז האוניברסיטה.

00:01:44.152 --> 00:01:46.570
בפעם הראשונה שנפגשתי עם אסירים,

00:01:46.570 --> 00:01:50.245
שאלתי אותם למה הם ביקשו סדנת כתיבה

00:01:50.245 --> 00:01:53.896
והם אמרו לי שהם רצו להעלות על הנייר

00:01:53.896 --> 00:01:57.827
את כל מה שהם לא יכלו להגיד ולעשות.

00:01:59.062 --> 00:02:03.929
מיד החלטתי שרציתי ששירה תיכנס לכלא.

00:02:05.434 --> 00:02:09.038
אז אמרתי להם למה שלא נעבוד עם שירה,

00:02:09.044 --> 00:02:10.780
אם הם ידעו מה היא שירה.

00:02:11.375 --> 00:02:16.267
אבל לאף אחד לא היה מושג מה שירה היתה באמת.

00:02:18.622 --> 00:02:20.256
הם גם הציעו לי

00:02:20.256 --> 00:02:22.775
שהסדנה צריכה להיות לא רק בשביל האסירים

00:02:22.775 --> 00:02:28.031
שלוקחים שיעורים באוניברסיטה,
אלא לכל האסירים.

00:02:28.641 --> 00:02:31.808
וכך אמרתי שכדי להתחיל את הסדנה הזו,

00:02:31.808 --> 00:02:35.650
אני צריכה למצוא כלי שלכולנו יש במשותף.

00:02:35.650 --> 00:02:38.756
הכלי הזה היה שפה.

00:02:38.756 --> 00:02:44.948
היתה לנו שפה, היתה לנו את הסדנא.
הייתה יכולה להיות לנו שירה.

00:02:44.948 --> 00:02:50.774
אבל מה שלא חשבתי עליו גם,
היה על חוסר השוויון שקיים בכלא.

00:02:50.774 --> 00:02:55.895
הרבה מהאסירים לא סיימו
אפילו בית ספר יסודי.

00:02:55.895 --> 00:03:01.275
הרבה לא ידעו להשתמש בכתב מחובר,
בקושי יכלו לכתוב אותיות.

00:03:03.410 --> 00:03:07.082
הם גם לא כתבו בצורה שותפת.

00:03:07.082 --> 00:03:11.693
אז התחלנו לחפש פואמות קצרות.

00:03:11.693 --> 00:03:14.759
ממש קצרות, אבל מאוד חזקות.

00:03:14.759 --> 00:03:18.507
והתחלנו לקרוא, וקראנו סופר אחד,
ואז סופר נוסף,

00:03:18.507 --> 00:03:23.982
ועל ידי קריאה של פואמות כאלו קצרות,
כולם התחילו להבין

00:03:23.982 --> 00:03:28.639
שמה שהשפה הפואטית עשתה
זה לשבור הגיון מסויים,

00:03:28.639 --> 00:03:30.394
וליצור מערכת אחרת.

00:03:30.394 --> 00:03:33.988
שבירת ההגיון של השפה שבר
גם את ההגיון של המערכת

00:03:33.988 --> 00:03:37.755
תחתיה הם למדו להגיב.

00:03:38.550 --> 00:03:42.043
אז מערכת חדשה הופיעה,

00:03:42.043 --> 00:03:47.202
חוקים חדשים שגרמו להם להבין ממש מהר,

00:03:47.202 --> 00:03:49.081
-- ממש מהר --

00:03:49.081 --> 00:03:51.230
שעם שפה פואטית

00:03:51.230 --> 00:03:55.739
הם יכולים להגיד כל מה שהם רוצים.

00:03:59.479 --> 00:04:04.570
נאמר שכדי להיות משוררים
צריך ללכת לגהנום וחזרה.

00:04:05.475 --> 00:04:09.974
ויש להם הרבה גהנום. הרבה גהנום.

00:04:09.974 --> 00:04:14.589
אחד מהם פעם אמר: "בכלא לעולם לא ישנים.

00:04:14.589 --> 00:04:19.454
לעולם אי אפשר לישון בכלא,
לעולם אי אפשר לסגור את העפעפיים."

00:04:20.351 --> 00:04:26.707
וכך, כמו שאני עושה עכשיו,
נתתי להם רגע של דממה,

00:04:26.707 --> 00:04:31.429
ואמרתי, "זו המהות של שירה, אתם חברה.

00:04:32.309 --> 00:04:37.494
זה ביקום של הכלא שיש סביבכם.

00:04:37.494 --> 00:04:39.774
כל מה שאתם אומרים על איך
שאתם לעולם לא ישנים,

00:04:39.774 --> 00:04:41.464
זהו פחד משוחרר.

00:04:41.464 --> 00:04:46.229
כל הדברים שלא נכתבים -- כל זה שירה."

00:04:47.469 --> 00:04:51.676
אז התחלנו לאחד את הגהנום הזה;

00:04:51.676 --> 00:04:55.184
צללנו בעצמנו, ראש קדימה, למעגל השביעי.

00:04:55.184 --> 00:04:59.222
ובמעגל השביעי הזה של הגהנום,
המעגל האהוב שלנו,

00:04:59.222 --> 00:05:03.434
הם למדו שהם יכולים להפוך
את הקירות לבלתי נראים,

00:05:03.434 --> 00:05:05.604
שהם יכולים לגרום לקירות לצעוק,

00:05:05.604 --> 00:05:08.544
ושאנחנו יכולים להתחבא בתוך הצללים.

00:05:11.504 --> 00:05:15.464
כשהשנה הראשונה של הפרויקט הסתיימה,

00:05:15.464 --> 00:05:17.872
ארגנו מסיבת סיום קטנה,

00:05:17.872 --> 00:05:21.562
כמו שאתם עושים כשעבודה נעשית
עם כל כך הרבה אהבה,

00:05:21.562 --> 00:05:24.512
ואתם רוצים לחגוג במסיבה.

00:05:24.512 --> 00:05:28.979
קראנו למשפחות, לחברים,
לרשויות האוניברסיטה.

00:05:28.979 --> 00:05:33.321
הדבר היחיד שהאסירים היו צריכים
לעשות היה לקרוא שיר,

00:05:33.321 --> 00:05:35.558
ולקבל את התעודה ותשואות.

00:05:35.558 --> 00:05:38.085
זו היתה המסיבה הפשוטה שלנו.

00:05:40.105 --> 00:05:45.004
הדבר היחיד שרציתי להשאיר אתכם איתו

00:05:46.694 --> 00:05:51.019
הוא הרגע בו האנשים האלה,

00:05:51.019 --> 00:05:53.514
כמה מהם פשוט עצומים כשהם עומדים לידי,

00:05:53.519 --> 00:05:59.230
או הבחורים הצעירים -- כל כך צעירים,
אבל עם גאווה עצומה,

00:05:59.230 --> 00:06:05.073
החזיקו את הניירות שלהם ורעדו
והזיעו כמו ילדים קטנים,

00:06:05.078 --> 00:06:10.287
וקראו את השירים שלהם
עם הקולות שלהם לגמרי שבורים.

00:06:12.042 --> 00:06:16.009
הרגע הזה גרם לי לחשוב הרבה

00:06:16.959 --> 00:06:21.066
שלרובם, זו בוודאות היתה הפעם הראשונה

00:06:21.066 --> 00:06:25.564
שמישהו הריע להם על משהו שהם עשו.

00:06:28.809 --> 00:06:32.262
בכלא יש דברים שלא יכולים להעשות.

00:06:32.262 --> 00:06:37.118
בכלא, אתם לא יכולים לחלום,
בכלא, אתם לא יכולים לבכות.

00:06:37.118 --> 00:06:42.147
יש מילים שבעצם אסורות, כמו המילה "זמן,"

00:06:42.147 --> 00:06:47.016
או המילה "עתיד," המילה "לקוות".

00:06:47.016 --> 00:06:52.322
אבל אתגרנו אותם לחלום, ולחלום הרבה.

00:06:52.322 --> 00:06:57.126
החלטנו שהם יכתבו ספר.

00:06:57.126 --> 00:07:01.546
לא רק שהם כתבו ספר,
אלא שהם כרכו אותו בעצמם.

00:07:01.546 --> 00:07:04.642
זה היה בסוף שנת 2010.

00:07:04.642 --> 00:07:09.051
אז, הכפלנו את הסיכון וכתבנו עוד ספר.

00:07:09.051 --> 00:07:10.685
וכרכנו גם אותו.

00:07:10.685 --> 00:07:14.109
זה היה לא מזמן, בסוף שנה שעברה.

00:07:16.474 --> 00:07:20.000
מה שאני רואה שבוע אחרי שבוע,

00:07:20.000 --> 00:07:24.357
זה איך שהם הופכים לאנשים שונים;

00:07:24.357 --> 00:07:26.904
איך הם משתנים.

00:07:26.904 --> 00:07:31.251
איך מילים מחזקות אותם
עם כבוד שהם מעולם לא הכירו,

00:07:31.251 --> 00:07:33.334
שהם לא יכלו אפילו לדמיין.

00:07:33.334 --> 00:07:38.125
לא היה להם מושג שכבוד כזה יכול להגיע להם.

00:07:39.130 --> 00:07:46.397
בסדנא, בגהנום האהוב הזה שאנחנו חולקים,
כולנו נותנים משהו.

00:07:46.397 --> 00:07:50.997
אנחנו פותחים את ידינו וליבנו
ונותנים מה שיש לנו, מה שאנחנו יכולים.

00:07:50.997 --> 00:07:53.151
כולנו; כולנו שווים.

00:07:53.151 --> 00:07:57.766
וכך אתם מרגישים לפחות בדרך קטנה

00:07:57.766 --> 00:08:01.416
אתם מתקנים את השבר החברתי העצום הזה

00:08:01.416 --> 00:08:06.634
שעושה את זה כך שלרבים מהם,

00:08:06.634 --> 00:08:09.812
הכלא הוא היעד היחיד שלהם.

00:08:12.172 --> 00:08:17.551
אני זוכרת את המשפט ממשורר דגול,
משורר גדול,

00:08:18.586 --> 00:08:24.430
מסדנת יחידה 48 שלנו, ניקולאס דורדו:

00:08:28.395 --> 00:08:34.789
"אני אצטרך חוט אין סופי
כדי לתפור את הפצע הענק הזה."

00:08:35.485 --> 00:08:40.679
השירה עושה את זה;
היא תופרת את הפצעים של ההדחקה.

00:08:41.004 --> 00:08:46.242
היא פותחת דלתות. שירה עובדת כמראה.

00:08:46.417 --> 00:08:49.762
היא יוצאת מראה, שהיא השיר.

00:08:49.762 --> 00:08:53.745
הם מכירים בעצמם, הם מביטים בעצמם בשיר

00:08:53.745 --> 00:08:58.808
וכותבים ממי שהם, והם ממה שהם כותבים.

00:08:58.808 --> 00:09:01.513
כדי לכתוב,

00:09:01.513 --> 00:09:05.704
הם צריכים להכיל את הרגע של הכתיבה

00:09:05.704 --> 00:09:09.155
שהוא רגע של חופש מדהים.

00:09:09.155 --> 00:09:12.098
הם אוהבים להכנס לתוך הראשים שלהם,
ומחפשים את פיסת החופש ההיא

00:09:12.098 --> 00:09:17.124
שלעולם אי אפשר לקחת מהם כשהם כותבים

00:09:17.124 --> 00:09:20.635
וזה גם יעיל להבין שחופש הוא אפשרי

00:09:20.635 --> 00:09:22.973
אפילו בתוך הכלא,

00:09:22.973 --> 00:09:28.235
ושהסורגים היחידים שיש לנו בחלל הנפלא שלנו

00:09:28.235 --> 00:09:30.097
הן המילה "סורגים,"

00:09:30.097 --> 00:09:33.959
ושכולנו בגהנום נשרפים בשמחה

00:09:33.959 --> 00:09:37.669
כשאנחנו מדליקים את ניצוץ המילה.

00:09:37.669 --> 00:09:40.669
(מחיאות כפיים)

00:10:05.143 --> 00:10:11.597
סיפרתי לכם הרבה על הכלא,
הרבה על מה שחוויתי

00:10:11.597 --> 00:10:16.178
כל שבוע, ואיך להנות מזה
ולהשתנות בעצמי עם האסירים.

00:10:16.178 --> 00:10:19.593
אבל אתם לא יודעים כמה אהבתי את זה

00:10:19.593 --> 00:10:25.159
אם הייתם יכולים להרגיש,
לחיות, לחוות, אפילו לכמה שניות,

00:10:25.159 --> 00:10:29.494
ממה נהנתי כל שבוע ומה עושה אותי מי שאני.

00:10:32.151 --> 00:10:35.151
(מחיאות כפיים)

00:10:41.228 --> 00:10:45.459
מרטין בוסטמנטנ: הלב לועס דמעות של זמן;

00:10:45.464 --> 00:10:48.346
מסונוור מהאור ההוא,

00:10:48.346 --> 00:10:51.721
הוא מחביא את המהירות של הקיום

00:10:51.721 --> 00:10:53.874
שם התמונות חותרות בסך.

00:10:53.874 --> 00:10:56.847
היא נלחמת; היא מחזיקה.

00:10:56.847 --> 00:11:00.549
הלב נסדק תחת מבטים עצובים,

00:11:00.554 --> 00:11:04.327
רוכב על הסערות שמפזרות אש,

00:11:04.327 --> 00:11:07.451
מרימות חזות שהורדו על ידי הבושה,

00:11:07.451 --> 00:11:10.627
יודע שזה לא רק לקרוא ולהמשיך,

00:11:10.627 --> 00:11:14.452
זה גם לקוות לראות את הכחול האין סופי.

00:11:14.457 --> 00:11:18.185
הלב מתיישב כדי לחשוב על דברים,

00:11:18.185 --> 00:11:20.897
נאבק כדי להמנע מלהיות רגיל,

00:11:20.897 --> 00:11:24.320
מנסה לאהוב בלי לכאוב,

00:11:24.320 --> 00:11:28.023
נושם את השמש, נותן אומץ לעצמו,

00:11:28.023 --> 00:11:32.391
נכנע, מטייל כלפי ההגיון.

00:11:32.391 --> 00:11:35.294
הלב נלחם בין הביצות,

00:11:35.294 --> 00:11:38.819
הולך סביב קצה העולם התחתון,

00:11:38.819 --> 00:11:43.101
נופל תשוש, אבל לא מוותר למה שקל,

00:11:43.101 --> 00:11:45.590
בעוד צעדים לא רגילים של שכרון

00:11:45.590 --> 00:11:47.167
מתעוררים,

00:11:47.167 --> 00:11:49.057
מעוררים את השקט.

00:11:49.057 --> 00:11:51.029
אני מרטין בוסטמנטה,

00:11:51.756 --> 00:11:55.254
אני אסיר ביחידה 48 של סן מרטין,

00:11:55.254 --> 00:11:58.112
היום הוא יום השחרור הזמני שלי.

00:11:58.112 --> 00:12:01.784
ובשבילי, שירה וספרות שינתה את חיי.

00:12:01.784 --> 00:12:02.905
תודה רבה לכם!

00:12:02.905 --> 00:12:04.325
כריסטינה דומנץ': תודה לכם!

00:12:04.325 --> 00:12:06.645
(מחיאות כפיים)