1
00:00:02,963 --> 00:00:05,988
נאמר שכדי להיות משורר

2
00:00:06,948 --> 00:00:10,553
אתם חייבים להגיע לגהנום וחזרה.

3
00:00:12,173 --> 00:00:15,349
בפעם הראשונה שביקרתי בכלא,

4
00:00:15,349 --> 00:00:20,025
לא הייתי מופתעת מהרעש מהבלוקים,

5
00:00:20,025 --> 00:00:24,243
או הדלתות הנסגרות, או הסורגים,

6
00:00:24,243 --> 00:00:28,246
או מכל הדברים שדמיינתי.

7
00:00:28,246 --> 00:00:33,559
אולי בגלל שהכלא הוא מרחב די פתוח.

8
00:00:33,559 --> 00:00:35,689
אתם יכולים לראות את השמיים.

9
00:00:35,689 --> 00:00:39,332
שחפים עפים מעל,
ואתם מרגישים כאילו אתם קרובים לים,

10
00:00:39,332 --> 00:00:42,375
שאתם באמת קרובים לחוף.

11
00:00:42,375 --> 00:00:48,305
אבל למעשה, השחפים מחפשים אוכל
במזבלה ליד הכלא.

12
00:00:49,250 --> 00:00:55,221
המשכתי פנימה ופתאום ראיתי
אסירים נעים במסדרונות.

13
00:00:55,886 --> 00:00:59,966
אז זה היה כאילו לקחתי צעד אחורה וחשבתי

14
00:00:59,966 --> 00:01:03,775
שהייתי יכולה להיות אחת מהם.

15
00:01:03,775 --> 00:01:09,522
אם היה לי סיפור אחר, הקשר אחר, מזל אחר.

16
00:01:10,457 --> 00:01:15,959
מפני שאף אחד -- אף אחד --
לא יכול לבחור היכן הוא נולד.

17
00:01:17,790 --> 00:01:22,453
ב 2009, הוזמנתי להצטרף לפרוייקט

18
00:01:22,453 --> 00:01:27,860
שהאוניברסיטה הלאומית סן מרטין
ערכו בבית הסוהר יחידה 48,

19
00:01:27,865 --> 00:01:31,080
כדי לתאם סדנת כתיבה.

20
00:01:31,080 --> 00:01:37,525
שרות בתי הסהר פינה קצת מקום בקצה בית הכלא,

21
00:01:37,525 --> 00:01:43,157
שם הם בנו את בניין מרכז האוניברסיטה.

22
00:01:44,152 --> 00:01:46,570
בפעם הראשונה שנפגשתי עם אסירים,

23
00:01:46,570 --> 00:01:50,245
שאלתי אותם למה הם ביקשו סדנת כתיבה

24
00:01:50,245 --> 00:01:53,896
והם אמרו לי שהם רצו להעלות על הנייר

25
00:01:53,896 --> 00:01:57,827
את כל מה שהם לא יכלו להגיד ולעשות.

26
00:01:59,062 --> 00:02:03,929
מיד החלטתי שרציתי ששירה תיכנס לכלא.

27
00:02:05,434 --> 00:02:09,038
אז אמרתי להם למה שלא נעבוד עם שירה,

28
00:02:09,044 --> 00:02:10,780
אם הם ידעו מה היא שירה.

29
00:02:11,375 --> 00:02:16,267
אבל לאף אחד לא היה מושג מה שירה היתה באמת.

30
00:02:18,622 --> 00:02:20,256
הם גם הציעו לי

31
00:02:20,256 --> 00:02:22,775
שהסדנה צריכה להיות לא רק בשביל האסירים

32
00:02:22,775 --> 00:02:28,031
שלוקחים שיעורים באוניברסיטה,
אלא לכל האסירים.

33
00:02:28,641 --> 00:02:31,808
וכך אמרתי שכדי להתחיל את הסדנה הזו,

34
00:02:31,808 --> 00:02:35,650
אני צריכה למצוא כלי שלכולנו יש במשותף.

35
00:02:35,650 --> 00:02:38,756
הכלי הזה היה שפה.

36
00:02:38,756 --> 00:02:44,948
היתה לנו שפה, היתה לנו את הסדנא.
הייתה יכולה להיות לנו שירה.

37
00:02:44,948 --> 00:02:50,774
אבל מה שלא חשבתי עליו גם,
היה על חוסר השוויון שקיים בכלא.

38
00:02:50,774 --> 00:02:55,895
הרבה מהאסירים לא סיימו
אפילו בית ספר יסודי.

39
00:02:55,895 --> 00:03:01,275
הרבה לא ידעו להשתמש בכתב מחובר,
בקושי יכלו לכתוב אותיות.

40
00:03:03,410 --> 00:03:07,082
הם גם לא כתבו בצורה שותפת.

41
00:03:07,082 --> 00:03:11,693
אז התחלנו לחפש פואמות קצרות.

42
00:03:11,693 --> 00:03:14,759
ממש קצרות, אבל מאוד חזקות.

43
00:03:14,759 --> 00:03:18,507
והתחלנו לקרוא, וקראנו סופר אחד,
ואז סופר נוסף,

44
00:03:18,507 --> 00:03:23,982
ועל ידי קריאה של פואמות כאלו קצרות,
כולם התחילו להבין

45
00:03:23,982 --> 00:03:28,639
שמה שהשפה הפואטית עשתה
זה לשבור הגיון מסויים,

46
00:03:28,639 --> 00:03:30,394
וליצור מערכת אחרת.

47
00:03:30,394 --> 00:03:33,988
שבירת ההגיון של השפה שבר
גם את ההגיון של המערכת

48
00:03:33,988 --> 00:03:37,755
תחתיה הם למדו להגיב.

49
00:03:38,550 --> 00:03:42,043
אז מערכת חדשה הופיעה,

50
00:03:42,043 --> 00:03:47,202
חוקים חדשים שגרמו להם להבין ממש מהר,

51
00:03:47,202 --> 00:03:49,081
-- ממש מהר --

52
00:03:49,081 --> 00:03:51,230
שעם שפה פואטית

53
00:03:51,230 --> 00:03:55,739
הם יכולים להגיד כל מה שהם רוצים.

54
00:03:59,479 --> 00:04:04,570
נאמר שכדי להיות משוררים
צריך ללכת לגהנום וחזרה.

55
00:04:05,475 --> 00:04:09,974
ויש להם הרבה גהנום. הרבה גהנום.

56
00:04:09,974 --> 00:04:14,589
אחד מהם פעם אמר: "בכלא לעולם לא ישנים.

57
00:04:14,589 --> 00:04:19,454
לעולם אי אפשר לישון בכלא,
לעולם אי אפשר לסגור את העפעפיים."

58
00:04:20,351 --> 00:04:26,707
וכך, כמו שאני עושה עכשיו,
נתתי להם רגע של דממה,

59
00:04:26,707 --> 00:04:31,429
ואמרתי, "זו המהות של שירה, אתם חברה.

60
00:04:32,309 --> 00:04:37,494
זה ביקום של הכלא שיש סביבכם.

61
00:04:37,494 --> 00:04:39,774
כל מה שאתם אומרים על איך
שאתם לעולם לא ישנים,

62
00:04:39,774 --> 00:04:41,464
זהו פחד משוחרר.

63
00:04:41,464 --> 00:04:46,229
כל הדברים שלא נכתבים -- כל זה שירה."

64
00:04:47,469 --> 00:04:51,676
אז התחלנו לאחד את הגהנום הזה;

65
00:04:51,676 --> 00:04:55,184
צללנו בעצמנו, ראש קדימה, למעגל השביעי.

66
00:04:55,184 --> 00:04:59,222
ובמעגל השביעי הזה של הגהנום,
המעגל האהוב שלנו,

67
00:04:59,222 --> 00:05:03,434
הם למדו שהם יכולים להפוך
את הקירות לבלתי נראים,

68
00:05:03,434 --> 00:05:05,604
שהם יכולים לגרום לקירות לצעוק,

69
00:05:05,604 --> 00:05:08,544
ושאנחנו יכולים להתחבא בתוך הצללים.

70
00:05:11,504 --> 00:05:15,464
כשהשנה הראשונה של הפרויקט הסתיימה,

71
00:05:15,464 --> 00:05:17,872
ארגנו מסיבת סיום קטנה,

72
00:05:17,872 --> 00:05:21,562
כמו שאתם עושים כשעבודה נעשית
עם כל כך הרבה אהבה,

73
00:05:21,562 --> 00:05:24,512
ואתם רוצים לחגוג במסיבה.

74
00:05:24,512 --> 00:05:28,979
קראנו למשפחות, לחברים,
לרשויות האוניברסיטה.

75
00:05:28,979 --> 00:05:33,321
הדבר היחיד שהאסירים היו צריכים
לעשות היה לקרוא שיר,

76
00:05:33,321 --> 00:05:35,558
ולקבל את התעודה ותשואות.

77
00:05:35,558 --> 00:05:38,085
זו היתה המסיבה הפשוטה שלנו.

78
00:05:40,105 --> 00:05:45,004
הדבר היחיד שרציתי להשאיר אתכם איתו

79
00:05:46,694 --> 00:05:51,019
הוא הרגע בו האנשים האלה,

80
00:05:51,019 --> 00:05:53,514
כמה מהם פשוט עצומים כשהם עומדים לידי,

81
00:05:53,519 --> 00:05:59,230
או הבחורים הצעירים -- כל כך צעירים,
אבל עם גאווה עצומה,

82
00:05:59,230 --> 00:06:05,073
החזיקו את הניירות שלהם ורעדו
והזיעו כמו ילדים קטנים,

83
00:06:05,078 --> 00:06:10,287
וקראו את השירים שלהם
עם הקולות שלהם לגמרי שבורים.

84
00:06:12,042 --> 00:06:16,009
הרגע הזה גרם לי לחשוב הרבה

85
00:06:16,959 --> 00:06:21,066
שלרובם, זו בוודאות היתה הפעם הראשונה

86
00:06:21,066 --> 00:06:25,564
שמישהו הריע להם על משהו שהם עשו.

87
00:06:28,809 --> 00:06:32,262
בכלא יש דברים שלא יכולים להעשות.

88
00:06:32,262 --> 00:06:37,118
בכלא, אתם לא יכולים לחלום,
בכלא, אתם לא יכולים לבכות.

89
00:06:37,118 --> 00:06:42,147
יש מילים שבעצם אסורות, כמו המילה "זמן,"

90
00:06:42,147 --> 00:06:47,016
או המילה "עתיד," המילה "לקוות".

91
00:06:47,016 --> 00:06:52,322
אבל אתגרנו אותם לחלום, ולחלום הרבה.

92
00:06:52,322 --> 00:06:57,126
החלטנו שהם יכתבו ספר.

93
00:06:57,126 --> 00:07:01,546
לא רק שהם כתבו ספר,
אלא שהם כרכו אותו בעצמם.

94
00:07:01,546 --> 00:07:04,642
זה היה בסוף שנת 2010.

95
00:07:04,642 --> 00:07:09,051
אז, הכפלנו את הסיכון וכתבנו עוד ספר.

96
00:07:09,051 --> 00:07:10,685
וכרכנו גם אותו.

97
00:07:10,685 --> 00:07:14,109
זה היה לא מזמן, בסוף שנה שעברה.

98
00:07:16,474 --> 00:07:20,000
מה שאני רואה שבוע אחרי שבוע,

99
00:07:20,000 --> 00:07:24,357
זה איך שהם הופכים לאנשים שונים;

100
00:07:24,357 --> 00:07:26,904
איך הם משתנים.

101
00:07:26,904 --> 00:07:31,251
איך מילים מחזקות אותם
עם כבוד שהם מעולם לא הכירו,

102
00:07:31,251 --> 00:07:33,334
שהם לא יכלו אפילו לדמיין.

103
00:07:33,334 --> 00:07:38,125
לא היה להם מושג שכבוד כזה יכול להגיע להם.

104
00:07:39,130 --> 00:07:46,397
בסדנא, בגהנום האהוב הזה שאנחנו חולקים,
כולנו נותנים משהו.

105
00:07:46,397 --> 00:07:50,997
אנחנו פותחים את ידינו וליבנו
ונותנים מה שיש לנו, מה שאנחנו יכולים.

106
00:07:50,997 --> 00:07:53,151
כולנו; כולנו שווים.

107
00:07:53,151 --> 00:07:57,766
וכך אתם מרגישים לפחות בדרך קטנה

108
00:07:57,766 --> 00:08:01,416
אתם מתקנים את השבר החברתי העצום הזה

109
00:08:01,416 --> 00:08:06,634
שעושה את זה כך שלרבים מהם,

110
00:08:06,634 --> 00:08:09,812
הכלא הוא היעד היחיד שלהם.

111
00:08:12,172 --> 00:08:17,551
אני זוכרת את המשפט ממשורר דגול,
משורר גדול,

112
00:08:18,586 --> 00:08:24,430
מסדנת יחידה 48 שלנו, ניקולאס דורדו:

113
00:08:28,395 --> 00:08:34,789
"אני אצטרך חוט אין סופי
כדי לתפור את הפצע הענק הזה."

114
00:08:35,485 --> 00:08:40,679
השירה עושה את זה;
היא תופרת את הפצעים של ההדחקה.

115
00:08:41,004 --> 00:08:46,242
היא פותחת דלתות. שירה עובדת כמראה.

116
00:08:46,417 --> 00:08:49,762
היא יוצאת מראה, שהיא השיר.

117
00:08:49,762 --> 00:08:53,745
הם מכירים בעצמם, הם מביטים בעצמם בשיר

118
00:08:53,745 --> 00:08:58,808
וכותבים ממי שהם, והם ממה שהם כותבים.

119
00:08:58,808 --> 00:09:01,513
כדי לכתוב,

120
00:09:01,513 --> 00:09:05,704
הם צריכים להכיל את הרגע של הכתיבה

121
00:09:05,704 --> 00:09:09,155
שהוא רגע של חופש מדהים.

122
00:09:09,155 --> 00:09:12,098
הם אוהבים להכנס לתוך הראשים שלהם,
ומחפשים את פיסת החופש ההיא

123
00:09:12,098 --> 00:09:17,124
שלעולם אי אפשר לקחת מהם כשהם כותבים

124
00:09:17,124 --> 00:09:20,635
וזה גם יעיל להבין שחופש הוא אפשרי

125
00:09:20,635 --> 00:09:22,973
אפילו בתוך הכלא,

126
00:09:22,973 --> 00:09:28,235
ושהסורגים היחידים שיש לנו בחלל הנפלא שלנו

127
00:09:28,235 --> 00:09:30,097
הן המילה "סורגים,"

128
00:09:30,097 --> 00:09:33,959
ושכולנו בגהנום נשרפים בשמחה

129
00:09:33,959 --> 00:09:37,669
כשאנחנו מדליקים את ניצוץ המילה.

130
00:09:37,669 --> 00:09:40,669
(מחיאות כפיים)

131
00:10:05,143 --> 00:10:11,597
סיפרתי לכם הרבה על הכלא,
הרבה על מה שחוויתי

132
00:10:11,597 --> 00:10:16,178
כל שבוע, ואיך להנות מזה
ולהשתנות בעצמי עם האסירים.

133
00:10:16,178 --> 00:10:19,593
אבל אתם לא יודעים כמה אהבתי את זה

134
00:10:19,593 --> 00:10:25,159
אם הייתם יכולים להרגיש,
לחיות, לחוות, אפילו לכמה שניות,

135
00:10:25,159 --> 00:10:29,494
ממה נהנתי כל שבוע ומה עושה אותי מי שאני.

136
00:10:32,151 --> 00:10:35,151
(מחיאות כפיים)

137
00:10:41,228 --> 00:10:45,459
מרטין בוסטמנטנ: הלב לועס דמעות של זמן;

138
00:10:45,464 --> 00:10:48,346
מסונוור מהאור ההוא,

139
00:10:48,346 --> 00:10:51,721
הוא מחביא את המהירות של הקיום

140
00:10:51,721 --> 00:10:53,874
שם התמונות חותרות בסך.

141
00:10:53,874 --> 00:10:56,847
היא נלחמת; היא מחזיקה.

142
00:10:56,847 --> 00:11:00,549
הלב נסדק תחת מבטים עצובים,

143
00:11:00,554 --> 00:11:04,327
רוכב על הסערות שמפזרות אש,

144
00:11:04,327 --> 00:11:07,451
מרימות חזות שהורדו על ידי הבושה,

145
00:11:07,451 --> 00:11:10,627
יודע שזה לא רק לקרוא ולהמשיך,

146
00:11:10,627 --> 00:11:14,452
זה גם לקוות לראות את הכחול האין סופי.

147
00:11:14,457 --> 00:11:18,185
הלב מתיישב כדי לחשוב על דברים,

148
00:11:18,185 --> 00:11:20,897
נאבק כדי להמנע מלהיות רגיל,

149
00:11:20,897 --> 00:11:24,320
מנסה לאהוב בלי לכאוב,

150
00:11:24,320 --> 00:11:28,023
נושם את השמש, נותן אומץ לעצמו,

151
00:11:28,023 --> 00:11:32,391
נכנע, מטייל כלפי ההגיון.

152
00:11:32,391 --> 00:11:35,294
הלב נלחם בין הביצות,

153
00:11:35,294 --> 00:11:38,819
הולך סביב קצה העולם התחתון,

154
00:11:38,819 --> 00:11:43,101
נופל תשוש, אבל לא מוותר למה שקל,

155
00:11:43,101 --> 00:11:45,590
בעוד צעדים לא רגילים של שכרון

156
00:11:45,590 --> 00:11:47,167
מתעוררים,

157
00:11:47,167 --> 00:11:49,057
מעוררים את השקט.

158
00:11:49,057 --> 00:11:51,029
אני מרטין בוסטמנטה,

159
00:11:51,756 --> 00:11:55,254
אני אסיר ביחידה 48 של סן מרטין,

160
00:11:55,254 --> 00:11:58,112
היום הוא יום השחרור הזמני שלי.

161
00:11:58,112 --> 00:12:01,784
ובשבילי, שירה וספרות שינתה את חיי.

162
00:12:01,784 --> 00:12:02,905
תודה רבה לכם!

163
00:12:02,905 --> 00:12:04,325
כריסטינה דומנץ': תודה לכם!

164
00:12:04,325 --> 00:12:06,645
(מחיאות כפיים)