התמונה הזו
היא מכרטיס המטרו שלי
כשביליתי שנה בחו"ל בפריז
במכללה באמצע שנות ה 90.
חבר שלי אמר שנראתי כמו אנרכיסט צרפתי –
(צחוק)
אבל זה עדיין מה שאני רואה
כשאני מביט במראה בבוקר.
תוך חודש בפריז, איבדתי 7 קילו
והייתי במצב הגופני הכי טוב בחיי
כי אכלתי אוכל בריא
והלכתי ברגל
לכל מקום אליו הייתי צריך להגיע.
כמי שגדל באטלנטה הפרוורית,
אזור שבנוי בעיקר על כבישים מהירים ומכוניות
הידוע כדוגמא לפִּרְווּר,
פריז שינתה מהיסוד את הדרך בה הבנתי
את הבניה של העולם סביבי,
ונעשיתי אובססיבי לתפקיד של התשתיות –
הן אינן אמצעי לשנע אנשים מנקודה א' ל ב',
ולא רק הדרך להעביר מים
או ביוב או אנרגיה,
הן היסודות של הכלכלה שלנו.
הן היסודות לחיים החברתיים שלנו
ולתרבות שלנו,
והן באמת חשובות לדרך בה אנחנו חיים.
כשחזרתי הביתה, מייד נהייתי מתוסכל,
תקוע בתנועה כשחציתי את החלק העליון
של הכביש המהיר ההקפי.
לא רק שלא הזזתי אף שריר,
לא היתה לי אינטראקציה חברתית
עם מאות אלפי האנשים שעברו אותי,
כמוני, כשעיניהם פונות קדימה
והמוזיקה שלהם צורחת.
תהיתי אם זו היתה תוצאה בלתי נמנעת,
או האם נוכל לעשות משהו בנוגע לזה.
האם אפשר להפוך את המצב הזה באטלנטה
לסוג של מקום שרציתי לחיות בו?
חזרתי חזרה ללימודי מאסטר
בארכיטקטורה ותכנון ערים,
פיתחתי את העניין הזה בתשתיות,
וב-1999 העליתי רעיון
לפרוייקט התזה שלי:
הפיכת לולאה נטשה של מסילה ישנה
שמקיפה את מרכז העיר
כתשתית החדשה לחידוש עירוני.
זה היה רק רעיון.
מעולם לא חשבתי שנוכל באמת לבנות את זה.
אבל יצאתי לעבודה בחברת ארכיטקטורה,
ולבסוף דיברתי עם שותפי לעבודה בנוגע לזה,
והם אהבו את הרעיון.
וכשהתחלנו לדבר על זה עם עוד אנשים,
יותר אנשים רצו לשמוע על זה.
בקיץ 2001,
התחברנו לקאת'י וולרד,
שנבחרה לאחר מכן לנשיאת מועצת העיר.
ובנינו חזון עירוני מקיף סביב הרעיון הזה:
קו החגורה של אטלנטה, לולאה של 35 קילומטר
של תחבורה ושבילים ושינוי מהפכני.
קיימתי 2-3 פגישות בשבוע
במשך שנתיים וחצי,
וכך גם קאתי והצוות שלה ומספר מתנדבים.
יחד, בנינו את התנועה המדהימה הזו
של אנשים ורעיונות.
היא כללה פעילים חברתיים
שהיו רגילים להילחם נגד דברים,
אבל מצאו את קו החגורה של אטלנטה
כמשהו שהם יכולים להילחם עבורו.
מפתחים שראו את ההזדמנות
לנצל צמיחה חדשה בעיר,
ועשרות שותפים ללא מטרת רווח
שראו את המשימה שלהם
לפחות חלקית מושגת על ידי החזון המשותף הזה.
עכשיו, בדרך כלל הקבוצות האלו
של אנשים לא יושבים באותו שולחן
ורוצים את אותה תוצאה.
אבל הנה אנחנו, וזה היה די מוזר,
אבל זה היה באמת, באמת חזק.
תושבי אטלנטה התאהבו בחזון
שהיה טוב יותר ממה שהם ראו
דרך חלון המכונית שלהם,
ותושבי אטלנטה גרמו לזה לקרות,
ואני מבטיח לכם שאילולא הם,
לא היינו בונים את זה.
מההתחלה, הקואליציה שלנו היתה מגוונת.
אנשים מכל הסוגים היו חלק מהסיפור.
אנשים בצד התחתון של הספקטרום הכלכלי
אהבו את זה גם.
הם פשוט פחדו שהם לא יוכלו להיות שם
כשזה ייבנה,
שלא יהיה להם כסף.
וכולנו שמענו סיפורים כאלה בעבר, נכון?
אבל הבטחנו להם שקו החגורה של אטלנטה
יהיה שונה,
ואנשים לקחו בעלות על הרעיון,
והם עשו אותו טוב יותר
מכל דבר שאי פעם דמיינו בהתחלה,
כולל סובסידיות משמעותיות לדיור,
פארקים חדשים, אמנות,
גן בוטני – רשימה שממשיכה לגדול.
והקמנו
ארגונים וסוכנויות שנדרשו
כדי לגרום לזה לקרות.
וחשוב, כך זה היה.
עכשיו אנחנו בשלבים יישום מוקדמים,
וזה עובד.
הקטע העיקרי הראשון של השביל נפתח ב-2012,
והוא כבר יצר השקעות של
מעל שלושה מיליארד דולר
מהסקטור הפרטי.
אבל זה לא רק משנה את הצורה הפיזית של העיר,
זה משנה את הדרך בה אנחנו חושבים על העיר,
ומה הציפיות שלנו מהחיים שם.
לפני חודש בערך,
הייתי צריך לקחת
את הילדים שלי איתי לחנות המכולת
והם התלוננו על זה,
כי הם לא רצו להכנס למכונית.
הם אמרו, "אבא, אם אנחנו חייבים ללכת,
"אפשר לפחות לרכוב על האופניים?"
ואמרתי, "בטח שאפשר.
"זה מה שאנשים באטלנטה עושים.
"אנחנו רוכבים על האופניים לחנות המכולת."
(צחוק)
(מחיאות כפיים)
תודה לכם, כן.
עכשיו, הם לא יודעים כמה מגוחך זה נשמע,
אבל אני כן.
ואני גם מבין שהציפיות שלהם מאטלנטה
באמת חזקות.
סוג זה של מהפך הוא בדיוק כמו פִּרְווּר
במאה האחרונה,
התנועה בה ההשקעה שלנו
בכבישים מהירים ומכוניות
ששינתה את החיים האמריקאים.
זו לא היתה קונספירציה גדולה.
היו קונספירציות בתוכה, כמובן.
אבל זה היה מומנטום תרבותי.
אלה היו מליוני אנשים שקיבלו מליוני החלטות
למשך פרק זמן ממושך,
שבעיקרון שינו לא רק
את הדרך בה אנחנו בונים ערים,
אלא שינו את הציפיות שלנו
לחיים שלנו.
השינויים האלה היו
היסודות לזחילה האורבנית.
לא קראנו לזה פִּרְווּר באותה תקופה.
קראנו לזה העתיד.
וכך זה היה.
וקיבלנו את כל הכבישים המהירים
והקניונים והרחובות ללא מוצא שרצינו.
זה היה שינוי רדיקלי,
אבל זה נבנה על ידי מומנטום חברתי.
אז חשוב לא להפריד
בין הבניה הפיזית של המקומות בהם אנחנו גרים
מדברים אחרים שמתרחשים באותו זמן.
באותו זמן,
בחצי השני של המאה הקודמת,
המדע ריפא מחלות
והרים אותנו לירח,
והמהפכה המינית שברה מחסומים,
ותנועת זכויות האזרח התחילה את הצעדה שלה
למילוי ההבטחה של האומה שלנו.
טלוויזיה, בידור, אוכל,
נסיעות, עסקים – הכל השתנה.
וגם הציבור וגם המגזר הפרטי שיתפו פעולה
כדי לתת לנו את החיים שרצינו.
מנהלת הכבישים המהירים הפדרלית,
לדוגמה, לא היתה קיימת
לפני שהיו קיימים כבישים מהירים.
חשבו על זה.
(צחוק)
כמובן, היום חשוב להבין ולהכיר בעובדה
שהתועלות האלו הצטברו לכמה קבוצות של אנשים
ולא לאחרות.
זה לא היה מומנטום חברתי שוויוני.
אבל כשאנחנו מביטים היום
בפליאה וגועל, אולי,
בהתפרשות המטרופוליס לפנינו,
אנחנו תוהים אם אנחנו תקועים.
האם אנחנו תקועים במורשת של חוסר השוויון?
האם אנחנו תקועים
עם הגהינום התעבורתי הדיסטופי הזה?
האם אנחנו תקועים עם העתקה אורבנית משתוללת,
עם התדרדרות סביבתית?
האם אנחנו תקועים עם בידוד חברתי
או הקצנה פוליטית?
האם אלה הדברים הבלתי נמנעים
והתוצאות הקבועות?
או שהם התוצאה
של ההחלטות החברתיות השיתופיות שלנו
שעשינו בשביל עצמנו?
ואם הן כך,
האם איננו יכולים לשנות אותן?
מה שלמדתי מהחוויה שלנו באטלנטה
אינו אנומליה.
סיפורים דומים מתרחשים בכל מקום,
ואנשים מחזירים לעצמם
לא רק מסילות ישנות,
אלא גם דרכי מים מתפוררות וכבישים נטושים,
ממציאים מחדש את כל התשתיות
בחייהם.
בין אם פה בניו יורק
או ביוסטון
או מיאמי,
דטרויט, פילדלפיה,
סיאול, הונג קונג, סינגפור,
טורונטו ופריז,
ערים גדולות כקטנות בכל העולם
מחזירות וממציאות מחדש
את התשתיות האלו לעצמן,
כולל אם כל פרוייקטי התשתית,
נהר לוס אנג'לס,
מאמץ ההחייאה לזה התחיל בדומה
כתנועת שורשים,
והתפתח למומנטום תרבותי,
והוא עכשיו בשלבים הראשונים של מהפך
לחזרה לסוג של תשתית מאפשרת חיים,
עם שבילים ופארקים ודייג וסירות
והתחדשות קהילתית,
וכמובן, איכות מים ושליטה בשטפונות.
זה כבר משפר חיים של אנשים.
זה כבר משנה את הדרך
בה השאר חושבים על לוס אנג'לס.
וזה יותר מסתם תשתית.
אנחנו בונים לעצמנו חיים חדשים.
זו תנועה שכוללת אוכל מקומי,
חקלאות עירונית,
בירה ביתית, תנועת היוצרים,
טכנולוגיה ועיצוב – כל הדברים האלה,
הם סמנים מקדימים לשינוי ממש רדיקלי
בדרך בה אנחנו בונים ערים.
אנחנו לוקחים מקומות כאלה
והופכים אותם לזה.
ובקרוב זה.
וכל אלה חדשות טובות ומרגשות.
אנחנו משנים את העולם לטובה.
כל הכבוד לנו!
וזה מעולה – אני מתכוון לזה.
אבל ההסטוריה שלנו כל פרוור,
וממה שאנחנו כבר יכולים לראות
עם הפרוייקטים הזרזים האלה היום,
אנחנו יודעים וחייבים לזכור
ששינויים גדולים כאלה
לא מועילים לכולם בדרך כלל.
כוחות השוק ששוחררו
על ידי התנועה החברתית הזו
הרבה פעמים כוללים מחזורים
שנראים בלתי נמנעים
של עליה במיסים, במחירים ובשכירויות.
זה דחוף.
אם אכפת לנו, אנחנו חייבים להתנגד
ולהביע את עמדתנו.
זו צריכה להיות קריאה לפעולה,
כי לא יכול להיות שהתשובה תהיה
לא לשפר את הקהילות.
התשובה לא יכולה להיות
לא לבנות פארקים ותעבורה וחנויות מכלת.
התשובה לא יכולה להיות
להחזיק קהילות מקופחות
רק כדי שיישארו בנות השגה.
אבל אנחנו חייבים להמשיך ולטפל
במציאויות הכלכליות
שעומדות בפנינו.
זה קשה, וזה לא יקרה בעצמו.
אנחנו יכולים לעשות את זה,
ואני מחוייב למטרה הזו באטלנטה,
להילחם שוב עבור האנשים
שגרמו לכך להתרחש.
אי אפשר לקרוא לזה הצלחה בלעדיהם.
אני בהחלט לא יכול,
כי האנשים שהתחייבתי בפניהם
כל השנים האלה
לא היו אוכלוסיות אבסטרקטיות.
הם חברים ושכנים שלי.
הם אנשים שאני אוהב.
אז למרות שזה התחיל כתזה שלי
ואני עובד קשה כבר 16 שנה עם אלפי אנשים
כדי לעזור להפוך את זה למציאות,
אני יודע ומאמין שמי שקו החגורה נבנה בשבילו
הוא חשוב בדיוק כמו אם זה נבנה בכלל.
לא רק באטלנטה,
אלא מקומית וגלובלית,
אנחנו חייבים להבין
את האחריות הזו
לאנשים שאת חייהם אנחנו משנים,
בגלל שאלה הם אנחנו.
אנחנו החיים שאנחנו מדברים עליהם.
המקומות האלו לא בלתי נמנעים.
המקומות בהם אנחנו חיים לא בלתי נמנעים,
ואם אנחנו רוצים משהו שונה,
אנחנו רק צריכים לומר זאת.
אנחנו חייבים להבטיח
ששינוי מגיע בתנאים שלנו.
וכדי לעשות את זה,
אנחנו חייבים להשתתף אקטיבית
בתהליך עיצוב השינוי.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)