דמיינו מסדר זיהוי משטרתי בו עשרה עדים

מתבקשים לזהות שודד בנק
אותו הם ראו לרגע בורח מהזירה.

אם שישה מהם בוחרים את אותו אדם,

יש סיכוי טוב שזה האשם האמיתי,

ואם כל העשרה עושים את אותה בחירה,

אתם אולי חושבים שהמקרה סגור לגמרי,

אבל אתם טועים.

לרובנו, זה נשמע די מוזר.

אחרי הכל, הרבה מהחברה שלנו
מסתמכת על הצבעת רוב וקונצנזוס,

בין אם בפוליטיקה,

עסקים,

או בידור.

אז זה טבעי לחשוב
שיותר קונצנזוס הוא דבר טוב.

ועד נקודה מסויימת זה בדרך כלל נכון.

אבל לפעמים, ככל שאתם מתקרבים
להסכמה מוחלטת,

התוצאות נעשות פחות אמינות.

זה נקרא פרדוקס ההסכמה המוחלטת.

המפתח להבנת הפרדוקס הברור

זה בלשקול את הרמה הכללית של חוסר הוודאות

שכלולה בסוג זה של מצב איתו אתם מתמודדים.

אם אנחנו מבקשים מעדים
לזהות את התפוח במסדר, לדוגמה,

אנחנו לא צריכים להיות מפתעים
מפסק דין חד משמעי.

אבל במקרים בהם יש לנו סיבה
לצפות לשונות טבעית מסויימת,

אנחנו גם צריכים לצפות לפילוג משתנה.

אם אתם זורקים מטבע מאה פעמים,

אתם מצפים לקבל עץ בסביבות 50 אחוז מהפעמים.

אבל אם התוצאה מתחילה להתקרב ל 100% עץ,

אתם חושדים שמשהו היה לא בסדר,

לא עם ההטלות שלכם,

אלא עם המטבע עצמו.

כמובן, זיהוי חשודים אינו אקראי
כמו זריקות מטבע,

אבל זה לא ברור
כמו להבדיל בין תפוחים לבננות.

למעשה, מחקר מ 1994
גילה שעד 48 אחוזים מהעדים

נוטים לבחור את האדם הלא נכון במסדר,

אפילו כשהרבה בטוחים בבחירה שלהם.

זיכרון שמבוסס על הצצות קצרות
יכול להיות לא אמין,

ואנחנו הרבה פעמים מעריכים
יותר מדי את הדיוק שלנו.

בידיעת כל זה,

זיהוי פה אחד מתחיל להראות
פחות כמו אשם ברור,

ויותר כמו שגיאה מערכתית,

או נטיה במסדר הזיהוי.

ושגיאות מערכתיות לא מופיעות
רק במקרים של שיפוט אנושי.

מ 1993 עד 2008,

אותו DNA נשי נמצא
בזירות פשע מרובות מסביב לאירופה,

והרשיע רוצח חמקמק שנקרא פאנטום היילברון.

אבל עדויות ה DNA היו כל כך עקביות
בדיוק בגלל שהן היו שגויות.

הסתבר שמקלוני הכותנה
שהיו בשימוש לאיסוף דוגמיות DNA

זוהמו בטעות על ידי אישה
שעבדה במפעל הדגימות.

במקרים אחרים, טעויות מערכתיות
עלו דרך הונאות מכוונות,

כמו המשאל הנשיאותי שנערך
על ידי סדאם חוסיין ב 2002,

בו הוא טען להגעה של 100% מהבוחרים
כש 100% הצביעו בעד

שלטון נוסף של שבע שנים.

כשאתם מסתכלים על זה בדרך זו,

הפרדוקס של הסכמה מוחלטת
הוא למעשה לא כזה פרדוקסלי.

הסכמה מלאה היא עדיין אידיאל תאורטי,

בעיקר במקרים בהם הייתם מצפים
לסיכויים מאוד נמוכים לשונות ואי וודאות,

אבל במציאות,

השגתה במצבים בהם הסכמה מוחלטת
היא לגמרי לא הגיונית

צריכה להגיד לנו שיש כנראה
כמה גורמים נסתרים שמשפיעים על המערכת.

למרות שאנחנו אולי שואפים
להרמוניה ולקונצנזוס,

בהרבה מקרים, טעויות וחוסר הסכמה
צריכים להיות צפויים באופן טבעי.

ואם תוצאה מושלמת נראית
טובה מדי להיות אמיתית,

היא כנראה כך.