ישנו משפט יפיפה על המסך
שאומר, "אור מייצר אווירה,
אור מאפשר לחוש את החלל,
ואור הוא גם מבעו של מבנה".
ובכן, זוהי לא אמירה שלי.
היה זה, כמובן, לה קורבוזיה,
האדריכל המפורסם.
וכאן באפשרותכם לראות למה הוא התכוון
באחד מבנייניו היפים --
כנסיית כנסיית נוטרדאם די או רונשאן --
שבה הוא מייצר את האור
שיש באפשרותו לעשות רק כי ישנה גם אפלה.
ואני חושב שזהו ליבה
של הרצאה זו - בת שמונה-עשרה הדקות -
שלא קיימת תאורה טובה
שהיא בריאה ומיטיבה בעבורנו
ללא אפלה מתאימה.
אם כן, זוהי הדרך בה לרוב נאיר את המשרדים שלנו.
יש לנו חוקים וסטנדרטים
שמנחים אותנו שעל התאורה להיות בעלת לוקס (יחידת מדידה לפליטה אורית) מסוים.
ובעלת אחידות גבוהה.
כך אנו יוצרים תאורה אחידה
מקיר אחד למשנהו
באמצעות רשת שריגים של נורות.
וזה שונה מאד
ממה שעתה הראיתי לכם
אצל לה קורבוזיה.
אם נחיל את החוקים והסטנדרטים
אל הפנתאון ברומא,
הוא לעולם לא יראה כפי שהוא
מפני שתווי האור האלה
שנעים סביב לגמרי בעצמם
יכולים להיראות
כיוון שישנה אפלה באותו הבניין.
וזה גם מה שאמר, פחות או יותר, סנטיאגו קלטרווה
כאשר אמר: "אור, אני עושה אותו בבניינים שלי
בעבור הנוחות".
ואין הוא התכוון לנוחות של ארוחת 5 מנות
לעומת ארוחה של מנה אחת,
אלא הוא התכוון למעשה לנוחות
של איכות הבניין עבור האנשים.
הוא התכוון לכך שבאפשרותך לראות את הרקיע
ושבאפשרותך לחוות את השמש.
והוא ייצר את הבניינים המדהימים הללו
בהם ניתן לראות את השמיים,
ובהם ניתן לחוות את השמש,
ומעניקים לנו חיים טובים יותר בתוך סביבת המגורים,
רק בשל הרלוונטיות של האור
בבהירותו יחד עם הצללים שלו.
מה שמוביל, מטבע הדברים, אל השמש.
ותמונה זו של השמש יכולה לרמז
שהשמש היא דבר מרושע ואלים.
אך עלינו לא לשכוח שכל האנרגיה על פני הכוכב הזה
למעשה מגיעה מן השמש.
והאור הוא רק ביטוי
של האנרגיה הזו.
השמש מייצרת תנועתיות, חילופי צבעים,
השמש מייצרת את היופי בסביבה שלנו,
כמו בבניין הזה --
"מוזיאון היי", באטלנטה,
שנוצר בידי רנצו פיאנו מאיטליה,
במשותף עם קבוצת Arup,
קבוצה מבריקה של מעצבי תאורה,
אשר יצרו
ויסות מעודן של אור
לאורך החלל,
המגיב אל מה שהשמש עושה בחוץ,
הכל בזכות הפתחים היפים הללו בתקרה.
כך שבאופן עקיף,
באפשרותך לראות את השמש.
ומה שהם עשו
זה ליצור אלמנט בנייה אינטגרלי
בכדי לשפר את איכות החלל
שמקיף את המבקרים במוזיאון.
הם יצרו את ההצללה הזו
שבאפשרותכם לראות כאן,
שלמעשה סוככת את השמש,
אך נפתחת אל האור הטוב מהרקיע.
וכאן תוכלו לראות
כיצד הם בנו תהליך עיצוב יפיפה
עם דגמים פיזיקאליים
עם שיטות כמותיות ואיכותניות,
בכדי למצוא פתרון מוחלט
שמצליח להיות משולב והוליסטי לחלוטין
עם הארכיטקטורה.
הם הרשו לעצמם מספר טעויות לאורך הדרך.
כמו שתוכלו לראות כאן, ישנם מספר אלומות אור ישירות על הרצפה,
אבל הם יכולים לגלות בקלות מהיכן הן מגיעות.
והם מאפשרים לאנשים שבתוך במבנה
ממש להנות מן השמש,
חלקה הטוב של השמש.
והנאה מן השמש
יכולה להתרחש בכל מיני דרכים, כמובן,
היא יכולה להיות ממש כמו כאן,
או אולי כמו כאן, במקרה המעט משונה הזה,
אך זה מתרחש 1963 -
צפייה בליקוי חמה
בארצות הברית.
ונראה כי מעט בהיר שם למעלה,
אז האנשים האלה מצאו לכך פתרון מעניין.
זו, לדעתי, תמונה שמדגימה היטב את מה שאני מנסה לומר --
שהדינמיקה היפיפיה של השמש,
כאשר מביאים אותה לתוך המבנה,
יוצרת איכות חדשה של סביבת המגורים שלנו
שבאמת מגבירה את איכות חיינו.
והדבר כולו קשור לאפלה
ממש כפי שהוא קשור לבהירות, כמובן,
מפני שאחרת, אינכם יכולים לראות את הדינמיקה.
ובשונה מהמשרד הראשון שהראיתי לכם
בתחילת הדברים,
זהו משרד מפורסם, של חברת White Group.
הם חברה ליעוץ בנושא אנרגיה ירוקה, או משהו בסגנון.
ובמקרה שלהם, באמת, נאה דורש נאה מקיים,
שכן למשרד הזה אין תאורה חשמלית כלל.
יש רק בצד אחד
את חלון הזכוכית הענק הזה
שמאפשר לתת לאור השמש להכנס
עמוק אל תוך החלל
וכך ליצור איכות יפיפיה וטווח דינאמי רחב.
כך שיכול להיות מאד מעומעמם, ואפשר לעבוד,
או שיכול להיות מאד בוהק, ואפשר לעבוד.
כי למעשה העין האנושית
התגלתה כמסתגלת היטב
לכל תנאי התאורה האלה
שיחדיו יוצרים סביבה
שלעולם איננה משעממת או קודרת,
ובכך מאפשרת לנו לשפר את חיינו.
אני מרגיש חייב לכם הצגה קצרה של האדם הזה.
זהו ריצ'ארד קלי
שנולד לפני 100 שנים,
שזו הסיבה שאני מביא אותו עכשיו,
מפני שזה סוג של יום-שנה.
בשנות השלושים, ריצ'ארד קלי היה האדם הראשון
שהצליח לתאר
מתודולוגיה של עיצוב תאורה מודרני.
והוא טבע שלושה מונחים
שהם "זוהר מוקדי"
"נהורנות עוטפת"
ו-"משחק של בוהק"
באמצעות מושגים יחודיים ומובחנים
על תאורה באדריכלות
כשכולם יחדיו
מספקים את החוויה היפיפיה הזו.
אז נתחיל עם זוהר מוקדי.
הוא התכוון למשהו כמו זה -
כאשר האור מעניק תחושה של כיוון לחלל
ומסייע לך להתמצא בו.
או, משהו כזה - זהו עיצוב התאורה שהוא עשה
עבור ג'נרל מוטורס, עבור אולם התצוגה של המכוניות.
ואתם נכנסים לחלל הזה,
ואתה חשים: "וואו! זה ממש מרשים".
רק בשל נקודת המוקד הזו,
מקור האור הענקי הזה במרכז.
מבחינתי זה משהו אשר מגיע מהתאטרון,
ואגע בנושא זה שוב מאוחר יותר.
זה הזרקור על האמן
שמסייע לכם להתמקד.
זה יכול להיות גם כאור הנשבר בשולי הענן
ומאיר את פיסת האדמה,
מבליט אותה
בהשוואה לאזור העמום.
או שאפשר למצוא זאת גם בעולם הקמעונאות, בסביבת הקניות --
מאירים את הסחורה
ומייצרים בולטות שמסייעת לכם להתמצא סביב.
נהורנות עוטפת הוא דבר שונה לחלוטין.
ריצ'ארד קלי ראה בזה משהו אינסופי,
משהו שחף מכל מיקוד,
משהו שבו כל הפרטים
למעשה מתמוססים אל האינסוף.
ואני רואה את זה כאור נעים ונוח שכזה
שממש עוזר לנו להיות נינוחים
ולגרום לנו לחשוב.
זה יכול להיות גם משהו כזה:
המוזיאון הלאומי למדע בלונדון,
שבו הכחול הזה
עוטף את כל התצוגות והגלריות
במחווה אחת גדולה.
ולבסוף, גישת משחק הבוהק של קלי.
זה ממש המשחק של קו הרקיע של הונג קונג,
או אולי, הנברשת בבית האופרה,
או באולם התיאטרון פה,
שהיא למעשה קישוט,
הקצפת שעל העוגה, משהו משחקי,
משהו שהוא פשוט תוספת
לסביבה האדריכלית, הייתי אומר.
שלושת האלמנטים האלה,
יוצרים יחדיו את סביבת התאורה
שעוזרת לנו להרגיש טוב יותר.
ואנו יכולים ליצור אותם רק באמצעות האפלה.
וארחיב על כך עוד.
ואני מניח שזה משהו שריצ'ארד קלי, כאן מצד שמאל,
הסביר ללודוויג מיס ון דר רוהה.
ומאחוריהם, בניין סיגראם
שלימים הפך להיות
סמל לעיצוב תאורה מודרנית.
באותה העת, היו כבר נסיונות ראשונים
לריפוי באמצעות אור.
תוכלו לראות כאן צילום מספריית הרפואה של ארצות הברית,
שבו שמים אנשים באור השמש כדי שירגישו טוב יותר.
זהו סיפור מעט שונה,
ההיבט של הבריאות באור,
ביחס למה שאני מספר לכם היום.
בעולם הרפואה המודרני,
יש הבנה אמיתית של האור
כמעט באופן ביוכימי.
וישנה התפיסה
שכאשר אנו מביטים בדברים,
האור הצהוב הוא האור שעוזר לנו ביותר,
שאנו רגישים ביותר אליו.
אך מחזור היממה שלנו,
שמסייע לנו בתהליכים של שינה ועירות
והיותינו דרוכים או נינוחים; וכיוצא בזה,
כל אלו מופעלים על ידי אור כחול.
ועל ידי ויסות של כמות הכחול
במרחב שלנו,
ביכולתנו לסייע לאנשים להרגע, או להיות דרוכים,
להרדם, או להשאר עירניים.
וזוהי הדרך,
אולי בעתיד הקרוב,
אור יוכל לעזור לבתי החולים
לסייע לאנשים להירפא מהר יותר,
לאושש אותם מהר יותר.
אולי בתוך המטוס,
נוכל להתגבר על יעפת בדרך הזו.
אולי בבית הספר, נוכל לסייע לילדים ללמוד טוב יותר
כיוון שיוכלו להתרכז יותר בלמידה.
ותוכלו לדמיין יישומים רבים נוספים.
אך הייתי רוצה להרחיב
על השילוב
של אור ואפלה
באיכות בחיינו.
אז האור, מן הסתם, משמש גם לאינטראקציות חברתיות -
כדי ליצור מערכות יחסים
עם כל הפרטים שמסביבנו.
זהו המקום בו אנו נאספים סביב
כשברצוננו לומר דבר מה זה לזה.
וכל זה קשור גם לכוכב הזה.
אך כאשר אתם מביטים בכוכב הזה בלילה, הוא נראה בערך כך.
ואני חושב שזוהי התמונה המדהימה ביותר
בכל ההרצאה שלי היום.
מפני שכל האור הזה
עולה למעלה אל הרקיע.
הוא לעולם לא מגיע אל הקרקע
כמו שהייתה הכוונה.
זה לעולם לא משרת את טובת האנשים.
הוא רק בוזז מהאפלה.
כך, שבמובן גלובאלי, זה נראה בערך כך.
ואני מתכוון, זה די מדהים, מה שאתם רואים כאן -
כמה אור עולה גבוה אל השמים
ולעולם לא מגיע אל הקרקע.
כיוון שאם נסתכל בכדור הארץ כפי שאנו אמורים להביט בו,
הוא אמור להיראות כמו התמונה מעוררת ההשראה הזו
שבו האפלה משרתת את הדמיון שלנו
ואת ההתבוננות שלנו
ועוזרת לנו להתחבר עם הכל.
ואולם, העולם משתנה,
ועיור הוא מניע מרכזי בכל הנושאים.
צילמתי את התמונה הזו לפני שבועיים בגואנגג'ואו (סין),
והבנתי שלפני 10 שנים,
לא היו נראים בעיר בניינים כאלה.
הייתה זו עיר קטנה בהרבה,
וקצב העיור
הוא כביר ועצום.
ועלינו להבין את השאלות העיקריות הללו:
כיצד אנשים נעים בתוך מרחבים חדשים אלה שבערים?
כיצד הם חולקים בתרבות שלהם?
כיצד אנו מטפלים בנושאים כמו ניידות?
וכיצד האור יכול לסייע בדברים אלה?
כיוון שהטכנולוגיות החדשות,
נראה שהן נמצאות במיקום מאד מעניין
ביחס לתרומה לפתרונות העיור
ולספק לנו סביבה טובה יותר.
עד זמן לא רב
התאורה שלנו נעשתה
בעזרת נורות כאלה.
וכמובן, היו לנו נורות הלוגן ונורות פלורסנט
ודברים דומים.
כעת יש לנו LED (דיודה פולטת אור),
אך הנה לפניכם הדגם העדכני,
ואתם רואים כמה קטן הוא.
וזה מה שמאפשר לנו הזדמנות ייחודית,
כיוון שהגודל הזעיר הזה
מאפשר לנו לשים אור במקומות בהם אנו זקוקים לו ביותר.
ולמעשה, אנו יכולים להשאירו בחוץ כאשר אין בו צורך
ובמקומות בהם אנו יכולים לשמר את החשכה.
ולפיכך, זוהי הצעה מעניינת מאד, לדידי,
ודרך חדשה להאיר את הסביבה הארכיטקטונית
כאשר אנו חושבים על רווחתינו.
הבעיה היא שלמרות שברצוני להסביר לכם כיצד זה באמת עובד -
אני יכול להניח ארבע כאלה על האצבע,
ולא תוכלו לראות אותן.
ולכן ביקשתי מהמעבדה שלנו לעשות משהו בנדון,
והם אמרו, "ובכן, אנו יכולים לעשות משהו".
הם יצרו עבורי את נורת ה-LED הגדולה בעולם
במיוחד עבור TEDx אמסטרדם.
והנה היא.
היא העתק של הדבר שאתם יכולים לראות שם - רק גדול פי 200.
ובמהירות, אדגים לכם כיצד היא פועלת.
כך, רק לשם ההסבר.
ובכן, כל LED שמיוצרת כיום
מפיקה אור כחול.
זה לא נעים ולא נוח.
ומסיבה זו,
אנו מכסים את ה-LED
עם כיפת זרחן.
והזרחן עובר עירור על ידי הכחול
והופך את האור ללבן, וחמים ונוח.
וכאשר מוסיפים את העדשה לזה,
אתם יכולים לדחוס את האור ולשלח אותו לאן שאתם זקוקים לו
מבלי להיאלץ לשלוח את האור
לשמיים, או לכל מקום אחר.
וכך באפשרותכם לשמר את האפלה, וליצור את האור.
עלה בדעתי להראות לכם את זה
כדי שתוכלו להבין כיצד זה פועל.
תודה לכם.
אנו יכולים להמשיך הלאה.
עלינו לחשוב מחדש על האופן שבו אנו מאירים את ערינו.
עלינו לחשוב בשנית
על אור כפתרון ברירת-מחדל.
מדוע כל האוטוסטרדות הללו מוארות תמיד?
האמנם זה נחוץ?
האם אין אנו יכולים להיות בררניים יותר
וליצור סביבה טובה יותר שיכולה גם להפיק מהאפלה?
האם אנו יכולים להיות מתונים יותר עם האור?
כמו פה. כאן יש רמת תאורה נמוכה מאד, למעשה.
אנו יכולים להיות מחוברים יותר לאנשים
באופני התאורה שאנו יוצרים,
כך שהם ממש ירצו להתחבר לזה, כמו כאן?
או, האם ביכולתנו פשוט ליצור מערכת פיסולית
שמעוררת השראה להיות בה וסביבה?
והאם ביכולתנו לשמר את האפלה?
מפני שלמצוא מקומות כאלה על כדור הארץ
הוא דבר מאד מאד מאתגר.
ולמצוא שמיים זרועי כוכבים כאלה, קשה אפילו עוד יותר.
אפילו באוקינוסים, אנו יוצרים המון אור
שלמעשה אפשר לבטל, גם בשביל שלבעלי החיים
תהיה רווחה טובה יותר.
וידוע הוא שציפורים נודדות, למשל,
מאבדות את ההתמצאות
בשל האסדות הללו.
וגילינו שכשאר אנו הופכים את האורות הללו לירוקים,
הציפורים, למעשה חוזרות לנתיבן.
הן לא מופרעות יותר.
ומוכח לנו שוב
שהרגישות לספקטרום
היא עניין חשוב מאד.
בכל הדוגמאות האלה, לדעתי,
מוטב לנו להתחיל ליצור את האור מתוך האפלה,
ולהשתמש באפלה כמצע ציור -
כמו שעושים אמנים חזותיים,
כמו אדוארד הופר, בציור הזה.
אני חושב שישנו מתח רב בציור הזה.
אני חושב, כשאני מתבונן בזה,
אני מתחיל לחשוב, מי האנשים האלה?
מניין הם באו? לאן הם הולכים?
מה קרה כאן? מה עומד להתרחש בחמש הדקות הבאות?
והגילום הזה של כל הסיפורים האלה; והמתח שבכך
נובעים מהיחס שבין החושך והאור.
אדוארד הופר הוא אשף אמיתי
ביכולת ליצור את הסיפור
על ידי עבודת אור וצל.
וביכולתנו ללמוד מכך
ליצור סביבות אדריכליות יותר מעניינות ומעוררות השראה.
אנו יכולים לעשות זאת בחללים מסחריים כמו כאן.
ועדיין אנו יכולים להגיע אל החוץ
ולהנות מהמופע הגדול ביותר ביקום,
שהוא, כמובן, היקום בעצמו.
ואני מביא לכם תמונה נהדרת, אינפורמטיבית
של הרקיע,
שנראה מתוך מרכז העיר,
שבו בקושי ניתן לראות יותר מכוכב אחד או שניים,
כל הדרך אל הסביבה הכפרית,
שבה אתם יכולים להנות
מהמופע הגדול והמדהים הזה
של קבוצות הכוכבים.
באדריכלות, הדבר פועל באותו האופן.
על ידי התייחסות לאפלה כאשר אתה מעצב את האור,
אתה מייצר סביבה מעניינת יותר
שממש משדרגת את חיינו.
זוהי הדוגמא הידועה ביותר,
"כנסיית האור" של טדאו אנדו.
אך אני יכול לחשוב גם
על מעיינות המרפא בעיירה ואלס, של פיטר זומת'ור,
שבהם האור והאפלה, בהתמזגות עדינה מאד,
מתמירים זה את זה בכדי להגדיר את החלל.
או תחנת הרכבת-התחתית הדרומית של לונדון, של ריצ'ראד מקורמק,
שם אתם ממש יכולים לראות את השמיים,
אפילו שאתם נמצאים מתחת לאדמה.
ולבסוף, ברצוני לחדד
שרבים ממקורות ההשראה מגיעים מן התיאטרון.
ואני חושב שזה יוצא מן הכלל שאנו, היום, חווים את TEDx
באולם התיאטרון בפעם הראשונה,
שכן אני סבור שאנו חבים תודות רבות לתיאטרון.
שלא הייתה יכולה להיות סצנוגרפיה (עיצוב במה) טובה יותר
אלמלא התיאטרון.
ואני חושב שהתיאטרון הוא מקום
שבו אנו מעצימים את החיים עם אור.
תודה רבה לכולכם.
(מחיאות כפיים)