בהרמת יד,

כמה מכם מכירים לפחות אדם אחד
מהמוצגים על המסך?

וואו, זה כמעט כולכם.

זו האמת, הם באמת מפורסמים מאוד בתחומם.

אתם יודעים מה יש לכולם במשותף?

כולם נפטרו מסרטן הלבלב.

אולם, על אף שאלו חדשות מאוד מאוד עצובות,

גם בזכות סיפורם האישי

יש לנו מודעות מוגברת לכמה קטלנית
המחלה הזו יכולה להיות.

היא הפכה לגורם השלישי למוות מסרטן,

כשרק 8 אחוזים מהמטופלים
ישרדו מעבר לחמש שנים.

זהו מספר זעום מאוד,

בעיקר בהשוואה לסרטן השד,

שם סיכויי השרידות הינם כמעט 90%.

אם כך זו לא הפתעה

שלהיות מאובחן בסרטן הלבלב

שקול כמעט לגזר דין מוות.

מה שמפתיע הוא, שב-40 שנים האחרונות,

הנתון הזה לא השתנה אפילו מעט,

על אף שחווינו התקדמות משמעותית

עם סוגי גידולים אחרים.

אם כך, כיצד נוכל להפוך טיפולים
לסרטן הלבלב ליעילים יותר?

כיזמת ביו-רפואית,

אני אוהבת לעבוד על בעיות
שנראות בלתי אפשריות,

הבנת המגבלות שלהן,

וניסיון לחפש פתרונות יצירתיים וחדשניים

שיכולים לשנות את התוצאה הסופית שלהן.

הבעיה הראשונה בסרטן הלבלב

היא שהלבלב הוא באמצע הבטן, פשוטו כמשמעו.

הוא מתואר בכתום במסך זה.

אך בקושי תבחינו בו

עד שאמחק את שאר האיברים שמלפניו.

בנוסף, הוא מוקף באיברים חיוניים רבים,

כדוגמת הכבד, הקיבה וצינורות המרה.

היכולת של הגידול לגדול לתוך איברים אלו

היא הסיבה מדוע סרטן הלבלב

הוא אחד מסוגי הגידולים הכואבים ביותר.

האזור הקשה לגישה הזה מונע מהרופא

מלהסיר את הגידול בניתוח,

כפי שנהוג לעשות בסרטן השד, לדוגמה.

הסיבות הללו מותירות
את הכימותרפיה כאפשרות היחידה

למטופל הסובל מסרטן הלבלב.

הבעיה השנייה היא,

שלגידולים בלבלב יש מעט מאוד כלי דם.

ולמה שיהיה לנו אכפת
מכלי הדם המזינים את הגידול?

בואו נהרהר לשנייה כיצד כימותרפיה עובדת.

התרופה מוזרקת לוריד

והיא מנווטת לכל אורך הגוף
עד הגעתה לאזור הגידול.

זה כמו לנהוג בכביש מהיר
בניסיון להגיע ליעד.

ומה יקרה שליעד שלך אין יציאה בכביש המהיר?

לעולם לא תגיע לשם.

וזוהי בדיוק הבעיה

עם כימותרפיה וסרטן הלבלב.

התרופות מנווטות לכל אורך הגוף.

הן יגיעו לאיברים בריאים,

דבר שיוביל לאפקט רעיל מאוד לגוף המטופל,

אך מעט מאוד יקרה לגידול.

לכן, האפקטיביות מאוד מוגבלת.

לדעתי, טיפול כלל גופי מנוגד לאינטואיציה

כאשר אנו מנסים לכוון לאיבר ספציפי.

אולם, ב-40 השנים האחרונות,

כסף, מחקרים ומאמצים רבים הופנו לטובת

מציאת תרופות חדשות ורבות עצמה
לטיפול בסרטן הלבלב,

אך דבר לא נעשה בדבר שינוי הדרך

שבה אנו מעניקים אותן לחולה.

לאחר שתי הבעיות שדנו בהן,

אני עומדת להעניק לכם
חדשות טובות, אני מקווה.

בעזרת משתף פעולה מ-MIT

ומבית החולים הכללי מסצ'וסטס בבוסטון,

ביצענו מהפכה בדרך בה אנו מטפלים בסרטן

בכך שהפכנו מתן מקומי של תרופות למציאות.

אנו בעצם מצניחים אותך על היעד שלך,

נמנעים מכך שתיסע לכל אורך הכביש המהיר.

הטמענו את התרופה במכשירים שנראים כמו זה.

הם גמישים דיים כדי להיות מקופלים

ולהתאים לתוך הקטטר,

כך שהרופא יכול להשתיל אותם ישר על הגידול

בניתוח מזערי בפולשניותו.

אך הם קשיחים מספיק כך שכאשר הם מונחים

על הגידול,

הם פועלים ככלוב.

בעצם, הם מונעים בצורה פיזית מהגידול

מלחדור לאיברים אחרים,

וכך שולטים בגרורות.

בנוסף, המכשירים הינם מתכלים.

כך שמרגע שהוכנסו לגוף,

הם מתחילים להתפרק,

מעבירים את התרופה בצורה מקומית,
איטית ואפקטיבית יותר

מהטיפול הכלל-גופי שנעשה כיום.

במחקרים טרום-מרפאתיים, הדגמנו

שלגישה מקומית זו

יכולת לשפר את התגובה לטיפול פי 12.

בעצם לקחנו תרופה שכבר התגלתה

ורק בזכות מתן מקומי, היכן שהכי צריך אותה,

אפשרנו תגובה חזקה פי 12,

והפחתנו את האפקט הסיסטמי הרעיל.

אנו עובדים ללא פשרות כדי להביא
את הטכנולוגיה הזו לרמה הבאה.

אנו מסיימים את הבחינות הטרום-מרפאתיות

ואת המחקר במודל מהחי שדרוש כדי לקבל אישור 
ממנהל המזון והתרופות האמריקאי

טרם ביצוע ניסוי קליני.

כיום, מירב החולים בסרטן הלבלב ימותו.

אנו מקווים שיבוא היום ובו

נוכל להפחית את כאבם, להאריך את חייהם,

ואולי אף להפוך את סרטן הלבלב

למחלה ברת-טיפול.

בכך שנשנה את התפיסה בנוגע לדרך מתן התרופה,

לא רק שנהפוך אותה לחזקה יותר ורעילה פחות,

אנו גם פותחים את הדלת
למציאת פתרונות חדשניים

לכמעט כל הבעיות הבלתי אפשריות

שחווים הסובלים מסרטן הלבלב ומעבר לכך.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)