כשהייתי בן שש,

קיבלתי את המתנות שלי.

למורה שלי בכיתה א' היה רעיון מבריק.

היא רצתה שנחווה
את הקבלה של המתנות,

אבל גם נלמד את הטוב
בלתת מחמאה לאחר.

היא ביקשה שנעבור אל קדמת החדר,

היא קנתה לנו מתנות ושמה אותן בפינה.

ואז אמרה:

"בואו נעמוד כאן ונחמיא אחד לשני.

"אם תשמעו את השם שלכם,

"קומו לקחת את המתנה ותחזרו למקום."

רעיון נהדר, לא?

מה כבר יכול להשתבש?

(צחוק)

אז בהתחלה היינו 40,

וכל פעם ששמעתי שם של מישהו,

הייתי מריע בלבביות מירבית.

ואז נשארנו 20 איש,

ונשארנו עשרה,

ונשארנו חמישה...

ואז שלושה.

הייתי אחד מהם.

ואז המחמאות פסקו.

בשלב זה כבר בכיתי.

והמורה היתה מבוהלת.

היא אמרה:"אולי מישהו
יגיד משהו נחמד עליהם?"

(צחוק קהל)

"אף אחד? טוב, תקחו
את המתנה שלכם ותשבו.

"ותהיו טובים שנה הבאה --

"אולי מישהו יגיד
עליכם דבר נחמד."

(צחוק)

בעודי מספר לכם את הסיפור,

אתם כנראה מבינים
שאני זוכר אותו די טוב.

(צחוק)

אבל אני לא יודע מי הרגיש
יותר גרוע באותו יום.

אני או המורה?

היא כנראה הבינה
שהפכה גיבוש קבוצתי

לירידה המונית על 
שלושה ילדים בגיל 6.

אלא בלי ההומור.

מכירים את זה כשיורדים
על אנשים בטלויזיה,

זה מצחיק.

לא היה שום דבר
מצחיק לגבי אותו היום.

זו הייתה גרסה אחת של עצמי,

והייתי עושה הכל כדי להימנע
מלהיות שוב במצב הזה --

לקבל שוב את הדחייה בפומבי.

זוהי גרסה אחת.

נריץ קדימה שמונה שנים.

ביל גייטס הגיע לעיר שלי --

לביג'ינג, בסין --

להרצות,

וראיתי את המסר שלו.

התאהבתי בבחור הזה.

חשבתי לעצמי, זהו,
עכשיו אני יודע מה אני רוצה לעשות.

באותו לילה כתבתי מכתב למשפחה,

רשמתי להם:"עד גיל 25,

אקים את החברה הכי גדולה בעולם,

וחברה זו תרכוש את מייקרוסופט."

(צחוק)

לגמרי שקעתי ברעיון זה
של כיבוש עולמי --

של שליטה, כן?

ולא המצאתי את זה,
באמת כתבתי מכתב.

והנה הוא --

(צחוק קהל)

לא צריך לקרוא את כולו --

(צחוק קהל)

גם כתב היד לא ברור, אבל
כן הדגשתי את מילות המפתח.

אתם קולטים את הרעיון.

(צחוק)

אז...

זו הייתה גרסה אחרת שלי:

זו שתכבוש את העולם.

ואז, כעבור שנתיים,

ניתנה לי ההזדמנות לבוא לארה"ב.

אז קפצתי עליה,

כי שם מתגורר ביל גייטס, לא?

(צחוק)

חשבתי שזוהי תחילתו
של מסע היזמות שלי.

נריץ קדימה עוד 14 שנים.

אני בן 30.

ולא, לא הקמתי את אותה החברה.

אפילו לא התחלתי.

למעשה עבדתי בתור מנהל שווק
עבור חברת Fortune 500.

והרגשתי תקוע,

ללא תנועה.

מדוע?

איפה אותו ילד בן 14
שכתב את המכתב?

זה לא שהוא לא ניסה.

זה בגלל שכל פעם
שהיה לי רעיון חדש,

כל פעם רציתי
לנסות משהו חדש,

אפילו בעבודה --

כשרציתי לתת הצעה,

כשרציתי להביע את עצמי
מול אנשים, בקבוצה --

הרגשתי את המאבק המתמשך

בין הילד בן 14 לילד בן שש.

אחד רצה לכבוש את העולם --

ליצור שינוי --

והשני פחד מדחייה.

ובכל פעם ניצח הילד בן שש.

פחד זה נשאר גם אחרי
שהקמתי חברה משלי.

הקמתי את החברה שלי בגיל 30 --

אם רוצים להיות כמו ביל גייטס,

צריך להתחיל מתישהו, לא?

כשעסקתי ביזמות,

הוצגה בפניי הזדמנות להשקעה,

אבל קיבלתי סירוב.

ונפגעתי מדחייה זו.

זה פגע בי כל כך,
שבאותו רגע רציתי לעזוב את הכל.

אבל אז חשבתי לעצמי,

היי, האם ביל גייטס היה
מוותר אחרי סירוב קטן להשקיע?

האם כל יזם מצליח
היה מוותר בקלות זו?

מה פתאום.

וכאן הכל התחבר לי.

אז אני יכול להקים
חברה טובה יותר.

אני יכול לבנות צוות
או מוצר טוב יותר,

אבל דבר אחד בטוח:

אני חייב להפוך למנהיג טוב יותר.

אני צריך להיות אדם טוב יותר.

אני לא יכול לתת לילד בן שש
להכתיב לי את החיים.

אני צריך להחזיר אותו למקומו.

וכאן פניתי לאינטרנט
בחיפוש אחר עזרה.

וגוגל היה לי לחבר.

(צחוק קהל)

עשיתי חיפוש "איך להתגבר
על הפחד מפני הדחייה?"

ונתקלתי בכל מיני
מאמרים פסיכולוגיים

על מקורם של הפחד והכאב.

ואז נתקלתי במאמרים
"נלהבים" והשראתיים,

שאמרו "לא לקחת ללב,
ולהתגבר על זה."

מי לא יודע את זה כבר?

(צחוק)

אבל מדוע עדיין פחדתי?

ואז במקרה מצאתי את האתר.

שמו rejectiontherapy.com
(תרפיה בדחייה)

(צחוק)

"תרפיה בדחייה" היה
מין משחק, אותו המציא יזם קנדי.

קוראים לו ג'ייסון קומלי.

ועיקר הרעיון, הוא שבמשך
30 יום אתה יוצא ומחפש דחייה,

וכל יום אתה מקבל סירוב,

ולקראת הסוף, אתה כבר
מחוסן בפני הכאב.

ואהבתי את הרעיון.

(צחוק)

אמרתי:"יודעים מה?
אני הולך על זה.

"אחווה את הדחייה
במשך 100 ימים."

ישבתי על רעיונות דחייה חדשים,

ומזה יצא לי בלוג וידאו.

וזה מה שעשיתי.

כך נראה הבלוג.

היום הראשון...

(צחוק קהל)

תלווה 100 דולר מאדם זר.

אז הנה לאן הלכתי במקום עבודתי.

ירדתי למטה

וראיתי בחור גדול שישב בשולחן.

הוא נראה לי כמו מאבטח.

אז ניגשתי אליו.

ואני פשוט הלכתי שם

וזו הייתה ההליכה
הארוכה של חיי --

בעורף כבר נעמדו לי השערות,

כולי הזעתי ולבי דפק בחוזקה.

אז ניגשתי ואמרתי:

"שלום לך, אני יכול
לשאול ממך 100 דולר?"

(צחוק קהל)

הוא הסתכל עליי ואמר:"לא."

"למה?"

ואני רק אמרתי:"לא? סליחה."

ואז הסתובבתי
ופשוט ברחתי משם.

(צחוק קהל)

הרגשתי כזו מבוכה.

אבל כיוון שצילמתי את עצמי --

באותו הלילה ראיתי
את עצמי מקבל דחייה,

וראיתי כמה מפוחד הייתי.

נראיתי כמו הילד
מהסרט "החוש השישי".

ראיתי אנשים מתים.

(צחוק קהל)

אבל אז ראיתי את הבחור.

אתם יודעים, הוא לא
נראה כזה מאיים.

הוא היה בחור חביב ושמנמן,

והוא אפילו שאל אותי "למה?"

למעשה, הוא רצה
שאסביר את עצמי.

ויכולתי להגיד מלא דברים.

יכולתי לתת הסבר,
יכולתי לנהל איתו דיון.

לא עשיתי שום דבר.

כל מה שעשיתי זה לברוח.

הרגשתי, ואו, זה כמו
מיקרוקוסמוס של חיי.

בכל פעם שחשתי
בדחייה הכי קלה,

הייתי בורח מהר ככל יכולתי.

ויודעים מה?

יום למחרת, לא משנה מה יקרה,

אני לא מתכוון לברוח.

אני אתעקש להמשיך.

יום שני: לבקש "מילוי חוזר" להמבורגר.

(צחוק)

זה קרה כשהלכתי להמבורגריה,

סיימתי את הארוחה,
ניגשתי לקופאי ואמרתי:

"שלום, אפשר מילוי 
חוזר להמבורגר?"

(צחוק קהל)

הוא נראה מבולבל, ואמר:
"מה זאת אומר מילוי חוזר?"

(צחוק)

עניתי:"זה בדיוק כמו מילוי
לשתייה, רק להמבורגר."

והוא אמר:"מצטער, אחי.
אנחנו לא עושים כזה דבר."

(צחוק)

אז פה קרתה הדחייה
ויכולתי לברוח, אבל נשארתי.

אמרתי:"אני אוהב את האוכל שלכם,

"את המקום שלכם,

"ואם תעשו לי מילוי חוזר להמבורגר,

אוהב אתכם עוד יותר."

(צחוק)

הוא ענה לי:"נו, טוב,
אגיד על כך למנהל,

"אולי נעשה את זה, אבל
מצטער, היום לא נוכל."

ואז עזבתי.

דרך אגב,

לא חושב שהם אי פעם עשו מילוי חוזר.

(צחוק קהל)

נראה לי שהם עוד שם.

אבל תחושת חיים ומוות
שהרגשתי בפעם הראשונה

כבר לא הייתה שם,

רק בגלל שהתעקשתי להמשיך,

בגלל שלא ברחתי.

אמרתי לעצמי:"ואו,
אני כבר לומד משהו.

"נהדר."

ואז היום השלישי:
לקבל סופגניות אולימפיות.

כאן החיים שלי התהפכו.

הלכתי לסניף Krispy Kreme.

מדובר בחנות סופגניות

שניתן למצוא בעיקר
בחלקה הדרומי של ארה"ב.

אני בטוח שיש
כמה סניפים גם כאן.

אז נכנסתי פנימה,

ואמרתי:"אתם יכולים להכין לי
סופגניות בצורת סמל אולימפי?

"בעיקרון, אתם מחברים
חמש סופגניות יחד..."

הרי אין סיכוי שהם יסכימו, נכון?

האופה לקחה אותי ברצינות רבה.

(צחוק)

היא הוציאה נייר,

והתחילה לרשום
את הצבעים ואת הטבעות,

במחשבה "איך אני עושה את זה?"

ואז כעבור 15 דקות,

היא יצאה עם קופסת סופגניות
שנראתה כמו טבעות אולימפיות.

כל כך התרגשתי.

לא יכולתי להאמין.

והוידאו הזה קיבל
חמש מיליון צפיות ביוטיוב.

גם העולם לא יכול היה להאמין.

(צחוק קהל)

בעצם, בגלל מקרה זה
הופעתי בעיתונים,

בתכניות ארוח, בכל מקום.

הפכתי למפורסם.

הרבה אנשים התחילו
לכתוב לי מכתבים

באמירה:"אתה עושה
דבר מגניב מאוד."

אבל התהילה והפרסום
לא השפיעו עליי כלל.

מה שרציתי באמת, זה ללמוד,

ולשנות את עצמי.

אז הפכתי את שארית
מאה ימי דחייה שלי

למגרש משחקים --

למין פרוייקט מחקרי.

רציתי לראות מה אוכל ללמוד.

ולמדתי הרבה דברים.

גיליתי מלא סודות.

למשל, גיליתי שאם לא אברח,

במידה ואקבל דחייה,

אוכל בעצם להפוך
את ה"לא" ל"כן",

ומילת הקסם היא "למה".

אז יום אחד ניגשתי לביתו
של מישהו, בידי החזקתי פרח,

דפקתי לו על הדלת ואמרתי:

"היי, אפשר לשתול
פרח זה בחצר האחורית שלך?"

(צחוק)

הוא ענה:"לא."

אבל לפני שעזב, שאלתי:

"אפשר לשאול למה?"

והוא ענה:"אתה מבין, יש לי כלב

"שחופר כל מה שאני שם בחצר.

"לא רוצה להרוס לך את הפרח.

"אם עדיין מתחשק לך,
דבר עם קוני בצד השני.

"היא אוהבת פרחים."

וזה בדיוק מה עשיתי.

חציתי את הרחוב
ודפקתי על הדלת של קוני.

והיא כל כך שמחה לראות אותי.

(צחוק קהל)

כעבור חצי שעה,

פרח זה היה בחצר
האחורית של קוני.

עכשיו הוא בטח נראה יותר טוב.

(צחוק קהל)

אילו עזבתי לאחר
הסירוב הראשוני,

הייתי חושב,

טוב, זה כנראה
כי הוא לא בטח בי,

כי נראיתי משוגע,

כי לא התלבשתי יפה,
לא נראיתי טוב.

לא אלו היו הסיבות.

אלא כי הצעתי משהו
שלא תאם את רצונו.

הוא בטח בי מספיק
כדי לתת לי הפניה,

אם להשתמש במושג מכירתי.

ניצלתי את זה.

ואז יום אחד --

גם גיליתי שאני יכול
להגיד משהו מסויים

ולהגדיל את הסיכוי שלי לקבל "כן".

אז למשל, יום אחד
הלכתי לסטארבקס,

ושאלתי את המנהל:"אני יכול
להיות המברך של סטארבקס?"

הוא ענה:"מה זה מברך של סטארבקס?"

אמרתי:"אתה מכיר את
המברכים האלה שבוול-מרט?

"אלא שאומרים לך
'שלום' בכניסה לחנות,

"שדואגים בעצם שלא תגנוב?

"אני רוצה ליצור חוויה של
וול-מרט ללקוחות סטארבקס."

(צחוק)

טוב, לא בטוח
שזה דבר טוב, האמת --

האמת, אני די בטוח
שזה דבר די גרוע.

הוא אמר:"אה --"

אה כן, כך הוא נראה, שמו אריק --

והוא אמר לי:"לא בטוח."

כך הוא הקשיב לי. "לא בטוח."

אז שאלתי אותו:
"זה דבר מוזר לבקש?"

והוא ענה:"כן, מאוד מוזר, אחי."

אבל מהרגע שהוא אמר
זאת, ההבעה שלו השתנתה.

כאילו שהוא נפטר
מכל הספקות שלו.

ואז אמר:"טוב, תעשה את זה,

רק אל תהיה מוזר מדי."

(צחוק)

אז במשך שעה שלמה
הייתי המברך של סטארבקס.

אמרתי "שלום" לכל לקוח שנכנס,

וזרקתי כל מיני ברכות של חג.

דרך אגב, לא יודע מהו
מסלול הקריירה שלכם,

אל תהיו מברכים.

(צחוק)

היה נורא משעמם.

אבל אז הבנתי, שעשיתי זאת,
כי שאלתי "זה דבר מוזר לבקש?"

הבעתי את הספק שהוא הרגיש.

ובגלל ששאלתי "זה מוזר?"
הפכתי ללא מוזר בעצמי.

כלומר חשבתי בדיוק כמוהו,

ראיתי בבקשה משהו מוזר.

ופעם אחר פעם,

למדתי שאם אביע
את הספקות של אנשים

לפני שאילת השאלה,

אוכל לזכות באמון שלהם.

אנשים נוטים יותר לענות לי בחיוב.

ואז גיליתי שאני יכול
להגשים את חלומי...

באמצעות בקשה.

אני שייך לארבע דורות של מורים,

וסבתא תמיד הייתה אומרת לי:

"היי ג'יה, אתה מסוגל
לעשות כל מה שתרצה,

אבל יהיה נהדר אם תהפוך למורה."

(צחוק)

אך רציתי להיום יזם, לכן לא הפכתי.

אבל תמיד היה זה
חלומי ללמד משהו באמת.

אז אמרתי:" אולי פשוט אבקש

ואלמד קורס באוניברסיטה?"

באותו זמן גרתי באוסטין,

אז הלכתי
לאוניבטרסטת טקסס שבאוסטין,

ודפקתי על דלתות של הפרופסורים
ושאלתי:"אני יכול ללמד בקורס שלך?"

לא השגתי כלום
בכמה פעמים ראשונות.

אבל מכיוון שלא ברחתי --
והמשכתי לנסות --

בנסיון השלישי
הפרופסור התרשם מאוד.

הוא אמר:"אף אחד עוד
לא ניסה דבר כזה."

גם באתי מוכן עם מצגות
הפאואר פוינט והשיעור שלי.

הוא אמר:"ואו, זה יכול לשמש אותי.

"אולי תחזור עוד חודשיים?
אכניס אותך לתכנית לימודים."

וכעבור חודשיים לימדתי קורס.

הנה אני -- אתם בטח
לא רואים, התמונה די גרועה.

טוב, לפעמים התאורה דוחה אותך, אתם יודעים.

(צחוק)

אבל ואוו --

כשסיימתי ללמד,
יצאתי משם בוכה,

כי חשבתי לעצמי,

אני יכול להגשים
את חלומי, אם פשוט אבקש.

נהגתי לחשוב שכדי
להשיג את כל זה --

צריך להיות יזם גדול, או
לקבל דוקטורט בהוראה --

אבל לא, פשוט ביקשתי,

ויכולתי ללמד.

בתמונה זו, שאותה לא רואים,

ציטטתי את מרטין לותר קינג, הבן.

למה? כי במחקרי גיליתי
שאנשים שעושים שינוי אמיתי בעולם,

המשנים את אורח חיינו
ואת אופן המחשבה שלנו,

הם אנשים שהתקבלו
בדחייה ראשונית ואף אלימה.

אנשים כמו מרטין לותר קינג, הבן,

כמו מהטמה גנדי, נלסון מנדלה,

ואפילו ישו.

אנשים אלה לא נתנו
לדחיות לאפיין את עצמם.

הם נתנו לתגובתם לדחייה
להיות המאפיין שלהם.

והם קיבלו את הדחייה.

אנחנו לא חייבים להיות
כמותם כדי ללמוד על דחייה,

במקרה שלי,

דחייה הייתה הקללה שלי,

השד שלי.

היא הפריעה לי כל חיי,
כי כל פעם ניסיתי לברוח.

ואז התחלתי לאמץ את התחושה.

הפכתי אותה למתנה
הכי גדולה בחיים שלי.

התחלתי ללמד אנשים
איך להפוך דחיות להזדמנויות.

אני משתמש בבלוג, בהרצאות שלי,

בספר שיצא לאור עכשיו,

ואפילו בונה טכנולוגיה שתעזור
לאנשים להתגבר על פחדם מדחייה.

כשדוחים אתכם בחיים,

כשאתם מתמודדים עם המכשול הנוסף,

או הכשלון הנוסף,

תשקלו את האפשרויות.

אל תברחו.

אם רק תאמצו אותן,

הן יכולות גם להפוך למתנות שלכם.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)