אני יזם תיירות
ובנאי שלום,

אבל לא כך התחלתי.

כשהייתי בן 7,
אני זוכר שצפיתי בטלויזיה

וראיתי אנשים זורקים אבנים,

וחשבתי,
זה בטח ממש כיף.

אז יצאתי לרחוב וזרקתי אבנים,

לא הבנתי שאני אמור לזרוק אבנים 
על כלי-רכב ישראליים,

ובסופו של דבר רגמתי
את הרכב של השכנים. (צחוק)

הם לא התלהבו מגילויי הפטריוטיות שלי

זוהי תמונה שלי עם אחי.

זה אני, הבחור הקטן,
ואני יודע מה אתם חושבים:

"היית כל כך חמוד ,
מה לעזאזל קרה לך?"

אבל אחי, שגדול ממני,

נעצר כשהיה בן 18

ונלקח לכלא באשמת זריקת אבנים.

הוא הוכה כשסירב להודות
בזריקת האבנים.

כתוצאה מהמכות,
הוא סבל מפגיעות פנימיות

שגרמו למותו זמן קצר
לאחר שחרורו מהכלא.

כעסתי, הייתי מריר,

וכל מה שרציתי היה נקמה.

אבל זה השתנה כשהייתי בן 18.

החלטתי שאני צריך לדעת עברית
כדי להשיג עבודה

ולימודי העברית בכיתה ההיא

היו הפעם הראשונה בה פגשתי יהודים
שאינם חיילים,

והתחברנו בגלל הפרטים הקטנים,
כמו העובדה שאני אוהב מוזיקת קאנטרי,

וזה מוזר מאד אצל פלסטינאי.

אבל אז גם הבנתי שיש בינינו
חומה של כעס,

של שנאה ושל בורות,
שמפרידה בינינו.

החלטתי שלא משנה מה יקרה לי

מה שחשוב באמת הוא
איך אני מתמודד עם זה.

ולכן החלטתי להקדיש את חיי

להפלת החומות שמפרידות בין אנשים.

אני עושה את זה בדרכים רבות

תיירות היא אחת מהם,
אבל גם תקשורת וחינוך,

ואתם בטח תוהים,
האם תיירות יכולה לשנות דברים?

האם היא יכולה להפיל חומות? 
כן.

תיירות היא הדרך בת הקיימא
הטובה ביותר להפלת החומות

ליצור דרך בת קיימא
לתקשר עם הזולת

ולרקום קשרי חברות.

ב-2009 הייתי שותף בהקמת "מג'די טורס",

יוזמה חברתית שמטרתה
לחבר בין אנשים,

עם שני חברים יהודים,
דרך אגב,

ומה אנו עושים, המודל שבנינו,

לדוגמא, בירושלים, אנו עובדים
עם שני מדריכי תיירים,

האחד ישראלי והאחד פלסטיני,
שמדריכים את הטיולים ביחד,

מספרים על ההיסטוריה והנרטיבים
והארכיאולוגיה והסכסוך

משתי פרספקטיבות שונות לחלוטין.

אני זוכר שהדרכתי טיול
ביחד עם חבר בשם קובי --

טיול של קהילה יהודית משיקגו.
הטיול היה בירושלים --

ולקחנו אותם למחנה פליטים,
מחנה פליטים פלסטיני,

והיה שם אוכל מדהים.

דרך אגב, זאת אמא שלי.
היא מגניבה.

וזה המאכל הפלסטיני
הנקרא "מקלובה".

המשמעות היא "הפוך".

מבשלים את זה עם אורז ועוף,
ואז הופכים את זה.

זאת הארוחה הכי טובה בעולם.

אכלנו ביחד

ואח"כ הופיעה תזמורת משותפת,
של מוזיקאים ישראליים ופלסטיניים.

וקצת רקדנו ריקודי בטן.

אם אתם לא מכירים,
אני אלמד אתכם מאוחר יותר.

אבל כשעזבנו, שני הצדדים,

כולם בכו,
כי הם לא רצו להיפרד.

אחרי 3 שנים,
הקשרים האלה עדיין קיימים.

דמיינו יחד איתי:
אם מיליארד האנשים

שמטיילים בעולם בכל שנה
יטיילו כך,

מבלי שיוסעו באוטובוסים מאתר לאתר,

ממלון למלון,

ויצלמו תמונות של אנשים ותרבויות
מחלונות האוטובוס,

אלא ייצרו קשר אמיתי עם אנשים.

אני זוכר שהיתה לי קבוצה
מוסלמית מבריטניה

שהגיעה לבית של משפחה
יהודית אורתודוקסית,

והם אכלו לראשונה בחייהם
ארוחת שישי בערב, ארוחת שבת,

הם אכלו ביחד חמין, 
שהוא מאכל יהודי, מין נזיד,

ואחרי שיצרו קצת קשרים
הם תפשו

שלפני מאה שנה

המשפחות שלהם הגיעו 
מאותו המקום בצפון אפריקה.

לא מדובר כאן
בתמונת פרופיל בפייסבוק.

ולא בתיירות באזורי אסון.

זהו העתיד של התיירות,

ואני מזמין אתכם להצטרף אלי,
לשנות את אופי הטיולים שלכם.

אנחנו עושים את זה בכל רחבי העולם

מאירלנד עד אירן ותורכיה.

ואנחנו רואים את עצמנו מגיעים לכל מקום
כדי לשנות את העולם.

תודה רבה

(מחיאות כפיים)