איך אוכל לספר בעשר דקות

על הקשרים שבין נשים משלושה דורות,

ועל המקום שכוחם המדהים של קשרים אלה

תפס בחייה

של ילדה בת ארבע,

שמצטופפת יחד עם אחותה הצעירה,

אימה וסבתה

במשך חמישה ימים ולילות

בסירה קטנה בים סין

לפני יותר משלושים שנה,

קשרים שקנו אחיזה בחייה של אותה ילדה

ומעולם לא הירפו --

הילדה שחיה כעת בסן-פרנציסקו

ומדברת אליכם כעת?

זה איננו סיפור גמור,

אלא תצרף שעדיין הולך ומורכב.

הבה ואספר לכם על כמה מפיסותיו.

דמיינו את הפיסה הראשונה:

גבר השורף את מפעל חייו.

זהו משורר, מחזאי,

אדם שכל חייו היו מאוזנים

על קצה של התקווה האחת והיחידה

לאיחודה ושחרורה של ארצו.

דמיינו אותו בעת כניסת הקומוניסטים לסייגון,

והוא ניצב מול העובדה

שכל חייו היו בזבוז מוחלט.

המלים, ידידותיו משכבר, לועגות לו.

הוא התבצר בשתיקתו.

הוא כרע ומת תחת נטל ההיסטוריה.

זהו סבי.

מעולם לא זכיתי להכירו.

אבל חיינו הם הרבה יותר מאשר זכרונותינו.

סבתי מעולם לא הניחה לנו לשכוח את חייו.

חובתי היתה לא לאפשר שחייו יהיו לשווא,

והלקח שלמדתי היה,

שאכן, ההיסטוריה ניסתה למחוץ אותנו,

אך אנו שרדנו.

הפיסה הבאה בתצרף

היא של סירה עם עלות השחר

המחליקה דומם אל הים.

אימי, מאי, היתה בת 18

כשאביה מת--

וכבר נשואה דרך שידוך,

וכבר אם לשתי בנות.

מבחינתה, החיים הצטמצמו למטלה אחת:

הבריחה של משפחתה

והחיים החדשים באוסטרליה.

לא עלה כלל בדעתה

שאולי היא לא תצליח.

אז אחרי סאגה בת 4 שנים שעולה על כל דמיון,

החליקה סירה אל הים

במסווה של סירת-דיג.

כל המבוגרים הכירו את הסכנות.

החשש הגדול ביותר היה מפני שודדי-ים,

אונס ומוות.

כרוב המבוגרים באותה סירה,

אימי נשאה עימה בקבוקון רעל.

אם ניתפס, ראשית אחותי ואני,

ואחר היא וסבתי, כולנו נשתה את הרעל.

זכרונותי הראשונים הם מאותה סירה--

ההלמות הקבועה של המנוע,

החרטום הטובל בכל גל,

האופק העצום והריק,

איני זוכרת את שודדי הים שהגיעו פעמים רבות,

אך הוטעו ונרתעו מפני תעוזתם

של הגברים בסירתנו,

או את המנוע הגווע,

ואינו מצליח להתעורר במשך שש שעות.

אך אני זוכרת את אורות אסדת הקידוח

מול חופי מלזיה

ואת הגבר הצעיר שקרס ומת -

המסע היה ארוך מדי עבורו -

ואת התפוח הראשון שטעמתי,

שניתן לי על ידי הגברים באסדת הקידוח.

לאף תפוח מאז לא היה אותו טעם.

אחרי שלושה חודשים במחנה פליטים,

נחתנו במלבורן.

והפיסה הבאה של התצרף

היא של ארבע נשים משלושה דורות

שיוצרות יחד חיים חדשים.

השתקענו בפוטסקריי,

פרבר של מעמד הפועלים

שהרכבו הדמוגרפי היה רבדים של מהגרים.

שלא כמו הפרברים המבוססים של המעמד הבינוני,

שעל קיומם לא ידעתי דבר,

בפוסטקריי לא היתה כל תחושה של השתייכות.

הריחות שנישאו מפתחי החנויות היו מכל יתר חלקי העולם.

ושברי האנגלית המהוססת

הוחלפו בין אנשים

שהיה להם דבר אחד במשותף:

כולם התחילו מחדש.

אימי עבדה בחוות,

ואחר בקו ייצור מכוניות,

שישה ימים בשבוע במשמרות כפולות.

איכשהו היא מצאה זמן ללמוד אנגלית

ולרכוש מיומנויות מחשב.

היינו עניות.

לכל דולר היה שימוש

וכל הכשרה נוספת באנגלית ובמתמטיקה

זכתה לתקציב,

לא משנה על חשבון מה -

בדרך כלל על חשבון בגדים חדשים;

אלה היו תמיד בגדי יד-שניה.

שני זוגות גרביים לבית-הספר,

שכל אחד מהם מיועד להסתיר את החורים באחר.

תלבושת אחידה שהגיעה עד הקרסוליים,

כי היתה אמורה להתאים לנו לשש שנים.

ונשמעו גם זמירות נדירות אך צורמניות:

"מלוכסנות!"

ומידי פעם כתובות קיר:

"אסיאתים הביתה!"

הביתה לאן?

משהו התקשח בתוכי.

הצטברה בי נחישות

וקול שקט שאמר, "אתעלם מכם."

אימי, אחותי ואני

ישנו באותה המיטה.

אימי היתה מותשת מידי לילה,

ובכל זאת סיפרנו זו לזו על יומנו

והקשבנו לסבתנו

המסתובבת בבית.

אימי סבלה מסיוטים

מן התקופה בסירה.

ומשימתי היתה להישאר ערה עד שהחלו סיוטיה

כדי שאוכל להעיר אותה.

היא פתחה חנות מחשבים

ואחר למדה להיות קוסמטיקאית

ופתחה עסק נוסף.

והנשים הגיעו עם סיפוריהן

אודות גברים שלא יכלו לעשות את המעבר

בשל זעמם וחוסר-גמישותם,

ועל ילדים בעייתיים הלכודים בין שני העולמות.

חיפשנו מילגות ומממנים.

הוקמו מרכזים.

חייתי בשני עולמות מקבילים.

באחד, הייתי הסטודנטית האסייאתית המצויה,

בלתי-מתפשרת בתביעות שהצבתי לעצמי.

ובשני הייתי חלק מחיים מלאי סכנות,

המצולקים באורח טרגי ע"י אלימות,

סמים ובידוד.

אבל כה רבים זכו לעזרה במרוצת השנים,

והודות לכך, בשנתי האחרונה כסטודנטית למשפטים,

נבחרתי לאוסטרלית הצעירה של השנה,

והושלכתי

מפיסה אחת של התצרף לאחרת,

ושולי הפיסות לא חפפו.

טאן לי, תושבת אלמונית של פוטסקריי,

הפכה לטאן לי הפליטה והפעילה החברתית,

שמוזמנת להרצות במקומות שאת שימעם לא שמעה

ובבתים שאת עצם קיומם

מעולם לא שיערה.

לא הכרתי את הקודים.

לא ידעתי איך משתמשים בסכו"ם.

לא ידעתי איך לשוחח על יינות.

לא ידעתי איך לדבר על שום דבר.

רציתי לסגת אל חיי השגרה ואל הנוחות

של הפרבר האפור --

סבתא, אימא ושתי בנות

שמסיימות כל יום כפי שעשו כמעט 20 שנה,

ומספרות זו לזו

את סיפור יומן, ואחר נרדמות -

שלושתנו באותה המיטה.

אמרתי לאימי שלא אוכל לעמוד בכך.

היא הזכירה לי שכעת אני בגילה

כשעלתה על אותה סירה.

"לא" מעולם היה בגדר אפשרות.

"פשוט עשי זאת," אמרה,

"ואל תהיי מי שאינך."

וכך הרציתי על תעסוקת צעירים ועל חינוך

ועל הזנחת השוליים וחסרי הזכויות.

וככל שדיברתי גלויות,

כך הירבו לפנות אלי בבקשות להרצות.

פגשתי אנשים מכל אורחות החיים,

וכה רבים מהם עסקו בדברים האהובים עליהם,

חיים על גבול אפשרויותיהם.

ולמרות שכבר סיימתי את התואר שלי,

הבנתי שאינני יכולה לשקוע בקריירה משפטית;

חסרה לי עוד פיסה בתצרף.

ובה-בעת גם הבנתי

שזה בסדר להיות חריגה,

זו שמקרוב באה,

חדשה בשטח --

ולא רק שזה בסדר,

אלא לעתים משהו שיש להודות עליו,

אולי מתנה שהעניקה לי אותה סירה.

כי להיות אחת מכולם

יכול כה בקלות להצר אופקים,

יכול כה בקלות לגרום

לקבלת הנחות היסוד הפרובינציאליות.

עתה כבר הרחקתי מספיק מאזור הנוחות שלי

כדי לדעת שאכן, העולם מתפרק,

אך לא כפי שחוששים.

אפשרויות שלא עלו על הדעת בעבר

זכו כעת לעידוד חוצפני.

היתה כעת אנרגיה,

אופטימיזם שאין לרצותו,

תערובת משונה של ענווה והעזה.

אז נעניתי לתחושתי הפנימית.

קיבצתי סביבי צוות קטן של אנשים

שבעיניהם התווית "זה בלתי אפשרי"

היא אתגר שאין לעמוד בפניו.

במשך שנה היינו חסרי-פרוטה.

בסוף כל יום הכנתי סיר מרק ענק

וכולנו חלקנו בו.

עבדנו עד השעות הקטנות של הלילה.

מרבית רעיונותינו היו מטורפים,

אך אחדים מהם היו מבריקים,

והיתה לנו פריצת-דרך.

קיבלתי החלטה לעבור לארה"ב

אחרי נסיעה אחת בלבד לכאן.

שוב, תחושת-בטן.

שלושה חודשים לאחר מכן כבר התמקמתי מחדש,

וההרפתקה עודנה נמשכת.

אך בטרם אסיים,

הבה ואספר לכם על סבתי.

היא גדלה בעידן

שבו הדת של קונפוציוס היתה הנורמה

והמנדרין המקומי היה האיש החשוב.

החיים לא השתנו במשך מאות בשנים.

אביה מת מעט אחרי לידתה.

אימה גידלה אותה בעצמה.

בגיל 17 היא הפכה לאשתו השניה

של מנדרין אחד, שאימו נהגה להכותה.

כשלא זכתה לשום תמיכה מצד בעלה,

היא חוללה שערוריה בכך שתבעה אותו לדין

וסינגרה על עצמה,

ושערוריה עוד יותר גדולה כשזכתה.

[צחוק]

[מחיאות כפיים]

"בלתי אפשרי" הוכח כשגוי.

הייתי במקלחת, בחדר-מלון בסידני

ברגע פטירתה,

במרחק 1000 ק"מ משם, במלבורן.

הבטתי דרך וילון המקלחת

וראיתיה עומדת בעבר השני.

ידעתי שהיא באה להיפרד.

אימי טילפנה אחרי כמה רגעים.

ימים מספר לאחר מכן

הלכנו למקדש בודהיסטי בפוטסקריי

וישבנו סביב ארונה.

סיפרנו את סיפוריה

והבטחנו לה שאנו עדיין איתה.

בחצות הגיע הנזיר

ואמר שעליו לסגור את הארון.

אימי ביקשה מאיתנו להרגיש את ידה.

היא שאלה את הנזיר,

"מדוע זה ידה עדיין כה חמה

ושאר גופה קר?"

"משום שאתן אוחזות בידה מאז הבוקר," ענה.

"לא הנחתן לה."

אם יש במשפחתי איזה חוסן,

הרי שהוא עובר בין הנשים.

בהינתן מי שהיינו וכיצד עיצבו אותנו החיים,

אנו יכולות עתה לראות

שהגברים שהיו עשויים להיכנס לחיינו

היו עוצרים בעדנו,

והיינו ממהרות מדי להרים ידיים.

היום אני רוצה ללדת את ילדי,

ואני חושבת על אותה סירה.

מי היה מסוגל לקוות לכל זה?

ועם זאת אני חוששת מתחושת הפריבילגיה,

מקלות החיים,

מתחושת ההשתייכות.

האם אוכל להעניק להם חרטום-סירה,

שטובל בעוז בכל גל,

את הלמות המנוע הבלתי-נטרדת והיציבה,

את האופק הנרחב

שאינו מבטיח דבר?

אינני יודעת.

אך אם אוכל להעניק להם זאת

ועדיין ללוותם בביטחה במסעם,

זאת אעשה.

[מחיאות כפיים]

טרבור נילסון: אימה של טאן נמצאת איתנו

בשורה הרביעית או השישית.

[מחיאות כפיים]