בבוקר חם אחד באוקטובר,

ירדתי מרכבת הלילה

במנדליי

בירתה המלכותית הישנה של בורמה,

כיום מיאנמר.

ונתקלתי ברחוב בקבוצה של גברים קשוחים

עומדים לצד ריקשות האופניים שלהם.

ואחד מהם ניגש

והציע להראות לי את הסביבה.

המחיר שהוא נקב היה שערורייתי.

זה היה פחות ממה שעלתה לי 
חפיסת שוקולד בבית.

אז טיפסתי לריקשה שלו,

והוא התחיל לדווש לאט בין ארמונות ופגודות.

וגם סיפר לי כיצד הוא הגיע לעיר מהכפר שלו.

הוא קיבל תואר במתמטיקה.

חלומו היה להיות מורה.

אבל, החיים קשים תחת דיקטטורה צבאית,

ולכן, זו הייתה הדרך היחידה
שהוא יכול היה להתפרנס.

הוא סיפר לי, שבלילות רבים, הוא ישן
בריקשה שלו

כדי שיוכל לתפוס את המבקרים הראשונים
שירדו מרכבת הלילה.

ועד מהרה, מצאנו שבמובנים מסוימים,

היה לנו כל כך הרבה במשותף --

שנינו היינו בשנות ה -20 שלנו,

שנינו היינו מוקסמים מתרבויות זרות -

כך שהוא הזמין אותי הביתה.

עזבנו את הרחובות הרחבים והצפופים

והתחלנו מיטלטלים מטה,
דרך סמטאות פרועות ומחוספסות.

היו צריפים שבורים מסביב.

ממש אבדה לי התחושה היכן אני נמצא,

והבנתי שהכל יכול לקרות לי כעת.

יכלו לשדוד או לסמם אותי

או משהו גרוע יותר.

אף אחד לא יידע.

לבסוף הוא עצר והוביל אותי לתוך צריף,

שכלל רק חדרון אחד קטנטן.

ואז הוא התכופף,

תחת מיטתו.

ומשהו בי קפא.

חיכיתי לראות מה הוא ישלוף החוצה.

ולבסוף הוא חילץ קופסה.

בתוכה היו כל המכתבים שהוא אי פעם קיבל

ממבקרים מחו"ל.

ועל חלקם הוא הדביק

תמונות קטנות בלויות בשחור לבן

של חבריו התיירים הזרים.

לכן, כאשר נפרדנו באותו לילה,

הבנתי גם שהוא הראה לי

את הסיבה הסודית לנסיעה,

שהיא לצלול פנימה,

להיכנס פנימה כמו גם לצאת החוצה

למקומות שאחרת לא תגיע אליהם לעולם,

להעז ולקחת סיכון,

לחוות דו-משמעיות

ואפילו פחד.

בבית זה מסוכן כל כך

להניח שאנחנו שולטים בענינים.

בחוץ, בעולם מזכירים לכם בכל רגע שזה לא כך,

ואינכם יכולים אפילו לרדת לעומק הדברים

בכל מקום אנשים רוצים להרגיש יציבים

ראלף וולדו אמרסון הזכיר לנו,

"אבל רק עד כמה שאיננו בטוחים

שישנה תקווה כלשהי בשבילנו."

בכנס הזה היינו ברי מזל דיינו

לשמוע רעיונות ותגליות חדשים ומלהיבים,

ועל כל הדרכים

בהן ידע נדחף באופן מרגש קדימה.

אבל בשלב מסוים, ידע נמסר,

וזה הרגע

בו חייכם משתנים:

אתם מתאהבים,

מאבדים חבר;

האורות כבים.

וכשאתם אבודים, חסרי מנוחה או מחוץ לעצמכם,

אתם מגלים מי אתם.

איני מאמין שבורות היא אושר

המדע ללא ספק הפך את חיינו

בהירים, ארוכים ובריאים יותר.

ואהיה לנצח אסיר תודה למורים
שלימדוני את חוקי הפיזיקה

והצביעו על כך ש 3 כפול 3 זה 9.

אני יכול לספור זאת על אצבעותי

בכל שעה משעות הלילה או היום.

אבל כשמתמטיקאי אומר לי

יש מינוס 3 כפול מינוס 3 הוא 9,

זה סוג של לוגיקה שמרגישה כמעט כמ אמון.

ההפך מידע. במילים אחרות, אינו תמיד בורות.

זה יכול להיות פלא.

או מסתורין.

אפשרות.

ובחיי מצאתי שדווקא הדברים שאינני יודע

רוממו אותי ודחפו אותי קדימה

הרבה יותר מהדברים שאני יודע.

אלה גם הדברים שאיני יודע

שלעתים קרובות קירבו אותי לסובבים אותי.

8 פעמים רצופות מדי שנה בנובמבר,

נסעתי בכל שנה ברחבי יפן עם הדלאי לאמה.

והדבר היחידי שהוא אמר בכל יום

שנראה כמעניק עידוד וביטחון לאנשים

היה "אני לא יודע."

"מה עומד לקרות לטיבט?"

"מתי אי פעם נזכה בשלום עולמי?"

"מהי הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים?"

"למען האמת", אומר האיש המאוד חכם,

"אני לא יודע."

זוכה פרס נובל הכלכלן דניאל כהנמן

עסק יותר מ -60 שנים בחקר ההתנהגות האנושית,

והמסקנה שלו היא

שאנחנו תמיד הרבה יותר בטוחים 
במה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים

ממה שאנחנו צריכים להיות.

יש לנו, כפי שהוא מגדיר באופן בלתי נשכח,

"יכולת בלתי מוגבלת להתעלם מהבורות שלנו."

אנחנו יודעים - ציטוט, סוף ציטוט --
הצוות שלנו הולך לנצח בסוף השבוע,

ואנחנו רק זוכרים ידיעה זו

בהזדמנויות הנדירות שאנו צודקים.

רוב הזמן אנחנו בחשיכה.

וזה המקום בו האינטימיות האמתית מצויה.

האם מישהו יודע מה המאהב שלו
הולך לעשות מחר?

האם אתם רוצים לדעת?

ההורים של כולנו, כמו שאנשים אחדים
קוראים להם,

אדם וחווה,

יכלו לחיות לנצח, כל עוד הם אכלו מעץ החיים.

אבל ברגע שהם החלו טועמים

מעץ הדעת טוב ורע,

הם נפלו מתמימותם.

הם הפכו נבוכים ומודאגים,

מודעים לעצמם.

והם למדו, קצת מאוחר מדי, אולי,

שיש בהחלט כמה דברים
שעלינו לדעת,

אבל יש הרבה, הרבה יותר שמוטב 
לא לחקור אותם

עכשיו, כשהייתי ילד,

ידעתי הכל, כמובן.

ביליתי 20 שנה באיסוף מידע בכיתות לימוד,

והייתי למעשה בעסקי המידע,

וכתבתי מאמרים עבור מגזין טיים.

ונסעתי ליפן לראשונה למשך שבועיים וחצי,

ושבתי עם מאמר בן 40 עמודים

שעוסק בפירוט במקדשים של יפן,

העיצובים שלהם, משחקי הבייסבול,

נשמתם.

אבל מתחת לכל זה,

משהו שלא הצלחתי להבין

כל כך ריגש אותי מסיבות
שעדיין לא יכולתי להסביר

שהחלטתי לעבור לגור ביפן.

וכשאני שם כבר במשך 28 שנים,

לא הייתי יכול לומר לכם הרבה

על ביתי המאומץ

שזה נפלא,

כי בכל יום אני מגלה דבר חדש.

ותוך כדי כך,

רואה מאות אלפי דברים

שלעולם לא אדע.

ידע הוא מתנה שלא תסולא בפז.

אבל אשלייה של ידע עלולה להיות מסוכנת
יותר מבורות.

לחשוב שאתה מכיר את אוהבך,

או את אויבך

יכול להיות יותר בוגדני

מאשר להודות בכך שלעולם לא 
תכיר אותם.

בכל בוקר ביפן, כשהשמש מציפה את
דירתנו הקטנה,

אני משתדל מאוד לא להיוועץ בתחזית
מזג האוויר,

כי אם אני עושה זאת,

דעתי תהיה מעורפלת, מוסחת,

אפילו כשהיום בהיר.

אני סופר במשרה מלאה מזה 34 שנים,

והדבר היחיד שלמדתי

הוא ששינוי מגיע כשאני לא עומד על המשמר,

כשאינני יודע מה עומד לקרות,

ולא חושב שאני גדול יותר מכל מה שסביבי.

ואותו דבר נכון גם באהבה

או ברגעי משבר.

לפתע, אנחנו שוב בריקשה

ואנחנו מיטלטלים אל מחוץ לרחובות
הרחבים והמוארים

ונזכרים, באמת, בחוק מס. 1 של נסיעות

ולפיכך, של החיים:

אתה חזק רק כמו הנכונות שלך להיכנע.

בסופו של דבר, אולי,

להיות אנושי

זה הרבה יותר חשוב

מאשר להיות מודע לגמרי.

תודה רבה.

(תשואות)