אז לאחרונה,
כמה בחורים לבנים וכמה נשים שחורות
החליפו אווטרים בטוויטר, או תמונות ברשת.
הם לא שינו את התוכן שלהם,
הם המשיכו לצייץ כרגיל,
אבל פתאום, הבחורים הלבנים שמו לב
שקוראים להם כושי כל הזמן
והם ספגו התעללות אינטרנטית הכי גרועה,
בעוד הנשים השחורות פתאום
שמו לב שהדברים נעשו
הרבה יותר נעימים בישבילן.
עכשיו, אם אתם הילד בן החמש שלי,
האינטרנט שלכם מכיל בעיקר גורים ופייות
ולפעמים פיות שרוכבות על גורים.
יש כזה דבר, תגגלו את זה.
אבל אנחנו יודעים שהאינטרנט
יכול להיות מקום ממש מכוער.
אני לא מדברת על סוג הוויכוחים הצבעוניים
שאני חושבת שבריאים לדמוקרטיה.
אני מדברת על התקפות אישיות מכוערות.
אולי זה קרה לכם, אבל הסיכוי שזה יקרה
הוא כפול, וגרוע יותר,
אם את אישה, אדם לא לבן, או הומוסקסואל,
או יותר מאחד מאלה באותו הזמן.
למעשה, ממש כשכתבתי את ההרצאה הזו,
מצאתי את חשבון הטוויטר הזה שנקרא
@SallyKohnSucks (סאלי קוהן דפוקה)
התאור אומר שאני
"שונאת גברים ולסבית כוחנית
והדבר היחיד שהשגתי בקריירה שלי
זה להפיץ את המיניות הסוטה שלי."
שבמקרה, רק שליש מזה נכון.
אני מתכוונת, שקרים! (צחוק)
אבל באמת, כולנו אומרים
שאנחנו שונאים את החרא הזה.
השאלה היא אם אתם מוכנים לעשות
הקרבה אישית כדי לשנות את זה.
אני לא מתכוונת לוותר על האינטרנט.
אני מתכוונת לשנות את הדרך בה אתם מקליקים,
מפני שלחיצה היא פעולה פומבית.
זה לא המקרה יותר
שכמה אליטיסטים חזקים שולטים בכל המדיה
ואנחנו הנותרים פשוט מקבלים באופן פסיבי.
יותר ויותר, כולנו המדיה.
הייתי חושבת, או, אוקיי, אני מתלבשת,
אני מתאפרת הרבה,
אני מופיעה בטלוויזיה, אני מדברת על חדשות.
זו פעולה פומבית של יצירת מדיה.
ואז אני הולכת הביתה ואני משוטטת באינטרנט
ואני קוראת בטוויטר,
וזו פעולה פרטית של צריכת מדיה.
אני מתכוונת, כמובן שזה כך.
אני בפיג'מה שלי.
טעות.
כל מה שאנחנו כותבים בבלוג,
כל מה שאנחנו מצייצים,
וכל מה שאנחנו לוחצים עליו
זו פעולה פומבית של ליצור מדיה.
אנחנו העורכים החדשים.
אנחנו מחליטים מה מקבל תשומת לב
בהתבסס על מה אנחנו נותנים לו תשומת לב.
כך המדיה עובדת עכשיו.
יש את כל האלגוריתמים החבויים האלה שמחליטים
מה אתם רואים יותר ומה כולנו רואים יותר
בהתבסס על מה שאתם לוחצים עליו,
וזה בתורו מעצב את כל התרבות שלנו.
יותר משלושה מתוך חמישה
אמריקאים חושבים שיש לנו
בעיית תרבות קשה במדינה עכשיו,
אבל אני אנחש שלפחות שלושה מתוך חמישה
אמריקאים מקליקים
על אותו זבל מוכוון פוגענות
מחרחר שמועות שמזין
את הדחפים הכי מגעילים בחברה שלנו.
במפת מדיה רועשת יותר ויותר
התמריץ הוא לעשות יותר רעש כדי להשמע,
ושהעריצות של הרועש
מעודדת את העריצות של המגעיל.
זה לא חייב להיות כך.
זה לא.
אנחנו יכולים לשנות את התמריץ.
בתור התחלה, יש שני דברים
שאנחנו יכולים לעשות.
ראשית, פשוט אל תעמדו בצד
כשאתם רואים מישהו נפגע.
אם מתעללים במישהו ברשת, תעשו משהו.
תהיו גיבורים. זו ההזדמנות שלכם.
דברו, תצעקו. תהיו אדם טוב.
הטביעו את השלילי בחיובי.
ושנית, אנחנו חייבים להפסיק להקליק
על המכנה המשותף הנמוך, אוכלי התחתית
פתיון לינקים.
אתם אתם לא אוהבים את הקרדשיאנים 24/7
בלוח השידורים על הזמן,
אתם חייבים להפסיק להקליק על הסיפורים
על השד הצידי של קים קרדשיאן.
אני יודעת שאתם עושים את זה. (מחיאות כפיים)
גם אתם, מסתבר.
אני מתכוונת, באמת, אותו הסבר:
אם אתם לא אוהבים פוליטקאים
שקוראים אחד לשני בשמות,
תפסיקו להקליק על הסיפורים
על מה איש אחד במפלגה אחת קרא
לבחור אחר במפלגה אחרת.
הקלקה על תאונת רכבת פשוט שופכת דלק עליה.
זה עושה את זה לגרוע יותר, האש מתפשטת.
כל התרבות שלנו נשרפת.
אם מה שמקבל הכי הרבה קליקים מנצח,
אז אנחנו צריכים להתחיל לעצב
את העולם שאנחנו רוצים
עם הקליקים שלנו,
מפני שהקלקה היא פעולה ציבורית.
אז תקליקו באחריות. תודה לכם.
(מחיאות כפיים)