האם אני נראית לכם אמיתית?
אני מקווה.
אין לי מושג אם אתם רואים את זה,
אבל אני פשוט אביט קדימה ואקווה שאתם שם.
ציירתי חצי מעגל בחול מולי
כך שאני לא אעבור אותו ואראה
כאילו אני פשוט מרחפת באויר.
ממש עכשיו אני עומדת
באויר הפתוח,
על חוף תחת עץ דקל,
בנקודה המדוייקת בה הבמה שלכם היתה.
יש לי 12 דקות איתכם.
קבעתי מגבלה.
אשתי נאביד אמרה פעם
שאפשרויות אין סופיות
הן האוייב הכי גרוע של היוצר.
לדוגמה, השמלה הזו: ביקשתי ממנה לעצב משהו
שכומר אולי היה לובש בקהיר של המאה ה 23.
אבל היו לנו רק שלושה ימים ליצור אותה,
והבד היחיד שהיה לנו
היה שמיכה ישנה שדייר אחר השאיר אחריו.
אבל היא עשתה את זה, והיא מושלמת.
והיא הביטה בי ואמרה,
"הוכחת התכנות -- יצירה צריכה מגבלות."
אז עם 12 הדקות האלו,
אני עומדת לספר לכם על הגילוי הכי גדול שלי.
במשך כל חיי, התשוקה שלי היתה לחיי נצח,
כמו שאני יודעת שזה בשביל הרבה מכם.
אתם אולי תשמחו לדעת שהמחקר שלכם השתלם.
אני בת 318.
אורך החיים הממוצע של אנשים הוא 432 עכשיו,
ועבודתי היתה להאריך את חיי האנשים לתמיד.
ומעולם לא פקפקתי שיום אחד,
נגיע לנקודה בה אנחנו נהייה מרוצים.
אבל ההפך המשיך לקרות:
ככל שחיינו יותר זמן, רצינו לחיות יותר,
ופחות רצינו למות.
מי יכול להאשים אותנו?
היקום כל כך גדול.
לעולם לא נגיע למצב שאין מה לראות עוד.
רק אתמול,
קראתי על איך אתם יכולים לקחת סירה באירופה
ולהפליג מאי לאי בכל רחבי הפלנטה,
ובכמה מהאיים יש כפרים שאתם יכולים לבקר
ולישון תחת הצל של צדק.
ויש אי אחר בו יש רק כותב שירים אחד
שיושב ומנגן במנדולינה לאוקיינוס.
ואז יש אחרים בהם אין אף אחד
ומעולם לא היו,
ואז אתם הולכים בשביל התענוג
של לגעת עם הרגל בחול
שאף רגל מעולם לא נגעה בה.
אתם יכולים לבלות 400 שנים בלעשות רק את זה.
ממש עכשיו הירח עולה בצפון מזרח.
אני יכולה לראות את הערים עליו
עם עיניים בלתי מזויינות.
הן מחוברות כמו מקבצי עצבים:
מריאפוליס על הקוטב הדרומי,
ורמצ'אנדרן על קו המשווה.
וטהרן החדשה בים השלווה.
שם פגשתי את נאביד.
שתינו היינו אמניות בעיר.
ביום בו נפגשנו,
עברנו אחת על פני השניה בכיכר אזדי,
ונתקלנו בכתפיים.
והסתובבתי כדי להתנצל
והיא, בלי להגיד שלום
או להציג את עצמה או משהו
אמרה, "ובכן, למה את חושבת
שלא פשוט עברנו אחת דרך השניה?"
וראשית, חשבתי, "מי את לעזאזל?"
אבל אחרי זה, השאלה הציקה לי,
בגלל שהתשובה היא כל כך פשוטה.
אמרתי, "לא עברנו אחת דרך השניה
בגלל שלחלקיקים בסיסיים יש מאסה
ובגלל שהחלל בין החלקיקים הבסיסיים
מלא בקשרי אנרגיה שגם יש להם תכונה של מאסה,
וידענו את זה כבר 800 שנה."
היא כנראה היתה באחד ממצבי הרוח
בו היא אוהבת להתעסק עם זרים.
או אולי היא רק פלירטטה איתי,
בגלל שהיא הביטה בי ואמרה,
"חשבתי שתגידי את זה.
חשבי עמוק יותר."
ואז היא הורידה את החגורה שלה,
החגורה שאני לובשת עכשיו,
ואמרה,
"היקום שלנו בנוי כך שלחלקיקים יש מאסה.
בלי המגבלות הבסיסיות,
היינו עוברות אחת דרך השניה במהירות האור
ואפילו לא יודעות."
וכך הרומן שלנו התחיל.
לנאביד ולי
מעולם לא נגמרו הנושאים לדבר עליהם.
מעולם.
זה היה מדהים.
זה היה כאילו שתינו היינו גיבורות
שמטפסות על רכס הרים יחד
וממשיכות להגיע לנופים חדשים,
וקונסטלציות המילים החדשות המושלמות האלו
היו יוצאות מאיתנו כדי לתאר אותם.
והיינו שוכחות אותם ברגע שיצרנו אותם,
וזורקות אותם מעבר לכתף
וממשיכות לדבר הבא, הלאה ולמעלה.
או בפעם אחרת, נאביד אמרה שהשיחה שלנו
היתה כאילו תמיד יצרנו לחם,
ושתמיד הוספנו מעט יותר קמח
ומעט יותר מים,
וקיפלנו אותו והפכנו אותו
ולעולם לא הגענו ללאפות אותו.
אם האובססיה שלי היתה חיי נצח,
האובססיה של נאביד היתה מגע.
היתה לה גאונות לזה.
כל העבודה שלה הסתובבה סביב זה.
הגוף שלי היה קאנבס בשבילה,
והיא היתה מציירת עם קצה אצבעה
על פני כל כך לאט
שלא יכולתי להרגיש אותה נעה.
והיא היתה אובססיבית לרגע המדוייק
בו הייתי מפסיקה להיות מסוגלת
להבדיל בין הגוף שלה לשלי.
או שהיא היתה שוכבת לידי
וחופרת את הכתף שלה בשלי
ואומרת, "פילאר, למה זה מרגיש כל כך טוב?"
והייתי אומרת, " אני לא יודעת!"
ותמיד היתה לה תשובה שנונה
לשאלות השנונות שלה,
אבל התשובה שאני זוכרת היום היא,
"זה מרגיש טוב
בגלל שהיקום בחר במגבלות שלו,
ואנחנו האמנות שלו."
זה תמיד מצחיק
איך אתם חושבים שהעתיד יהיה
מול איך שהוא יוצא באמת.
בזמנכם, מדענים חשבו שאנשים
יוכלו להקפיא את עצמם
ולהתעורר בעתיד.
והם עשו זאת -- אבל אז הם מתו.
בזמנכם, מדענים חשבו
שאנשים יוכלו להחליף אברים
ולהאריך את החיים במאות שנים.
והם עשו זאת,
אבל לבסוף הם מתו בכל זאת.
בזמנכם, כדור הארץ היה
המקום היחיד בו חיו אנשים.
בזמני, כדור הארץ הוא המקום
אליו אנשים באים למות.
אז כשנאביד התחילה להראות סימנים,
החברים שלנו הניחו
שאני אעשה מה שכולם עושים,
שזה להגיד שלום ולשלוח אותה לכדור הארץ,
כך שאף אחד מאיתנו לא יצטרך להביט בה
או להיות לידה או לחשוב עליה וה...
כשלון שלה להמשיך לחיות.
יותר מהכל,
הם לא רצו להיות ליד הגוף הפיזי שלה.
הם המשיכו להתייחס אליו כ"דועך,"
אפילו שהיא עצמה היתה מוקסמת מזה,
השינוי שהוא עבר,
כשעקב אחרי החוקים של הטבע יום אחרי יום,
מנותק מהרצון שלה.
אני שלחתי את נאביד לכדור הארץ.
אבל באתי איתה.
אני זוכרת שחברה שלנו,
ממש לפני שעזבנו, אמרה,
"אני פשוט חושבת שזה יהיר,
כאילו החוקים לא חלים עליך,
כאילו את חושבת שהאהבה שלכם מיוחדת כל כך."
אבל עשיתי את זה.
אז, אפילו פה על כדור הארץ,
המשכתי לעבוד על איך להאריך חיים.
זה לא עלה בדעתי
שתוכל להיות תגובה אחרת.
המשכתי לחזור לדבר ההוא שנאביד אמרה לי
באותו יום בכיכר אזדי,
שבלי המגבלות הבסיסיות האלו --
יקום שנתן מאסה לחומר --
לא היינו קיימים.
זה חוק אחד.
חוק נוסף הוא שכל המאסה נתונה לאנטרופיה.
ואין דרך להיות ביקום בלי מאסה.
אני יודעת, ניסיתי הכל.
ניסיתי ליצור קופסת פוטון
בה שדה היגס שונה.
ניסיתי להקליט כל תנועה תת אטומית בגוף שלי
ולשחזר אותן בלולאה סגורה.
שום דבר לא עבד.
אבל ההמצאה הסופית שלי
היתה ליצור מימד מקופל
עם הגבולות של הגוף
בו זמן נע לאט בצורה אין סופית,
אבל שההקרנה שלו היתה נראית כנעה בזמן רגיל.
הגוף הזה היה נראה ביקום שלנו כהולוגרמה --
פה אבל לא פה.
כשהבנתי שעשיתי את זה,
רצתי לחדר שלה,
כל כך שמחה להגיד לה שעשיתי את זה,
לעבור דרך החלל כמעט נורמלי לכל העיניים,
אפילו לי,
והלכתי לשכב לידה,
ושכחתי, ונפלתי ישר דרכה.
גיליתי דרך לחיי נצח,
על חשבון אחד הדברים שנאביד הכי אהבה,
מה שהיה לגעת ושיגעו בה.
והיא זרקה אותי החוצה.
עדיין יכולתי לצפות עם זאת.
אנשים חיים 400 שנה עכשיו,
ואנחנו עדיין מתים.
וכשהמוות מגיע,
המתים עדיין נעים בסדינים שלהם,
ועל הזרועות שלהם
מופיעות פריחות כחולות וסגולות מבפנים,
והנשימות שלהם מתרחקות אחת מהשניה,
כאילו הם נרדמים.
תמיד חשבתי
שמה שנותן משמעות לחיים הוא ההרפתקאות.
ומוות הוא רק בעיה
שעדיין לא גילינו את הפיתרון שלה.
אבל אולי לחיים יש משמעות
רק בגלל שהם מסתיימים.
אלי זה הפרדוקס:
מגבלות לא מגבילות, הן מאפשרות חופש מוחלט.
(אנחה)
היתה סופת רעמים הבוקר.
עוד אחת צפויה הלילה,
אבל בינתיים השמיים בהירים.
אני לא יכולה להרגיש רוח פה,
אבל שאלתי את אחת המטפלות שעברה
איך זה מרגיש,
והיא אמרה שזה מרגיש חמים, כמו חמאה מותכת.
תשובה שמתאימה לאשתי.
אני חייבת למצוא את דרכי חזרה לבשר.
עד אז, אני לא לוקחת מקום
חוץ מהמקום שאתם נותנים לי.