אלו הם חפצים פשוטים:

שעונים, מפתחות, מסרקים, משקפיים.

אלו הם הדברים
שקורבנות רצח העם בבוסניה

נשאו עימם במסעם האחרון.

כולנו מכירים חפצים רגילים
ויומיומיים אלה.

העובדה שכמה מהקורבנות נשאו עימם

חפצים אישיים כמו
משחת-שיניים ומברשת-שיניים,

היא סימן ברור לכך
שלא היה להם שמץ של מושג

מה עתיד לקרות להם.

בד"כ אמרו להם שהם יוחלפו
בשבויי מלחמה.

הפריטים האלה חולצו

מתוך קברי אחים רבים
בכל רחבי מולדתי,

ממש בעודנו מדברים כאן,
מומחי זיהוי פלילי מחלצים גופות

מקברי אחים חדשים
שזה עתה נתגלו,

20 שנה אחרי המלחמה.

ואפשר בהחלט שזהו הקבר
הגדול ביותר שנחשף עד כה.

במהלך 4 שנות הסכסוך

שהחריב את האומה הבוסנית
בתחילת שנות ה-90,

כ-30,000 תושבים, בעיקר אזרחים,

נעלמו, וההנחה היא שנרצחו,

ו-100,000 נוספים נהרגו

במהלך קרבות.

הרוב נהרגו

בימים הראשונים של המלחמה,

או לקראת סוף פעולות האיבה,

כשאזורים מוגנים ע"י האו"ם,
כמו סרברניצה,

נפלו לידי הצבא הסרבי.

בית הדין הבינלאומי הפלילי

חרץ מספר פסקי-דין

על פשעים נגד האנושות
ועל רצח-עם.

רצח-עם הינו השמדה
שיטתית ומכוונת

של קבוצה בעלת רקע גזעי, פוליטי
דתי או אתני.

בה במידה שרצח-עם הינו הרג,

הוא גם השמדה של רכוש ההרוגים,

של מורשתם התרבותית,

ולבסוף, הכחדת כל זכר לכך
שהתקיימו אי-פעם.

רצח-עם איננו רק הרג;

זאת הכחשה של זהות.

יש תמיד עקבות -

אין פשע מושלם.

יש תמיד שרידים
של אלו שהוכחדו

שעמידותם גדולה יותר מאשר
עמידות גופם השביר

ושל דמותם המתערפלת
בזכרוננו הבררני.

פריטים אלה חולצו

מקברי-אחים רבים,

והמטרה העיקרית של איסוף
פריטים אלה

היא תהליך ייחודי

של זיהוי אלו שנעלמו
במהלך הרציחות,

באקט הראשון של רצח-עם
על אדמה אירופית

מאז השואה.

אין להניח ולו לגופה אחת
להישאר עלומה

או לא-מזוהה.

מעת שנאספו,

פריטים אלה, שהקורבנות נשאו עימם

בדרכם אל הוצאתם להורג

זוכים לניקוי קפדני, לבדיקה,

לקיטלוג ולאחסנה.

אלפי פריטים נארזים
בשקיות ניילון לבנות

בדיוק כמו אלו בסדרות סי-אס-איי
(זיהוי פלילי).

פריטים אלה משמשים
כאמצעים לזיהוי פלילי

ואימות חזותי של זהות הקורבנות,

אבל הם גם משמשים
כראייה פלילית רבת-ערך

במשפטים הנמשכים של פשעי המלחמה.

מידי פעם מזמנים את השורדים

כדי לנסות ולזהות
פריטים אלה באופן בלתי-אמצעי,

אבל ההתבוננות הבלתי-אמצעית
היא קשה ביותר,

והיא תהליך לא-יעיל וכואב.

מעת שמומחי המז"פ, הרופאים והפרקליטים

סיימו עם הפריטים האלה,

הם הופכים ליתומי הסיפור הזה.

רבים מהם מושמדים,
תאמינו או לא,

או פשוט מונחים על מדפים,

רחוק מן העין
ורחוק מן הלב.

לפני כמה שנים החלטתי

לצלם כל פריט ופריט שהוצל

כדי ליצור ארכיון חזותי

שהשורדים יוכלו לעיין בו בקלות.

כמספר-סיפורים, אני רוצה
לתרום לקהילה.

אני רוצה יותר מאשר
לעורר מודעות.

ובמקרה זה,

מישהו עשוי לזהות את הפריטים

ולכל הפחות, הצילומים שלהם יישארו

כתזכורת נצחית, לא-משוחדת ומדויקת

למה שקרה.

הצילום נועד לעורר רגש הזדהות,

וההיכרות עם פריטים אלה
מבטיחה הזדהות.

במקרה הזה אני רק בגדר כלי,

כלי מז"פ, אם תרצו,

והתוצאה היא צילום

שקרוב ככל האפשר לתיעוד.

מעת שכל הנעדרים יזוהו,

יישארו רק הגוויות הנרקבות בקבריהן

ופריטים יומיומיים אלה.

עם כל הפשטות שבהם,

פריטים אלה הם העדות האחרונה

לזהותם של הקורבנות,

תזכורת הנצח האחרונה

לכך שאנשים אלה
התקיימו אי-פעם.

תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]