WEBVTT

00:00:08.413 --> 00:00:11.747
אנחנו קוראים סיפורים בדיוניים מהרבה סיבות.

00:00:11.747 --> 00:00:12.747
כדי לבדר את עצמנו,

00:00:12.747 --> 00:00:15.000
כדי לגלות מי עשה את זה,

00:00:15.000 --> 00:00:18.049
כדי להגיע לפלנטות מוזרות וחדשות,

00:00:18.049 --> 00:00:19.169
כדי לפחד,

00:00:19.169 --> 00:00:19.911
כדי לצחוק,

00:00:19.911 --> 00:00:21.290
כדי לבכות,

00:00:21.290 --> 00:00:22.028
כדי לחשוב,

00:00:22.028 --> 00:00:23.153
כדי להרגיש,

00:00:23.153 --> 00:00:28.294
כדי להיות כל כך שקועים כך
שבמשך זמן מסויים נשכח איפה אנחנו.

00:00:28.294 --> 00:00:30.954
אז, מה עם לכתוב סיפורים בדיוניים?

00:00:30.954 --> 00:00:33.559
איך אתם שואבים את הקוראים
לתוך הסיפורים שלכם?

00:00:33.559 --> 00:00:35.983
עם עלילה מרגשת? אולי.

00:00:35.983 --> 00:00:38.715
דמויות מרתקות? כנראה.

00:00:38.715 --> 00:00:43.401
שפה נפלאה? אולי.

00:00:43.401 --> 00:00:48.344
"הרגליים של בילי הן אטריות.
קצות שיערה הן מחטים רעילות.

00:00:48.344 --> 00:00:53.414
הלשון שלה היא ספוג מחוספס,
והעיניים שלה הן שקיות של אקונומיקה."

00:00:53.414 --> 00:00:57.590
האם התאור הזה גורמם לכם
להרגיש כמעט דוחה כמו בילי?

00:00:57.590 --> 00:01:00.803
אנחנו מבינים שהרגליים של בילי
הן לא באמת איטריות.

00:01:00.803 --> 00:01:04.268
לבילי, הן מרגישות רכות כאטריות מבושלות.

00:01:04.268 --> 00:01:07.223
זו השוואה מרומזת, מטאפורה.

00:01:07.223 --> 00:01:10.239
אז, למה לא פשוט לכתוב את זה?

00:01:10.239 --> 00:01:12.961
"בילי מרגישה בחילה וחלשה."

00:01:12.961 --> 00:01:18.000
הסיכויים הם שהתאור השני
לא היה חי כמו הראשון.

00:01:18.000 --> 00:01:21.118
הנקודה של בדיון היא להטיל כישוף,

00:01:21.118 --> 00:01:25.769
אשליה רגעית שאתם חיים בעולם הסיפור.

00:01:25.769 --> 00:01:28.077
בדיון מערב את החושים,

00:01:28.077 --> 00:01:30.723
ועוזר לנו ליצור סימולציה מוחית בהירה

00:01:30.723 --> 00:01:33.571
של החוויה שיש לדמויות.

00:01:33.571 --> 00:01:37.329
הבמה והמסך מערבים כמה מהחושים שלנו ישירות.

00:01:37.329 --> 00:01:41.727
אנחנו רואים ושומעים
את הקשר בין הדמויות והמצב.

00:01:41.727 --> 00:01:43.297
אבל עם בדיון פרוזאי,

00:01:43.297 --> 00:01:47.531
כל שיש לכם הם סמלים סטטים על רקע מנוגד.

00:01:47.531 --> 00:01:51.803
אם אתם מתארים את הסיפור כעובדה,
בשפה לא טקטילית,

00:01:51.803 --> 00:01:54.211
הכישוף מאיים להיות חלש.

00:01:54.211 --> 00:01:57.959
הקוראת שלכם אולי לא מקבלת
יותר מעבר לפרוש הקשקושים.

00:01:57.959 --> 00:02:00.171
היא תבין איך בילי מרגישה,

00:02:00.171 --> 00:02:03.762
אבל היא לא תרגיש מה שבילי מרגישה.

00:02:03.762 --> 00:02:07.454
היא תקרא, לא עטופה בעולם הסיפור,

00:02:07.454 --> 00:02:12.753
מגלה את האמיתות של החיים של בילי
באותו זמן שבילי עושה זאת.

00:02:12.753 --> 00:02:15.667
הבדיון משחק עם החושים שלנו:

00:02:15.667 --> 00:02:16.528
טעם,

00:02:16.528 --> 00:02:17.658
ריח,

00:02:17.658 --> 00:02:18.709
מגע,

00:02:18.709 --> 00:02:19.900
שמיעה,

00:02:19.900 --> 00:02:21.240
ראיה,

00:02:21.240 --> 00:02:23.135
וחוש התנועה.

00:02:23.135 --> 00:02:28.786
הוא גם משחק עם היכולת שלנו
לפשט וליצור אסוציאציות מורכבות.

00:02:28.786 --> 00:02:30.816
הביטו במשפט הבא.

00:02:30.816 --> 00:02:32.965
"העולם היה שקט כמו רוח רפאים,

00:02:32.965 --> 00:02:38.106
חוץ מרשרוש המפרשים
והגרגור של המים על גוף הספינה."

00:02:38.106 --> 00:02:40.769
המילים, "שקט," "רשרוש," ו"גרגור,"

00:02:40.769 --> 00:02:43.465
מערבות את חוש השמיעה.

00:02:43.465 --> 00:02:47.288
שימו לב שבאקל לא משתמש במילה הגנרית צליל.

00:02:47.288 --> 00:02:52.752
כל מילה שהוא בוחר
מעוררת איכות מסויימת של צליל.

00:02:52.752 --> 00:02:56.280
אז, כמו אומן שמורח משיכות מכחול

00:02:56.280 --> 00:02:59.142
כדי לתת תחושה של מרקם לציור,

00:02:59.142 --> 00:03:03.723
הוא מוסיף שכבה נוספת,
תנועה, "רשרוש המפרשים,"

00:03:03.723 --> 00:03:08.186
ומגע, "הגרגור של המים על גוף הספינה."

00:03:08.186 --> 00:03:11.174
לבסוף, הוא נותן חיבור אבסטרקטי

00:03:11.174 --> 00:03:14.574
על ידי חיבור המילה שקט עם המילה רוח רפאים.

00:03:14.574 --> 00:03:16.843
לא "שקט כמו רוח רפאים,"

00:03:16.843 --> 00:03:18.944
שמוסיפה שכבה נוספת מרחיקה של דימוי

00:03:18.944 --> 00:03:21.324
בין הקורא והחוויה.

00:03:21.324 --> 00:03:25.626
במקום, באקל יוצר את המטאפורה
"שקט כמו רוח רפאים"

00:03:25.626 --> 00:03:29.132
להשוואה מרומזת בנגוד לגלויה.

00:03:29.132 --> 00:03:31.790
תמיד נאמר לכותבים להמנע מקלישאות

00:03:31.790 --> 00:03:36.232
מפני שיש מעט מאוד חיבור עם הקוראים
בשימוש בדמויות שבשימוש רב מדי,

00:03:36.232 --> 00:03:38.482
כמו "אדום כמו ורד."

00:03:38.482 --> 00:03:39.251
אלא לתת להם,

00:03:39.251 --> 00:03:42.083
"אהבה... החלה על החוף.

00:03:42.083 --> 00:03:47.083
היא התחילה ביום בו ג'ייקוב ראה את אנט
בשמלה בצבע דובדבן מבושל שלה,"

00:03:47.083 --> 00:03:49.783
והמוחות שלהם התחברו במשימה המושכת

00:03:49.783 --> 00:03:53.186
של להבין איך נראית שמלה בצבע דובדבן מבושל.

00:03:53.186 --> 00:03:56.809
פתאום, הם על החוף עומדים להתאהב.

00:03:56.809 --> 00:04:01.498
הם חווים את הסיפור גם ברמה הבטנית
וגם ברמה הרעיונית,

00:04:01.498 --> 00:04:04.188
פוגשים את הסופר באמצע הדרך במשחק הדמיוני

00:04:04.188 --> 00:04:07.986
של ליצור עולם דינמי של החושים.

00:04:07.986 --> 00:04:11.135
אז כשאתם כותבים,
השתמשו במילים שנבחרו בקפידה

00:04:11.135 --> 00:04:16.341
כדי לערב צלילים, מראות,
טעמים, מגע, ריחות, ותנועה.

00:04:16.341 --> 00:04:20.758
אז צרו קונוטציות לא צפויות
בין הפריטים של הסיפור,

00:04:20.758 --> 00:04:24.666
והציתו את שרפת הקוצים
של הדמיון של הקוראים.