0:00:08.413,0:00:11.747
אנחנו קוראים סיפורים בדיוניים מהרבה סיבות.

0:00:11.747,0:00:12.747
כדי לבדר את עצמנו,

0:00:12.747,0:00:15.000
כדי לגלות מי עשה את זה,

0:00:15.000,0:00:18.049
כדי להגיע לפלנטות מוזרות וחדשות,

0:00:18.049,0:00:19.169
כדי לפחד,

0:00:19.169,0:00:19.911
כדי לצחוק,

0:00:19.911,0:00:21.290
כדי לבכות,

0:00:21.290,0:00:22.028
כדי לחשוב,

0:00:22.028,0:00:23.153
כדי להרגיש,

0:00:23.153,0:00:28.294
כדי להיות כל כך שקועים כך[br]שבמשך זמן מסויים נשכח איפה אנחנו.

0:00:28.294,0:00:30.954
אז, מה עם לכתוב סיפורים בדיוניים?

0:00:30.954,0:00:33.559
איך אתם שואבים את הקוראים[br]לתוך הסיפורים שלכם?

0:00:33.559,0:00:35.983
עם עלילה מרגשת? אולי.

0:00:35.983,0:00:38.715
דמויות מרתקות? כנראה.

0:00:38.715,0:00:43.401
שפה נפלאה? אולי.

0:00:43.401,0:00:48.344
"הרגליים של בילי הן אטריות.[br]קצות שיערה הן מחטים רעילות.

0:00:48.344,0:00:53.414
הלשון שלה היא ספוג מחוספס,[br]והעיניים שלה הן שקיות של אקונומיקה."

0:00:53.414,0:00:57.590
האם התאור הזה גורמם לכם[br]להרגיש כמעט דוחה כמו בילי?

0:00:57.590,0:01:00.803
אנחנו מבינים שהרגליים של בילי[br]הן לא באמת איטריות.

0:01:00.803,0:01:04.268
לבילי, הן מרגישות רכות כאטריות מבושלות.

0:01:04.268,0:01:07.223
זו השוואה מרומזת, מטאפורה.

0:01:07.223,0:01:10.239
אז, למה לא פשוט לכתוב את זה?

0:01:10.239,0:01:12.961
"בילי מרגישה בחילה וחלשה."

0:01:12.961,0:01:18.000
הסיכויים הם שהתאור השני[br]לא היה חי כמו הראשון.

0:01:18.000,0:01:21.118
הנקודה של בדיון היא להטיל כישוף,

0:01:21.118,0:01:25.769
אשליה רגעית שאתם חיים בעולם הסיפור.

0:01:25.769,0:01:28.077
בדיון מערב את החושים,

0:01:28.077,0:01:30.723
ועוזר לנו ליצור סימולציה מוחית בהירה

0:01:30.723,0:01:33.571
של החוויה שיש לדמויות.

0:01:33.571,0:01:37.329
הבמה והמסך מערבים כמה מהחושים שלנו ישירות.

0:01:37.329,0:01:41.727
אנחנו רואים ושומעים[br]את הקשר בין הדמויות והמצב.

0:01:41.727,0:01:43.297
אבל עם בדיון פרוזאי,

0:01:43.297,0:01:47.531
כל שיש לכם הם סמלים סטטים על רקע מנוגד.

0:01:47.531,0:01:51.803
אם אתם מתארים את הסיפור כעובדה,[br]בשפה לא טקטילית,

0:01:51.803,0:01:54.211
הכישוף מאיים להיות חלש.

0:01:54.211,0:01:57.959
הקוראת שלכם אולי לא מקבלת[br]יותר מעבר לפרוש הקשקושים.

0:01:57.959,0:02:00.171
היא תבין איך בילי מרגישה,

0:02:00.171,0:02:03.762
אבל היא לא תרגיש מה שבילי מרגישה.

0:02:03.762,0:02:07.454
היא תקרא, לא עטופה בעולם הסיפור,

0:02:07.454,0:02:12.753
מגלה את האמיתות של החיים של בילי[br]באותו זמן שבילי עושה זאת.

0:02:12.753,0:02:15.667
הבדיון משחק עם החושים שלנו:

0:02:15.667,0:02:16.528
טעם,

0:02:16.528,0:02:17.658
ריח,

0:02:17.658,0:02:18.709
מגע,

0:02:18.709,0:02:19.900
שמיעה,

0:02:19.900,0:02:21.240
ראיה,

0:02:21.240,0:02:23.135
וחוש התנועה.

0:02:23.135,0:02:28.786
הוא גם משחק עם היכולת שלנו[br]לפשט וליצור אסוציאציות מורכבות.

0:02:28.786,0:02:30.816
הביטו במשפט הבא.

0:02:30.816,0:02:32.965
"העולם היה שקט כמו רוח רפאים,

0:02:32.965,0:02:38.106
חוץ מרשרוש המפרשים[br]והגרגור של המים על גוף הספינה."

0:02:38.106,0:02:40.769
המילים, "שקט," "רשרוש," ו"גרגור,"

0:02:40.769,0:02:43.465
מערבות את חוש השמיעה.

0:02:43.465,0:02:47.288
שימו לב שבאקל לא משתמש במילה הגנרית צליל.

0:02:47.288,0:02:52.752
כל מילה שהוא בוחר[br]מעוררת איכות מסויימת של צליל.

0:02:52.752,0:02:56.280
אז, כמו אומן שמורח משיכות מכחול

0:02:56.280,0:02:59.142
כדי לתת תחושה של מרקם לציור,

0:02:59.142,0:03:03.723
הוא מוסיף שכבה נוספת,[br]תנועה, "רשרוש המפרשים,"

0:03:03.723,0:03:08.186
ומגע, "הגרגור של המים על גוף הספינה."

0:03:08.186,0:03:11.174
לבסוף, הוא נותן חיבור אבסטרקטי

0:03:11.174,0:03:14.574
על ידי חיבור המילה שקט עם המילה רוח רפאים.

0:03:14.574,0:03:16.843
לא "שקט כמו רוח רפאים,"

0:03:16.843,0:03:18.944
שמוסיפה שכבה נוספת מרחיקה של דימוי

0:03:18.944,0:03:21.324
בין הקורא והחוויה.

0:03:21.324,0:03:25.626
במקום, באקל יוצר את המטאפורה[br]"שקט כמו רוח רפאים"

0:03:25.626,0:03:29.132
להשוואה מרומזת בנגוד לגלויה.

0:03:29.132,0:03:31.790
תמיד נאמר לכותבים להמנע מקלישאות

0:03:31.790,0:03:36.232
מפני שיש מעט מאוד חיבור עם הקוראים[br]בשימוש בדמויות שבשימוש רב מדי,

0:03:36.232,0:03:38.482
כמו "אדום כמו ורד."

0:03:38.482,0:03:39.251
אלא לתת להם,

0:03:39.251,0:03:42.083
"אהבה... החלה על החוף.

0:03:42.083,0:03:47.083
היא התחילה ביום בו ג'ייקוב ראה את אנט[br]בשמלה בצבע דובדבן מבושל שלה,"

0:03:47.083,0:03:49.783
והמוחות שלהם התחברו במשימה המושכת

0:03:49.783,0:03:53.186
של להבין איך נראית שמלה בצבע דובדבן מבושל.

0:03:53.186,0:03:56.809
פתאום, הם על החוף עומדים להתאהב.

0:03:56.809,0:04:01.498
הם חווים את הסיפור גם ברמה הבטנית[br]וגם ברמה הרעיונית,

0:04:01.498,0:04:04.188
פוגשים את הסופר באמצע הדרך במשחק הדמיוני

0:04:04.188,0:04:07.986
של ליצור עולם דינמי של החושים.

0:04:07.986,0:04:11.135
אז כשאתם כותבים,[br]השתמשו במילים שנבחרו בקפידה

0:04:11.135,0:04:16.341
כדי לערב צלילים, מראות,[br]טעמים, מגע, ריחות, ותנועה.

0:04:16.341,0:04:20.758
אז צרו קונוטציות לא צפויות[br]בין הפריטים של הסיפור,

0:04:20.758,0:04:24.666
והציתו את שרפת הקוצים[br]של הדמיון של הקוראים.