יש אמרה של האקטיביסט ומוזיקאי הפאנק רוק ג'לו ביאפרה שאני אוהב. הוא אומר, "אל תשנאו את המדיה. תהיו המדיה." אני אמן. אני אוהב לעבוד עם מדיה וטכנולוגיה בגלל שראשית, אני מכיר אותן ואני אוהב את הכוח שהן מחזיקות. ושנית, אני שונא אותן ואני מבועת מהכוח שהן מחזיקות. (צחוק) אני זוכר שצפינו ב 2003, בראיון בין מנחה חדשות פוקס טוני סנו ושר ההגנה האמריקאי בזמנו, דונאלד ראמספלד. הם דיברו על הפלישה האחרונה לעירק, וראמספלד נשאל שאלה, "ובכן, אנחנו שומעים על מספר המתים שלנו, אבל אנחנו לעולם לא שומעים על שלהם, למה?" והתשובה של ראמספלד היתה, "ובכן, אנחנו לא סופרים מתים של אנשים אחרים." נכון? מוערך שבין 150,000 למליון עירקים, אזרחים, מתו כתוצאה מהפלישה האמריקאית ב 2003. המספר הזה מנוגד בצורה עצומה ל 4,486 החיילים האמריקאים שמתו במהלך אותו טווח זמן. רציתי לעשות יותר מרק להביא מודעות למספר המפחיד. רציתי ליצור אנדרטה לאזרחים יחידים שמת כתוצאה מהפלישה. אנדרטאות למלחמה, כמו אנדרטת מלחמת ויאטנאם של מיה לין, הן הרבה פעמים עצומות בגודלן. מאוד עוצמתיות ומאוד חד צדדיות. רציתי שהאנדרטה שלי תחיה בעולם, ותנוע בו. אני זוכר כשהייתי ילד בבית הספר, המורה שלי נתנה לנו עבודה באזרחות בה לוקחים פיסת נייר וכותבים לחבר בממשל. ונאמר לנו, שאם נכתוב ממש טוב, אם באמת נחשוב על זה, נוכל לקבל חזרה יותר מרק מכתב מנוסח בפשטות כתשובה. זה ה"פנקס שלי." מה שנראה כמו דפדפת צהובה יום יומית היא למעשה אנדרטה לאזרחים עירקיים יחידים שמתו כתוצאה מהפלישה האמריקאית. "דפדפת" היא פעולה של מחאה ופעולה של זיכרון מוסווים בחבילה יום יומית של נייר. הקווים על הנייר, כשהם מוגדלים, הם מתגלים כטקסט מודפס במיקרו אותיות שמכיל את הפרטים, השמות, התאריכים והמיקומים של אזרחים עירקיים שמתו. אז, במשך חמש השנים האחרונות, לקחתי פדים של נייר, טונות של הדברים האלה, והברחתי אותם לאספקת ציוד משרדי של ארצות הברית וממשלות הקואליציה. (צחוק) (מחיאות כפיים) אני לא צריך להגיד לכם שזה לא המקום לדון באיך עשיתי את זה. (צחוק) אבל גם, נפגשתי אחד על אחד עם חברים וחברים לשעבר של מה שנקרא הקואליציה של המוכנים, שסייעה לפלישה. וכך, מתי שאני יכול, אני נפגש עם אחד מהם, ואני חולק את הפרוייקט איתם. ובקיץ שעבר, היתה לי הזדמנות להפגש עם התובע הכללי לשעבר של ארצות הברית וסופר זיכרון העינוי, אלברטו גונזלס. (סרטון) מאט קנייון: האם אני יכול לתת לך את זה? זה דפדפת מיוחדת. היא למעשה חלק מפרוייקט אמנות מתמשך. אלברטו גונזלס: זו דפדפת מיוחדת? מ"ק: כן, אתה לא תאמין לי, אבל היא בקולקציה של המוזאון לאמנות מודרנית; אני אמן. מ"ק: וכל הקווים האלה על הנייר הם למעשה -- א"ג: הם יעלמו? מ"ק: לא, הם טקסט מיקרו מודפס שמכיל את השמות של אזרחים עירקיים שמתו מאז הפלישה לעירק. א"ג, כן, אוקיי. א"ג: תודה לך. מ"ק: תודה לך. (צחוק) הדרך בה הוא אומר "תודה לך" באמת מפחידה אותי. (צחוק) אוקיי, אז הייתי רוצה שכל אחד מכם יביט מתחת לכיסא. יש שם מעטפה. בבקשה תפתחו אותה. הנייר שאתם מחזיקים ביד מכיל את הפרטים של אזרחים עירקים שמת כתוצאה מהפלישה. הייתי רוצה שתשתשו בנייר הזה ותכתבו לחבר בממשל. אתם יכולים לעזור להבריח את ספירת הגופות האזרחית הזו לתוך הארכיונים הממשלתיים. מפני שכל מכתב שנשלח לממשל, וזה בכל רחבי העולם, כמובן -- כל מכתב שנלח מאורכב, מתוייק ומתועד. יחד, אנחנו יכולים לשים את זה בתיבות דואר ותחת אפם של האנשים בשלטון. כל מה שנלח הופך לבסוף לארכיון קבוע של הממשל שלנו, התעוד ההסטורי המשותף שלנו. תודה לכם. (מחיאות כפיים) טום ריילי: אז, ספר לי מאט, איך הרעיון הזה נכנס לך לראש, של דפדפת? מאט קנייון: בדיוק סיימתי פרויקט שעסק בצד של הקואליציה האמריקאית של המלחמה וזה היה רצועת זרוע שחורה שקראתי לה "מכשיר האמפטיה המאולתר" שצבר, בזמן אמת, את השמות, הדרגות, סיבת המוות והמיקום של אנשי שרות אמריקאים שמתו מעבר לים, וכל פעם שמשרד הביטחון או סנטקום שיחררו את המידע שלהם, זה היה דוקר אותי בזרוע. וכך, הפכתי למודע שהיה מופע שמשוייך לאנשים שלנו שמתו מעבר לים, אבל כמות לא פרופורציונלית של נפגעים היו נפגעים אזרחיים. ט"ר: תודה רבה לך. מ"ק: תודה לך. (מחיאות כפיים)