החלום שלי הוא לבנות את הפארק

התת קרקעי הראשון בעולם בעיר ניו יורק.

עכשיו, למה שמישהו ירצה
לבנות פארק תת קרקעי,

ולמה בעיר ניו יורק?

שלושת החברה הקשוחים הקטנים האלה

הם, מצד שמאל, סבתי, בגיל חמש,

ואז אחותה ואחיה,

בגיל 11 ותשע.

התמונה הזו נלקחה ממש לפני שהם עזבו

מאיטליה והיגרו לארצות הברית,

בערך לפני מאה.

וכמו הרבה מהגרים באותו זמן,

הם הגיעו ללואר איסט סייד

בניו יורק

והם נתקלו בכור היתוך מטורף.

מה שהיה מדהים בדור שלהם

היה שהם לא רק בנו חיים חדשים

באזורים החדשים, הלא מוכרים האלה,

אלא הם ממש בנו את העיר.

תמיד הייתי מוקסם מהעשורים האלה

ומההסטוריה שלהם,

והייתי מתחנן הרבה לסבתי

לספר לי כמה שיותר סיפורים

על ניו היורק הישנה.

אבל היא היתה הרבה פעמים פשוט מתעלמת ממני,

ואומרת לי לאכול עוד כדורי בשר, יותר פסטה,

אז רק לעיתים רחוקות קיבלתי

את ההסטוריה שרציתי לשמוע.

העיר ניו יורק שאני פגשתי

הרגישה די בנויה.

תמיד ידעתי כילד שרציתי

להשפיע, ואיך שהוא

לעשות את העולם יפה יותר, יותר מעניין

ויותר צודק.

פשוט לא ממש ידעתי איך.

בהתחלה, חשבתי שאני רוצה
ללכת לעבוד בארצות אחרות,

אז לקחתי עבודה ביוניצף בקניה.

אבל הרגשתי מוזר שידעתי יותר

על הפוליטיקה הקנייתית המקומית
מאשר על הפוליטיקה של עיר הולדתי.

קיבלתי עבודה בעיריית ניו יורק,

אבל מהר מאוד הרגשתי מתוסכל

מהאיטיות של הבירוקרטיה השלטונית.

אפילו עבדתי בגוגל,

שם מהר מאוד שתיתי את הקול אייד

והאמנתי כמעט בלב שלם

שטכנולוגיה יכולה לפתור
את כל הבעיות החברתיות שלנו.

אבל עדיין לא הרגשתי כאילו
אני עושה את העולם מקום טוב יותר.

זה היה ב 2009 שחברי

ועכשיו שותפי העסקי ג'יימס ראמזי

הראה לי מיקום של מקום ממש יוצא דופן,

שזה המקום הזה.

זה טרמינל הטרולי לשעבר

שהיה נקודת הקצה לנוסעים

שעברו את גשר וויליאמסבורג

מברוקלין למנהטן,

והוא היה פתוח בין 1908 ו 1948,

ממש בזמן שסבי גרו

ממש פה באזור.

וגילינו גם שהמקום

ננטש לגמרי ב 1948.

מוקסמים מהגילוי,

התחננו לרשויות להכנס למקום,

ולבסוף קיבלו סיור,

וזה מה שראינו.

עכשיו, הצילום הזה
לא באמת מראה אותו טוב.

זה קשה לדמיין את התחושה הקסומה

להפליא שאתם מרגישים כשאתם נכנסים לחלל.

זה מגרש פוטבול של אדמה ללא שימוש

ממש מתחת לאזור מאוד צפוף של העיר,

וזה כמעט מרגיש כאילו שאתם אינדיאנה ג'ונס

בחפירה ארכיאולוגית,

וכל הפרטים עדיין שם.

זה באמת די יוצא דופן.

עכשיו, האתר עצמו ממוקם בלב

הלואר איסט סייד,

והיום הוא עדיין נשאר אחת

השכונות הכי צפופות בעיר.

לעיר ניו יורק יש שני שלישים
מהאזורים הירוקים

לתושב יחסית לערים אחרות,

ולשכונה הזו יש עשירית מהשטחים הירוקים.

אז מייד התחלנו לחשוב על איך אנחנו

יכולים לקחת את המקום הזה ולהפוך אותו למשהו

שיכול להיות בשימוש הציבור,

אבל יכול אפילו להיות ירוק פוטנציאלית.

התוכנית שלנו , בתמצית,

היא להכניס אור טבעי מתחת לאדמה

בשיטה פשוטה שאוספת אור טבעי מעל הרחוב,

מפנה אותו מתחת למדרכות העיר,

ותאפשר לצמחים ולעצים לגדול

עם האור שמנותב למטה.

עם הגישה הזו, תוכלו לקחת אתר

שנראה ככה היום

ולהפוך אותו למשהו

שנראה ככה.

ב 2011, שחררנו לראשונה כמה מהתמונות האלה,

ומה שהיה מצחיק,

היה שהרבה אנשים אמרו לנו,
"אוה, זה נראה כמו

ההיי ליין מתחת לאדמה."

אז מה שהפך לבסוף לכינוי שלנו

ומה שנדבק בסוף,

היה הלאו ליין, כך נולד הלאו ליין.

מה שהיה ברור היה שאנשים ממש רצו

לדעת הרבה יותר איך הטכנולוגיה

תראה ותרגיש,

ושהיה באמת הרבה יותר עניין בזה

משחשבנו שאפשרי.

אז, כמו משוגע, החלטתי להתפטר מהעבודה שלי

ולהתמקד בפרוייקט הזה.

הנה אנחנו עם הצוות

מקימים מדגים טכנולוגיות

במחסן.

הנה התחתית של החופה הסולרית הזו

שבנינו כדי להדגים את הטכנולוגיה.

אתם יכולים לראות את
ששת הקולטים הסולריים במרכז שם.

והנה התצוגה המלאה מורכבת

במחסן הזה.

אתם יכולים לראות
את החופה הסולארית מעל,

האור זורם פנימה,

ואת כל המתחם הירוק החי מתחת.

אז במהלך כמה שבועות,

מאות אלפי אנשים באו לראות את התצוגה,

ומאז אותו זמן, הגדלנו

את מספר התומכים שלנו גם מקומית

וגם בין חסידי העיצוב בכל העולם.

הנה רינדור של השכונה

ממש מעל אתר הקו,

ורינדור של איך זה יראה

אחרי פיתוח משמעותי שמגיע

במהלך עשר השנים הבאות.

שימו לב כמה השכונה מרגישה צפופה עדיין

ואיך יש באמת מחסור במרחבים ירוקים.

אז מה שאנחנו מציעים זה באמת משהו

שיוסיף מגרש פוטבול אחד של מרחב ירוק

מתחת לשכונה הזו, אבל חשוב יותר

אנחנו נציג מיקוד מונע קהילה

באזור מתחזק במהרה.

וממש עכשיו, אנחנו מתמקדים

באיך אנחנו יוצרים
יחסי גומלין עם העיר ניו יורק

בבאמת לשנות את סביבת המחייה

בדרך משולבת.

הנה הרינדור שלנו לאיך אנחנו למעשה

נזמין אנשים לתוך החלל עצמו.

אז כאן אתם רואים את הכניסה האיקונית

בה נקלף מילולית את הרחוב

ונגלה את השכבות ההסטוריות של העיר,

ונזמין אנשים לתוך המרחב התת קרקעי החמים.

באמצע החורף, כשממש קפוא בחוץ,

המקום האחרון בו תרצו להיות

הוא מרחב חיצוני או פארק פתוח.

הלאו ליין הוא באמת מרחב ארבע עונתי

והפוגה לעיר.

אז הייתי רוצה לחשוב שהלאו ליין למעשה מביא

את סיפור המשפחה שלי למעגל שלם.

אם הסבים שלי וההורים שלי באמת היו

ממוקדים בלבנות את העיר,

אני חושב שהדור שלי ממוקד בלקיחה בחזרה

את החללים שכבר יש לנו,

מגלים מחדש את ההסטוריה המשותפת שלנו,

ומדמיינים מחדש איך
אנחנו יכולים להפוך את הקהילות שלנו

למעניינות יותר, יפות יותר והוגנות יותר.

תודה.

(מחיאות כפיים)