ישבתי עם הנערות שלי

וג'וי אמרה

"אוף, הייתי רוצה שהוא יצא לי מהווריד.

אבא שלי, הוא כל הזמן מתקשר אלי."

"יש לך מזל שהוא בכלל מתקשר", אמרה יסמין.

"לא שמעתי מאבא שלי שנים."

ברגע ההוא, ידעתי שהנערות האלה צריכות דרך

להתחבר לאבות שלהן.

במחנה דיווה, הארגון ללא רווח שלי,

אנחנו מקיימים שיחות מהסוג הזה כל הזמן.

כדרך לעזור לנערות ממוצא אפריקאי

להכין את המעבר שלהן לנשיות.

הנערות האלה פשוט היו צריכות

דרך להזמין את האבות שלהן לתוך החיים שלהן

בתנאים שלהן.

אז שאלתי את הנערות,

"איך אנחנו יכולות לסייע לנערות אחרות

לפתח יחסים בריאים עם האבות שלהן?"

"בואו נעשה נשף," צעקה אחת מהנערות,

וכל הנערות הסכימו איתה במהרה.

הן החלו לחלום על הקישוטים,

ההזמנות, השמלות שהן מתכוונות ללבוש,

ומה האבות שלהן יורשו ולא יורשו ללבוש. (צחוק)

הנשף החל לקרום עוד וגידים לפני שהספקתי אפילו למצמץ,

אבל אפילו אם הייתי יכולה להוריד את הקצב של הנערות האלו,

לא הייתי עושה זאת,

כי אם יש דבר אחד שלמדתי

במהלך יותר מעשור של עבודה עם נערות

הוא שהן כבר יודעות מה הן צריכות.

החוכמה שוכנת בתוכן.

כל עוד יש להן את התשתית,

את ההדרכה והמשאבים,

הן יכולות לבנות את מה שהן צריכות,

לא רק בשביל לשרוד, אלא בשביל לשגשג.

אז ערכנו נשף,

והנערות והאבות שלהן באו בהמוניהם.

הם היו לבושים טיפ-טופ.

הם התנהגו מקסים.

(צחוק)

הם התנהגו ברוח שטות.

הם ממש נהנו אחד מחברתה של השנייה.

זאת היתה הצלחה עצומה.

והנערות החליטו להפוך את הנשף לאירוע שנתי.

כך שעם חלוף העונות,

והגיע הזמן לתכנן שוב את הנשף,

אחת מהנערות, בשם בריאנה, דיברה,

ואמרה,

"אבא שלי לא יכול לבוא לנשף,

וזה עושה אותי עצובה."

"למה לא?" שאלו הנערות.

"כי הוא בכלא," היא הודתה באומץ.

"טוב, הוא לא יכול לצאת ליום אחד?" שאלה אחת מהנערות. (צחוק)

"ולבוא באזיקים?

זה יותר גרוע מאשר שלא יבוא בכלל."

ברגע זה, ראיתי הזדמנות

עבור הנערות, לגייס את עצמן

ולהפוך לגיבורות של עצמן.

אז שאלתי, "מה אתן חושבות שאנו צריכות לעשות לגבי זה?

אנחנו רוצות שכל נערה ונערה תחווה את הנשף, נכון?"

אז הנערות חשבו לרגע,

ואחת מהן הציעה,

"למה שלא פשוט נעביר את הנשף לכלא?"

רוב הנערות פקפקו בכך שזה אפשרי,

ואמרו, "השתגעת?"

מי הולך להרשות לחבורה של ילדות קטנות,

לבושות יפה - " (צחוק)

"- להכנס לתוך הכלא ולרקוד עם האבות שלהן בחליפות של בובספוג?"

כי כך הן קראו לחליפות האסירים.

אמרתי, "נערות, נו, באמת,

אתן לעולן לא תדעו אם לא תשאלו."

כך שנשלח מכתב לשריף של ריצ'מונד סיטי,

וכל הנערות חתמו עליו קולקטיבית,

ואני חייבת להגיד, הוא ממש שריף מיוחד,

הוא מייד יצר איתי קשר ואמר,

שבכל הזדמנות שיש להכניס משפחות פנימה,

הדלתות שלו תמיד פתוחות.

כי יש דבר אחד שהוא יודע,

שכאשר אבות מחוברים לילדים שלהם,

יש פחות סיכוי שהם יחזרו.

אז,

16 אסירים ו-18 נערות הוזמנו.

הנערות לבשו את בגדי יום-ראשון הטובים שלהן,

והאבות החליפו את הטריינינג הצהוב-כחול שלהם

בחולצות ועניבות.

הם התחבקו.

הם אכלו ביחד ארוחה מלאה של עוף ודג.

הם צחקו יחד.

זה היה מקסים.

האבות והבנות אפילו חוו

הזדמנות לקשר פיזי,

משהו שלרבים מהם לא היה

זה זמן רב.

אבות שהו באזור שבו הם היו יכולים

לגרום לבנות שלהן לשחק,

ולקחת אותה מהכסא ולהושיט את היד לריקוד.

אפילו השומרים בכו.

אבל לאחר הנשף,

כולנו הבנו שאבא עדיין יהיה בכלא.

אז היינו צריכים ליצור משהו

שהם יוכלו לקחת איתם.

אז הבאנו מצלמות

וגרמנו להם להסתכל על המצלמות

ופשוט לראיין אחד את השנייה --

המסרים שלהם, המחשבות שלהם.

רצינו להשתמש בזה בתור אבן בוחן

כאשר הם יתחילו להתגעגע אחד לשניה

ולהרגיש לא מחוברים

הם יוכלו להתחבר מחדש דרך התמונה.

אני לעולם לא אשכח שאחת מהנערות הסתכלה לאביה בעיניים

עם המצלמה הזאת ואמרה,

"אבא, כשאתה מסתכל עלי, מה אתה רואה?"

כי האבות שלנו הם המראות שלנו

שאנחנו משתקפות בהן

כאשר אנחנו מחליטות לאיזה סוג גבר אנחנו ראויות,

ואיך הם יראו אותנו לשארית חיינו.

אני יודעת זאת היטב,

כי אני הייתי אחת מהנערות ברות המזל.

אבא שלי

תמיד היה בחיים שלי.

הוא אפילו כאן היום.

(מחיאות כפיים)

וזאת הסיבה שבגללה זה כה מיוחד

עבורי לוודא שהנערות האלו

מחוברות לאבות שלהן,

במיוחד אלו שחיות בנפרד מהם

בגלל חוטי תיל ודלתות מתכת.

יצרנו כרגע צורה

לנערות שיש להן שאלות כבדות בלב

להיות במקום שבו הן יכולות לשאול את האבות שלהן את השאלות האלה

ולתת לאבות שלהן חופש לענות.

כי אנחנו יודעות שהאבות

אפילו משאירים אותנו עם המחשבה:

איזה סוג של אשה אני מתכוונת לשים בעולם?

כי זה שהאב נמצא בכלא

לא אומר שהוא צריך להשאר כלוא מחוץ

לחיים של הבת שלו.

(מחיאות כפיים)