מבוא לתקשורת מקרבת (שאיננה אלימה) עם מרשל ב. רוזנברג, PhD

המצגת הבאה לקוחה מתוך סדנת מבוא באורך יום אחד אשר התקיימה בסן פרנסיסקו, קליפורניה באפריל, 2000

חלק 1: מטרתה של תקשורת מקרבת והבעת הבחנות ורגשות

אך ראשית הרשו לי

להבהיר את המטרה של

תקשורת שאיננה אלימה.

מטרתה היא לעזור לכם לעשות

את מה שאתם או אתן כבר יודעות לעשות.

ובכן, למה אנחנו צריכים ללמד אתכם לעשות היום

משהו שאתם כבר יודעים לעשות?

מפני ש… לעיתים אנו שוכחים לעשות זאת.

אנו שוכחים כי חונכנו לשכוח.

בכן, מהו הדבר הזה שאני מדבר עליו

שאנו כבר יודעים כיצד לעשות אותו?

מטרת התהליך הזה היא לעזור לנו

להתחבר באופן שמאפשר

נתינה טבעית.

מאפשר נתינה טבעית.

למה אני מתכוון כשאני אומר "נתינה טבעית"?

הרשו לי לבצע עבורכם שיר שיבהיר

מה הכוונה מאחורי "נתינה טבעית".

# לעולם איני מרגיש

יותר שניתן לי

מאשר מתי שאת לוקחת ממני

כשאת מבינה את האושר שאני מרגיש

לדאוג לך.

ואת יודעת שהנתינה שלי לא נעשתה

כדי שתישארי חייבת,

אלא בגלל שאני רוצה לחיות

את האהבה

שאני מרגיש עבורך

לקבל עם חן

היא אולי הנתינה הגדולה ביותר.

אין דרך בה אוכל

להפריד ביניהם.

כשאת נותנת לי, אני נותן לך את קבלתי

וכשאת לוקחת ממני

אני מרגיש כל כך שניתן לי #

כולכם מכירים את הנתינה הזו.

כולכם יודעים כיצד לעשות אותה.

ובזה אני מעוניין,

לזכור להישאר באותה איכות של נתינה

מרגע לרגע בכל חיבור.

אך אנחנו גם יודעים שקל לאבד אותה.

קל לאבד את אותו חיבור,

כך שבמקום

להנות מאותה איכות של נתינה,

שהיא אפשרית בכל רגע,

בכל חיבור שיש לנו.

למרות שאיכות הנתינה הזו היא מתנה נהדרת, אנו שוכחים.

ובמקום לשחק את המשחק שעליו מדבר אותו שיר

שאני מכנה "לעשות את החיים נהדרים".

המשחק המהנה ביותר שאני שמעתי עליו.

במקום זה, אנו מבלים הרבה זמן

בלשחק משחק אחר

אשר נקרא "מי צודק?"

האם שיחקתם אי פעם במשחק הזה?

[צחוק]

זה משחק שבו כולם מפסידים,

האין זה מדהים,

שכולנו מכירים את איכות הנתינה

שעליה מדבר השיר הזה?

היא אפשרית בכל רגע נתון,

אנו... אנו... אנו רואים

שזה הדבר המעשיר ביותר שאנו יכולים לעשות,

ובחלק משמעותי בחיינו אנחנו מבלים בלשחק "מי צודק?"

עכשיו המשחק של "מי צודק"

מערב שניים מבין הדברים

הנוראיים ביותר שנקרו על דרכם של בני האנוש.

הראשון - ענישה.

כי אם את\ה טועה

במשחק של "מי צודק?"

מגיע לך "לסבול".

האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם רעיון יותר שטני

כשיטה לחנך אנשים?

אז... אם לא נמנעתם מענישה עד עתה,

אני בטוח שעד סוף היום הזה,

זה כבר לא יהיה חלק מהמודעות שלכם.

אין יותר ענישה.

לא תענישו במשפחות שלכם,

ניפטר מענישה עבור פושעים, זה רק מגביר את האלימות,

אנו נמצא דרכים אחרות להתמודד עם מדינות אחרות

מלבד ענישה.

אין יותר ענישה.

אין יותר תגמול.

זה אותו המשחק.

זה חלק מאותו משחק של "מי צודק".

אם אתה צודק תקבל תגמול.

אם אתה טועה יענישו אותך.

לא עוד. לא עוד.

זה יצר כבר מספיק אלימות על כדור הארץ.

לא נטמיע עוד אשמה.

לא עוד בושה.

לא עוד רעיונות של חובה ומחויבות.

פשוט מה שהשיר מדבר עליו, נתינה טבעית.

ובכן, איך פספסנו את המטרה?

פספסנו את המטרה על פי

וולטר ווינק, תיאולוג,

שכותב בסיפרו "The Powers That Be", (הכוחות השולטים)

בערך לפני חמשת אלפים שנה.

אנחנו... אנחנו איבדנו...

פספסנו את המטרה כי

התחלנו בחשיבה פרועה.

חשיבה פרועה

שבני אדם הם רשעים מטבעם.

וכאשר אתה מאמין שבני אדם הם רשעים מטבעם

ודברים לא מסתדרים כפי שרצינו,

מהו תהליך התיקון?

תהליך התיקון הוא "פדיון". רואים?

כשאנשים רשעים אתה חושב שהדרך ליצור שינוי

כשאנשים מתנהגים בדרך שאיננה מוצאת חן בעינייך

היא לגרום לאנשים לשנוא את עצמם

בגלל מה שהם עושים.

וכך בשל סיבות פוליטיות

ותאולוגיות אלו,

התחלנו לפתח שפה,

שאני מכנה אותה "שפת תן". זו...

שפה שמנתקת אותנו מהחיים

ו... אה...

עושה את זה קל מאוד להיות אלימים.

קל מאוד להיות אלימים. למעשה,

באותו ספר שהזכרתי,

ווינק אומר שבתרבויות שליטה...

אחד הרעיונות עליהם אתה צריך לחנך אנשים

הוא שאלימות היא דבר מהנה. רואים?

ועשינו עבודה טובה בתחום הזה. הפכנו את האלימות למהנה בתרבות שלנו.

במהלך שתי שעות בערב, משבע עד תשע, כש...

ילדים צופים הכי הרבה בטלוויזיה,

בשבעים וחמש אחוז מהתוכניות בהן הם צופים,

הגיבור הורג מישהו

או מרביץ למישהו. אתם רואים? אז אנחנו...

ומתי זה קורה? בשיא התכנית.

חונכנו זה זמן רב

להפוך את האלימות לדבר מהנה,

כך שלמרות שלדעתי מה שהשיר מדבר עליו

הוא מה שקרוב יותר לטבע האמיתי שלנו,

אותה נתינה טבעית,

חונכנו להפוך את האלימות למהנה,

וחונכנו באופן שאנחנו יכולים

אפילו להיות אלימים כלפי הילדים שלנו.

אז מה מאפיין את "שפת התן"?

ובכן, שפת תן, כפי שהזכרתי, היא שפת

שיפוטים מוסריים.

אתם חושבים במונחים של מי צודק, מי טועה,

מי טוב, מי רע,

וכשאתם מזכירים שינוי,

כן, אנחנו רוצים שינוי לפעמים,

אז איך משיגים שינוי במערכת התנית?

צפו בהורה שמנסה להביא שינוי בילד.

זהו הורה שמלמד ילד צעיר,

לומר את אחת המילים החשובות ביותר בשפת תן.

תגיד שאתה מצטער.

אני מצטער.

אתה לא באמת מצטער. אני יכול לראות את זה. אתה לא באמת מצטער.

[בוכה]

אני מצטער.

בסדר, אני סולח לך.

האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם משחק שכזה?

האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם הורה שמגיב כך לילד?

ואם הורה הולך לעשות את זה לילד במשפחה שלו,

מה הם יעשו

לאנשים מתרבויות אחרות שמתנהגים

באופן שהם לא מעריכים?

אז כמובן שתהיה אלימות בכל מקום שתהיה חשיבה מסוג זה.

בתרבויות שאין להן חשיבה כזו,

אתם לא רואים אלימות, אתם מבינים?

וכך... פספסנו את המטרה.

למרות שיכולנו לשחק את המשחק

"לעשות את החיים נהדרים" בכל רגע,

חונכנו במשך זמן רב למדי

לשחק משחק אחר בשם "מי צודק?"

אז מה הם החלקים של המשחק הזה "מי צודק?"

בדיוק הזכרתי אחד מהם.

חלק אחד הוא שיפוטים מוסריים...

ללמוד איך לעלות אל הראש שלנו

ולחשוב במונחים של צודק וטועה,

טוב ורע,

נורמלי \ לא נורמלי.

למדתי את המשחק הזה היטב.

אני מדבר תריסר ניבים של תנית.

[צחוק]

כשגדלתי למדתי לדבר... אני גדלתי בדיטרויט.

דיברנו ניב די גס של תנית.

אפשר לקרוא לה תנית דיטרויט.

למשל, אם אני יוצא לנהוג

ומישהו נוהג באופן שאינו מוצא חן בעיני,

ושוב, אני רוצה להביא שינוי, אתם רואים?

אני מגלגל את החלון למטה... "אידיוט!"

[צחוק]

עכשיו, בתאוריה, האדם אמור לבקש מחילה.

אתם רואים? [צחוק]

"אני מתוודה ששגיתי, אדוני

אני אשנה את השגיאה שבדרכי."

זו תאוריה מעולה. היא לא עבדה.

ניסיתי אותה יותר מפעם אחת. היא לא עובדת.

אז חשבתי שאולי הבעיה נעוצה

באותו ניב מסוים של תנית.

אז החלטתי ללמוד ניב מתורבת יותר של תנית,

ולכן הלכתי לאוניברסיטה והשגתי תואר דוקטור

בתנית מקצועית.

[צחוק]

כעת, כשמישהו נוהג באופן שאינו מוצא חן בעיני,

אני מגלגל את החלון למטה... "פסיכופט!"

[צחוק]

עדיין לא עובד!

אתם רואים?

זהו עוד חלק של אותה שפה תנית.

"אמטשפרעכה"

אמטשפרעכה. זה מאוד חשוב. אתם רואים?

זוהי שפה שמתכחשת לבחירה,

מתכחשת לאחריות עבור מעשינו.

אני משתמש במילה "אמטשפרעכה" עבור החלק הזה,

היות וקראתי ראיון עם פושע המלחמה הנאצי

אדולף אייכמן

בעת המשפט שלו עבור פשעי מלחמה בירושליים.

אייכמן נשאל: "האם זה היה קשה לשלוח עשרות

אלפי אנשים למות?"

ואייכמן ענה בכנות.

הוא אמר: "אם לומר את האמת, זה היה קל.

השפה שלנו הפכה את זה לדבר קל."

הראיון הזה הפתיע,

התשובה הפתיעה את המראיין,

והמראיין שאל אותו "איזו שפה?"

אייכמן אמר "למעשה, אני וחברי הקצינים הנאציים,

היה לנו שם עבור השפה שלנו.

קראנו לה אמטשפרעכה"

אמט בגרמנית משמעותה "משרד" ושפרעכה "שפה"

הייתי קורא לזה שפה בירוקרטית.

הוא נשאל לתת כמה דוגמאות.

אייכמן אמר: "זו שפה

שבה אתה מתכחש לאחריות עבור... עבור המעשים שלך.

כך שאם מישהו שואל אותך למה עשית את זה, אתה אומר "הייתי חייב".

אז אתה לא מרגיש כל כך רע. אם אתה חייב לעשות את זה,

אתה רואה, אתה לא אחראי.

"אבל למה אתה היית חייב, תן?"

"הוראות הממונים עלי"

"מדיניות החברה"

"הם אילצו אותי לעשות זאת"

"לא יכולתי לעשות אחרת"

שפה מאוד מסוכנת, אמטשפרעכה.

מאוד מסוכנת.

יש לנו בתי ספר לג'ירפות.

אני משתמש במילה "ג'ירפה" אתם מבינים, בתור

סמל של חוסר אלימות.

אנחנו נראה היום ש...

...השפה שאנחנו נלמד היא שפת הלב.

וכך אני משתמש בשפת ג'ירפה בשביל זה,

כי לג'ירפות יש את הלב הגדול ביותר

לעומת כל חיה יבשתית, אז...

הג'ירפה דורשת...

תמיד להיות מודעים לבחירה. אתם מבינים?

אנחנו לעולם לא עושים משהו שאנחנו לא בוחרים לעשות.

אבל אני לימדתי ג'ירפה לקבוצת הורים

ומורים בקהילה אחת,

ויש לנו בתי ספר לג'ירפות בכל העולם.

יש לנו חמישה בישראל, ארבעה בפלסטין,

כמה בסרביה וכן הלאה.

ובבתי ספר לג'ירפות, כמובן, אנחנו רוצים

להיות בטוחים שמורים והורים

לעולם לא משתמשים באמטשפרעכה.

אחת השפות המסוכנות ביותר בעולם.

ללמד ילד שהוא חייב לעשות משהו.

אז אמרתי בהזדמנות אחת בסיינט לואיס, מיזורי,

לקבוצת הורים ומורים,

ואם מסוימת כעסה. היא אמרה

"אבל יש דברים שאנחנו חייבים לעשות, בין אם זה מוצא חן בעינינו או לא.

זה התפקיד שלנו בתור הורים ללמד את הילדים שלנו מה הם חייבים לעשות.

זאת אומרת, יש דברים שאני עושה כל יום שאני שונאת לעשות,

אבל עדיין יש דברים שאנחנו פשוט חייבים לעשות".

"ובכן" אמרתי "האם את יכולה לתת לי דוגמא?"

היא אמרה "נו, בקלות, יש כל כך הרבה. תן לי לחשוב.

אוקי. למשל כאשר אני אלך מפה הערב.

אני חייבת להגיע הבייתה ולבשל.

אני שונאת לבשל.

אני שונאת את זה בדם, אבל עשיתי את זה כל יום במשך 20 שנים,

אפילו כשהייתי חולה".

[צחוק]

ובכן, אני אמרתי "אני אשמח מאוד היום

להראות לך צורת חשיבה אחרת,

שפה אחרת, שאני מקווה שתפתח אפשרויות שמחות יותר עבורך"

ובכן, אני שמח לדווח שהיא למדה שפת ג'ירפות במהרה.

היא הלכה הבייתה באותו ערב

והכריזה בפני משפחתה שהיא לא רצתה לבשל יותר.

[צחוק]

קיבלתי משוב מהמשפחה שלה.

[צחוק]

המשוב הגיע לאחר שבועיים, כשיצא לי

לעבור באותה העיר שוב

ועשיתי סדנת ערב,

ומי מופיע שם אם לא שני בניה הבוגרים. היו לה ארבעה בנים.

הם באו אלי בהתחלה כדי להציג את עצמם, ו...

...אני אמרתי "היי, אני שמח שהגעתם לכאן.

אני הייתי מאוד סקרן מה קורה במשפחה שלכם.

אמא שלכם מתקשרת אלי בקביעות

ומספרת לי על כל השינויים שהיא ביצעה בחייה

מאז ההכשרה.

למשל "מה קרה באותו ערב הראשון שהיא הגיעה הבייתה

והכריזה שהיא כבר לא רוצה לבשל?"

הבן הבכור אמר לי,

"מארשל, אני אמרתי לעצמי, תודה לאל"

[צחוק]

אני אמרתי "תעזור לי להבין את זה."

הוא אמר "אני אמרתי לעצמי,

אולי עכשיו היא כבר לא תתלונן בכל ארוחה" אתם מבינים?

אתם רואים, נתינה טבעית, שהתחלתי לדבר עליה עם אותו שיר,

כל דבר שאנחנו עושים בחיים שלא בא מתוך אותה האנרגיה,

אנו משלמים עבורה וכל היתר משלמים עבורה.

כל דבר שאנחנו עושים מתוך פחד לענישה אם לא נעשה אותו,

כולם משלמים עבורו.

כל דבר שאנחנו עושים למען תגמול, כולם משלמים עבורו.

כל דבר שאנחנו עושים כדי שנמצא חן בעיני אנשים,

כולם משלמים עבורו.

כל דבר שאנחנו עושים מתוך אשמה, בושה,

חובה, מחויבות, כולם משלמים עבורו.

לא לזה עוצבנו.

עוצבנו להנות מנתינה,

לתת מתוך הלב.

אממ... מארשל?

כן? >> אני כאן.

הבן שלי הביא אותי לאחד הסמינרים שלך,

ואני פגשתי אותך לפני בערך עשר שנים, >> כן.

באוקלנד. >> כן.

עכשיו, אני מנסה להביא את הבן שלי שוב לכאן.

אני כאן, והוא

אמר אתמול בלילה כשאמרתי לו שאני מגיע לכאן,

הוא אמר "טוב, אז למה שלא תלך? יש לי כמה פגישות.

אולי אתה תוכל ללמד אותי משהו".

אז חשבתי שאני אבוא כדי ללמוד משהו.

אולי אני יכול ללמד אותו.

אני אשמח ללמד אותו, אבל אני לא יודע איך לעשות את זה.

הייתי רוצה ללמד אותו

לפחות לתת לי קצת זמן

כדי לתקשר איתו. הוא לא עושה זאת, מרצונו.

וכשאני מנסה לדרוש את זה,

זה נהיה יותר גרוע. >> כן.

אז איך אני עושה את זה?

ובכן, זו סיטואציה מעולה לעבוד עליה היום,

מפני שאני הולך לבקש מכולם

לחשוב כעת על סיטואציה שבה

מישהו מתנהג באופן שאינו מוצא חן בעיניכם.

אז כאן מדובר בבן שלך ומתי

שאתה מבקש ממנו לתקשר, הוא מסרב.

הדבר הראשון שאני אציע הוא שאתה לא יכול ללמד אף אחד שום דבר.

זה נכון.

ובכך שזו תהיה המטרה שלך אתה מראש תיצור בעיות.

אז, בוא נשנה את המטרה.

ננסה לעולם לא ללמד אף אחד משהו או לשנות אותו.

אם זו המטרה שלך,

אתה תיצור התנגדות.

אז זו ההצעה הראשונה שלי היום.

לעולם אל תנסה ללמד מישהו משהו או לשנות אותו.

זה ברור? >> כן.

אוקי.

אז מה אתה עושה? מוותר? >> הו, לא, לא, לא,

אתה רואה, זוהי... זוהי החשיבה שעוצבה בנו על ידי תנים, אתה מבין?

המשחק של "מי צודק?", מנצח-מפסיד.

ולכן, אם אנחנו לא יכולים לשנות

ולנצח, אז האופציה שאנחנו חושבים עליה

היא להיות פראייר ולהפסיד. אתה רואה?

אנחנו חונכנו לחשוב בשתי הדרכים האלה, נצחון-הפסד,

צודק-טועה.

לא, אני אראה לך דרך.

עוד אפשרות.

אוקי, בואו ניכנס לזה. בואו ניתן לכם הזדמנות להתאמן על זה.

חלק מכם כבר חשבתם על סיטואציות,

למשל מישהו שאתם מאוד רוצים לתקשר איתו, אומר לא.

אז, תחשבו על מישהו כרגע אשר מתנהג

באופן שלא עושה את החיים נהדרים עבורך,

ושאתם רוצים להגיע למקום עליו מדבר השיר,

בו כל הצרכים של כולם יכולים להתמלא,

ואנשים נותנים אחד לשני מהלב, מרצונם.

לא מתוך כפייה. אתם מבינים?

בואו נראה אם אנחנו יכולים ללמד אתכם תהליך להגיע לשם בסיטואציה הזו,

למלא את הצרכים של כולם,

ושאנשים יתנו מרצונם, לא מתוך כפייה.

אז, אולי אתם חיים בבית,

אולי תבחרו לעבוד על ילד שאתם גרים איתו בבית

שאומר דברים איומים בשפת תן, כגון

"לא."

[צחוק]

הו, אתם צוחקים! נסו לגור עם אחד כזה זמן מה.

"בבקשה צחצח את השיניים שלך" "לא"

אולי אתם גרים בבית עם פרטנר דובר שפת תן,

שאומר דברי תן נוראיים, כגון

"זה מכאיב לי כשאתה אומר את זה."

אנחנו נראה היום שזהו מעשה אלים

להגיד שאחרים גורמים לך להרגיש כפי שאתה מרגיש. אתם רואים?

לרמוז שאחרים יכולים לגרום לך להרגיש כאב או כעס.

אולי מישהו בעבודה מתנהג בצורה שאתה לא אוהב. הם מאחרים.

הם לא מגיעים להספק שהיית רוצה לראות.

אולי השכן שלידכם מטריד ילדים מינית.

כל מי שתבחרו, מישהו מתנהג באופן שאתם לא אוהבים,

ואתם רוצים לראות כיצד אנחנו

נוכל להגיע למטרה של יצירת איכות חיבור

שתמלא את הצרכים של כולם

דרך נתינה טבעית. זו המטרה שלנו.

אוקי? עכשיו, תפתחו את החומרים שלכם...

בעמוד האחרון.

בעמוד לפני האחרון. בתחילת העמוד, רשום

"ביטוי שלומנו ומה שאנחנו רוצים"

ותחת סעיף א' רשום לחשוב על מישהו

שעושה משהו שעושה את החיים פחות מנהדרים עבורך"

אז האדם הזה שאני מבקש מכם לחשוב עליו

אשר כעת מתנהג באופן שאתם לא משוגעים עליו,

ומה שאני רוצה שתעשו זה לענות לשאלה הזו.

תכתבו כאן דבר אחד שהאדם הזה עושה שאתם לא אוהבים.

אנחנו הולכים לעבוד על פעולה אחת מסוימת

שהאדם עושה שאתם לא אוהבים.

כדי שתכירו את התהליך היום.

אולי האדם עושה מספר דברים, אבל אנחנו הולכים להראות כיצד התהליך עובד

על ידי להראות לכם כיצד לתקשר עם האדם על דבר אחד מסוים שהם עושים.

אז תכתבו תחת סעיף א' דבר אחד שהאדם הזה עושה שאתם לא אוהבים.

עכשיו, כשאני הייתי כאן בסן פרנסיסקו

עבדתי עם מערכת בתי הספר בשנות השבעים,

מנהל בתי הספר ביקש ממני ללכת לבית ספר יסודי.

הוא אמר שההורים מתלוננים על איכות מערכת היחסים בין המורים

לבין מנהל בית הספר. הם אמרו שהמתח בבית ספר

הוא כה גדול שההורים רוצים להוציא את הילדים שלהם מבית הספר.

אז הוא ביקש אם אני יכול ללכת לשם, לראות אם אני יכול לפתוח תקשורת טובה יותר בין הסגל

לבין המנהל.

התכנית הייתה, שאפגוש קודם את המורים

ואז אאסוף את המורים ואת המנהל ביחד.

אז בפגישה שלי עם המורים, התחלתי עם השאלה

שאני בדיוק שאלתי אתכם. אמרתי למורים

"תגידו לי דבר אחד שהמנהל עושה

שעושה את זה קשה עבורכם לעבוד איתו?"

ביקשתי לקבל הבחנה.

התנהגות מוחשית.

מה הוא דבר אחד שהוא עושה?

המורה הראשון שהגיב אלי אמר את זה

"יש לו פה גדול"

עכשיו, אתם רואים את ההבדל בין השאלה שאני שאלתי והתשובה שאני קיבלתי?

אני לא שאלתי "איזה גודל פה יש למנהל?"

[צחוק]

אז המורה הזה נתן לי הערכה,

ניתוח אשר רומז חוסר נכונות. אתם רואים?

אנו הוכשרנו לחשוב באופן הזה

כך שלפעמים אנו לא מסוגלים להפריד בין עובדה לדעה.

כל מה שאנחנו רואים היא דמות האויב שלנו.

בין אם זה איש\ה או אומה,

אימנו אותנו לחשוב

בתמונות אויב של חוסר נכונות.

זה מערפל את המציאות. אנחנו לא רואים את ההתנהגות.

אנחנו רק רואים את דמות האויב.

בספרו "Out of Weakness" (מתוך חולשה)

אנדרו שמוקלר אומר שכאשר תרבויות לומדות לחשוב באופן זה,

לא רק לראות את האדם,

אלא דמות, שיפוט שהם עשו,

הפצצות לא רחוקות מלהגיע. אתם רואים?

אז אני הערתי לתשומת ליבו של אותו אדון

שהוא לא ענה לשאלתי,

אני רציתי לדעת דבר אחד שהמנהל עשה.

האיש הזה היה תקוע. הוא פשוט לא הבין.

אישה אשר ישבה לידו ניסתה לעזור. היא אמרה

"ובכן, אני יודעת אל מה הוא מתייחס"

אני אמרתי, "אוקי, תעזרי לו.

מה הוא דבר אחד שהמנהל עושה?"

"הוא מדבר יותר מדי."

לא, יותר מדי זהו שיפוט.

ביקשתי הבחנה, לא שיפוט.

אתם רואים, זה איך שאנשים דוברי שפת תן חושבים.

הם באמת חונכו לחשוב שיש דבר כזה,

כמות שהיא בדיוק נכונה לכל דבר.

ויותר מדי ומעט מדי,

ושהם יודעים מהו. אתם רואים?

אז הם חושבים ככה.

זה לא מקל על פתרון חילוקי דעות ביניהם, כאשר

לאנשים יש רעיון שיש כמות נכונה

וכמות גדולה מדי וקטנה מדי ושהם יודעים מה היא.

ובמיוחד כשהם מערבבים את זה עם הבחנה.

אני פשוט שאלתי "מה הבן-אדם עושה?"

ושוב, בפעם השנייה, האדם הזה לא הצליח לראות את ההתנהגות

בנפרד מהשיפוט.

אדם שלישי ניסה לעזור.

"ובכן, אני יודע על מה הם מדברים" "אוקי, מה?"

"הוא חושב שהוא היחיד שיש לו משהו ששווה לומר"

לא. להגיד לי מה שאתה חושב שהוא חושב

זו הערכה שאתה עושה עבור מה שאתה חושב שעובר לו בראש.

אני שאלתי "מה הוא עושה?"

אישה רביעית אמרה,

"הוא רוצה להיות תמיד במרכז תשומת הלב."

אני אמרתי, "עכשיו נתת לי שיפוט או ניתוח של מניעיו.

אפילו אם היא מדויקת, זהו ניתוח של מניעיו. זו לא התנהגות בת הבחנה.

השאלה שלי הייתה מה הוא עושה?"

עכשיו, כל הפקולטה ישבה שם בשקט.

אף אחד לא יכול לענות לי על השאלה.

ואחת מהנשים אמרו, "תשמע, מארשל, זה ממש קשה לעשות."

כן. למעשה, הפילוסוף קרישנמורטי אומר ש...

"להבחין ללא ההערכה היא הסוג הנעלה ביותר של תבונה אנושית"

כך שאלה מאיתנו אשר חונכו לחשוב בדמויות אויב אלו

מיד לחשוב במונחים של צודק-טועה, טוב-רע, נורמלי-לא נורמלי, נכון-לא נכון,

יותר מדי מדבר כזה או אחר...

אנחנו לא יכולים לראות את המציאות. כל מה שאנחנו רואים הן דמויות אויב.

ובכן, עם הרבה עזרה... ומאמץ מצידי,

סוף סוף גרמתי להם להיפטר מהדמויות

ולענות על השאלה הפשוטה, "מה הוא עושה?"

אלו היו מספר דברים, אבל הדבר שהם רצו במיוחד

להתחיל לעבוד איתו עליו היה זה,

שבעת פגישות הפקולטה שלהם אשר מתרחשות פעם בשבוע,

ללא קשר אל מה שהיה באג'נדה,

הוא היה מקשר אותה למשהו שקרה לו במלחמה או בילדות,

והפגישה הממוצעת ארכה עשרים דקות יותר ממה שנקבע מראש.

אוקי. זה ענה לשאלה שלי מה הוא עשה.

הוא דיבר על התנסויות מלחמה וילדות

במקום לדבוק באג'נדה.

אמרתי, "האם הערתם זאת לתשומת ליבו?"

הם אמרו, "ובכן, אנחנו רואים כעת שמתי שניסינו לדבר איתו על זה,

כל השיפוטים האלה התערבבו, והוא נהיה מגננתי."

אז הם חשבו שזה יהיה רעיון טוב לדבר איתו על זה,

אבל הם ביקשו שאני אהיה בפגישה למקרה שמשהו ישתבש.

אז הגעתי לישיבת הצוות שלהם,

וראיתי די במהרה על מה הם דיברו,

כי כמעט ברגע שנושא עלה, המנהל היה אומר,

"הו, זה מזכיר לי מתי ש..."

והוא היה מתחיל לספר סיפור.

ואני חיכיתי שמישהו יתעמת איתו לגבי זה, בשפת ג'ירפה,

אבל במקום זה, היו הרבה התבטאויות חסרות מלל בשפת תן.

אנשים היו עושים ככה, מגלגלים את העיניים,

נוגעים במי שלידם,

מפהקים,

מסתכלים על השעונים שלהם,

מחזיקים את השעונים קרוב לאוזניים.

[צחוק]

ואני הסתכלתי במשך זמן מה כיצד התרחיש הזה מתגלגל, ואמרתי, "אהם. סלחו לי, אבל...

האם מישהו עומד לומר משהו?"

כעת הייתה שתיקה, ואותו האיש

אשר דיבר בפגישה הראשונה שלנו, יכולתי לראות אותו אוזר את האומץ שלו,

והוא מסתכל על המנהל ואומר, "אד,

יש לך פה גדול."

[צחוק]

אז בוא נראה אם מה שרשמתם עונה לשאלה ששאלתי.

האם זו התנהגות ברת הבחנה? או שערבבתם איתה הערכה,

ושני החברים שלי כאן יעזרו לנו לעשות את ההערכה הזו.

החיה הזו הוכשרה

בדומה לכלב משטרה שמריח סמים,

אם יש שפת תן מעורבבת, היא תיילל,

אם עניתם לשאלה, החיה הזו תרקוד.

אז אדוני, מה רשמת?

אבא שלי מאשים את אישתי...

[יללה]

עבור הבחירות שלי.

הוא עושה מה?

אבא שלי מאשים את אישתי עבור הבחירות שלי.

כן. מאשים זהו שיפוט. אתה רואה?

אתה כבר מכניס הערכה לתוך זה.

אבא, האם אתה רואה את עצמך כמאשים אותה?

"לא. אני רואה את עצמי כמעיר תשומת לב אל העובדות."

אז, אתה רואה? אבא לא רואה את זה כהאשמה.

"לא, אני מחנך." תודה, אבא. כן. אוקי.

אז, איך אנחנו אומרים את זה? אנחנו צריכים ציטוט ישיר.

אנחנו צריכים לתת... כדי להפוך את זה להתנהגות ברת הבחנה, אנחנו צריכים לומר

"אבא שלי אומר..." מה?

"כל הבעיות שלו..."

"את אחראית עבור כל הבעיות שלו."

הוא אומר את זה לאישה, "את אחראית עבור כל הבעיות שלו."

זה זה. >> כן. אוקי. זהו ציטוט ישיר. זה מה שהוא אומר.

זו שפת ג'ירפה. אנחנו עושים ציטוט ישיר. אוקי?

רואים? ברגע שאתם רואים... להכניס את המילה "אשמה" אל תוך המודעות שלכם,

זה ישנה את כל האנרגיה

שבה אתם ניגשים לאותו אדם, כי למעשה

אתם מבצעים הערכה שהם מאשימים,

שכולם יודעים שזה לא בסדר, אתם רואים?

כן? >> יש לי את המקרופון...

לאחרונה, הבן שלי לא עושה את שיעורי הבית שלו.

אה-הא. אוקי.

אבא שלי מבצע... שיפוטים נוראיים ומעיר הערות מעליבות.

אוי, אלוהים. הרגת את התן המסכן שלי.

[צחוק]

הוא עוד היה יכול להתמודד עם "נוראיות", זה היה שיפוט אחד, אבל

"מעליבות", נוראיות ומעליבות...

את יודעת, תראי, אלה הם שני שיפוטים.

למעשה, הוא כן משתמש במילים מעליבות.

לא, אין דבר כזה. אחרי היום, למעשה,

ברצינות, עד ארבע וחצי אחר הצהריים,

אתם לעולם לא תשמעו עוד עלבון. הוא לא יהיה קיים. עלבונות לא יהיו קיימים.

אני הולך להראות לך כיצד להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת היום

שמוציאה עלבונות וביקורת מחוץ לגלים... גלי האוויר.

[צחוק]

כך שלא משנה מה אבא שלך אומר,

את לא תוכלי לשמוע עוד הצהרה נוראית,

או עוד עלבון, כי אנחנו הולכים להראות לכם היום כיצד להשתמש בטכנולוגיה זו.

[צחוק]

ובעזרת טכנולוגיה זו,

זה יהיה בלתי אפשרי עבורכם לשמוע ביקורת,

הערות מעליבות, קללות...

עם האוזניים האלה,

כל מה שאתם יכולים לשמוע הוא הדבר היחיד שבני אדם אי פעם אומרים,

"בבקשה" ו"תודה",

זה הכל... אנחנו הולכים להראות לכם היום

שכל מה שנשמע בעבר כמו ביקורת, שיפוט, האשמה,

הם פשוט ביטויים טראגיים, אובדניים של "בבקשה".

אח שלי צועק עלי להכנס לאוטו כדי להגיע אל בית הספר,

ואז הוא גורם לי לאחר לבית הספר.

מי צועק?

הבחור הזה.

אבל, אתה רואה? צועק... צועק זה... אה... קצת סוג של הערכה.

הוא מדבר בטון קול.

כן. >> אוקי. זה טון הקול.

נשאלתי בבית ספר תיכון לינקולן... האם זה תיכון לינקולן בסן פרנסיסקו?

לפני שנים רבות, נתבקשתי לעבוד עם צוות הפקולטה שם. היו להם שם הרבה

מתחים בין חברי הפקולטה על רקע אתני וגזעי.

היו הרבה מתחים, והמנהל ביקש ממני לעבוד שם, ו...

...התחלתי את היום שלי שם בכך ששאלתי,

"תגידו לי משהו שמישהו אחר בפקולטה עושה שאתם לא אוהבים."

איש פונה אל האישה לידו ואומר,

"אני לא אוהב את זה כשאת צועקת בפגישות הפקולטה שלנו."

היא שאלה, "מי צועק?"

[צחוק]

עכשיו, היא הייתה מתרבות שונה מאשר האיש הזה.

מה שהיה צעקות בתרבות שלה היה שונה למדי.

ואחרי עשר דקות כשהיא התחילה לצעוק עליו לפי ההגדרה שלה,

ראיתי את ההבדל, אתם יודעים?

אז, מרים את קולו, כשהוא מבקש ממך להתכונן לצאת לבית ספר. כן.

או פשוט נהיה כועס עלי...

נהיה כועס... זה אולי מדויק, אבל זהו ניתוח.

אנחנו לא יודעים אם הוא כועס. אולי הוא מפחד, אתה יודע, שלא תגיע בזמן לבית ספר.

זה אולי נשמע לך כועס. אולי זה כועס. אולי זה לא. אבל

"מרים את קולו,"

"עשן יוצא לו מהאוזניים..."

את זה אתה יכול לראות. אתה רואה? זה בר הבחנה.

כן?

תלמיד שלי בכיתה ה' מסרב לעשות את שיעורי הכיתה שלו.

[יללה!] מסרב זהו ניתוח.

אולי ניתוח מדויק, אבל זה לא אומר לי מה הוא עושה.

הוא אומר, "לא, אני לא רוצה לעשות את זה." >> אומר "לא, אני לא רוצה לעשות את זה."

זו ההתנהגות.

בעלי לא אומר לי דברים שישפיעו עלי עמוקות.

אוקי. זה הבעל התן הראשון ששמעתי עליו.

[צחוק]

זו התנסות חדשה עבורי היום.

תלמיד בכיתה שלי מדבר בקול רם ללא הפסק

ולא מוכן להישאר במושבו ולא שומר את ידיו לעצמו.

אני שומע בערך שלושה שיפוטים שמה.

אה... בוא נעבר על זה לאט, כי אני שומע שלושה ניתוחים.

תאמר את זה שוב כך שנשמע את שלושת הניתוחים.

מדבר בקול רם ללא הפסק...

בקול רם זו פרשנות שלך. יותר בקול רם ממה שהיית רוצה.

אם אתה רוצה לומר את זה, נסח את זה ככה. "יותר בקול רם משהייתי רוצה"

לא מוכן להישאר במושבו

לא מוכן זהו ניתוח. "הוא לא נשאר במושב שלו אחרי שאמרתי לו להישאר שם",

הוא אולי יעשה זאת בעתיד. אנחנו לא יודעים אם הוא יעשה זאת או לא, זהו ניתוח.

לא עושה זאת כרגע. לא עושה זאת כשאני מבקש ממנו להישאר במושבו.

ולא שומר את ידיו לעצמו.

"ולא שומר את ידיו לעצמו." [אממ-הממ]

אוקי. מאז שבאתי למצגת המבוא בליל יום שלישי,

אני נהייתי מאוד מודעת לשמיעת הערכות,

כן. >> בעצמי, וביחוד באנשים אחרים.

וכך התחלתי לתהות, אתה יודע, האם כל אלה מקרים של תקשורת אלימה?

או שיש דרך בה חלק מאלה הם,

לפי המודל הזה, אינם אלימים?

הייתי אומר שכל

הערכה של אחרים אשר רומזת חוסר נכונות

היא ביטוי טראגי של צורך שלא מתמלא.

טראגי במובן ש... משתי סיבות, הראשונה,

היא מפחיתה את הסבירות שנקבל את מה שאנחנו רוצים.

אפילו אם אנחנו לא אומרים את זה בקול רם, אפילו אם אנחנו חושבים את זה,

אפילו אם אנחנו חושבים שמה שמישהו אחר עושה הוא שגוי,

זה מוריד את הסבירות שאנחנו נקבל את מה שאנחנו רוצים.

ושנית, זה מגביר את הסבירות שתתרחש אלימות.

אז, מה יכול להיות יותר טראגי מזה?

מאשר לבטא את עצמך באופן שעומד בפני לקבל את מה שאנחנו רוצים,

ומגביר אלימות?

כל דבר שאנחנו רוצים להגיד

שרומז חוסר נכונות אצל האדם האחר, אני מציע שהוא

ביטוי טראגי, התאבדותי של צורך שאינו ממומש.

בטאו את הצורך.

לימדו מודעות צרכים, שזה מה שאנחנו נעשה עכשיו.

זה איך שאנחנו מעריכים בתקשורת מקרבת. (תקשורת לא אלימה)

אנחנו מעריכים מתוך הלב.

אנחנו מבצעים שיפוטים, אבל אנחנו מבצעים שיפוטים משרתי צרכים.

אנחנו שופטים אם מה שאנשים עושים ממלא צרכים או לא.

אנחנו לא שופטים מוסרית בן אדם על מה שהוא עשה.

אנחנו שופטים אם זה משרת את החיים או לא,

כי צרכים הם החיבור הישיר שלנו אל החיים.

יש חיים a...

צרכים הם החיים אשר מחפשים ביטוי בתוכנו.

אז אנחנו מעריכים בהקשר לזה,

וזה דורש שני סוגים של יכולת הבנה וביטוי,

רגשות וצרכים.

אז הבה נהיה בטוחים שכולנו מדברים באותה השפה כאשר אני משתמש במונח

רגשות וצרכים.

אז מתחת לסעיף ב' רשום,

"דמיינו שאתם מדברים ישירות אל האדם,

ובטאו כיצד אתם מרגישים כאשר האדם מתנהג באופן שתואר לעיל,

והשתמשו בצורה הזו." שוב, אנחנו מדברים אל האדם האחר.

אנחנו אומרים להם מה הם עשו, ואנחנו אומרים, "כשאתה עושה את זה,

אני מרגיש\ה..." איך? איך את\ה מרגיש\ה

כאשר האדם עושה את מה שרשמתם תחת סעיף א'?

תכתבו את זה.

כאשר אתה עושה את זה, אני מרגיש כועס.

אוקי. כעס הוא הרגשה

אשר נולדה מחשיבה שאיננה טבעית. אנחנו נגיע לזה בהמשך.

[צחוק]

כאשר אתה לא מוכן לעזוב בזמן שסיכמנו עליו, אני מרגיש עצבני וחסר סבלנות.

כאשר אתה מדבר בקול הרם הזה, אני מרגישה מאוימת.

[יללה]

מאוימת זהו ניתוח. היזהרי ממילים שהן

יותר תיאורים של אנשים אחרים... מה את חושבת שהם עושים לך, כגון לאיים עלייך.

אז, תכתבו את המילים הבאות כמילים שאינן רגשות.

אל תבלבלו בין המילים האלה לבין רגשות.

אני מרגיש\ה לא מובנ\ת. אני מרגיש\ה מנוצל\ת.

אני מרגיש\ה מתומרנ\ת. אני מרגיש\ה נשפט\ת.

אני מרגיש\ה מבוקר\ת. אני מרגיש\ה שמתעלמים\ות ממני.

לדוגמא, האם אין זמנים בהם אתה חושב שמתעלמים ממך?

האם את\ה לא מרגיש הקלה?

[צחוק]

ובזמנים אחרים האם את\ה לא מרגיש\ה כועס\ת? אתם רואים?

אז מילים כאלה אומרות מעט מאוד על מה שחי בתוכך.

הן אומרות הרבה יותר על איך שאת מפרשת

את ההתנהגות של האדם האחר,

ומעל לכל, לעולם אל תבלבלו בין המילה "דחוי\ה" לבין הרגשה.

אני מרגיש\ה דחוי\ה. לא.

זו לא הרגשה. זו פרשנות התאבדותית.

אוקי, למי יש את המקרופון? הנה המקרופון.

כואב, מאוכזב, לב נופל.

כן.

מרגיש כועס ונבגד.

כועס, כן. יללה... עבור נבגד.

נבגד זו אחת המילים האלה כמו מאויים, שמתעלמים ממני, מובן לא נכון,

מנוצל, מתומרן.

זהו יותר ניתוח של האדם האחר מאשר הרגשה.

מה בדבר מכווץ?

מכווץ?

אם אתה מתכוון לחוץ וכדומה. אוקי. אם זה מה שזה.

כשאתה מתקשר אלי, ובעודך מדבר אלי בקול רם, אומר שתפסיק את המימון,

אני מרגישה כועסת ופוחדת.

אממ-הממ.

כשאתה משאיר את הכלים בכיור, אני מרגיש

חסר כוח כלפי הסביבה והזמן שלי, וזה מרגיש מתסכל ומפחיד.

כשאתה מתחיל לדבר בקול רם באמצע המשפט שלי,

אני מרגיש פגוע כי אני חושב שאתה לא מקשיב לי.

כן, ההרגשה נהדרת, אבל

אתה הולך לאבד את זה כשאתה מתחיל עם המילה "מרגיש" ואחרי זה אומר "כי אני חושב ש"

בכל פעם בה אתה חושב, הסיכוי שתקבל את מה שאתה צריך קטן בהרבה.

[צחוק]

במיוחד כאשר אתה מוסיף אחרי המילה "חושב" את המילה "שאתה",

אז אני חושב שלא רק שלא יקשיבו לך, אני צופה תגובה מגננתית-תוקפת.

אז, זה הולך להיות קשה עבור אנשים לדאוג עבור ההרגשות שלך

כאשר אתה ממשיך עם ניתוח שרומז חוסר נכונות.

אבל אנחנו נגיע לזה בהמשך, כי אנחנו הולכים לראות בקרוב שאנחנו... אנחנו...

אחרי הרגשות, יש שני מקומות שאנחנו לא הולכים אליהם.

ואחד מהם הוא למעלה אל הראש שלנו.

רואים? אנחנו נשארים עם הרגשות. אנחנו לא עולים למעלה אל הראש.

אנחנו נשארים בלב ומתחברים אל צרכים.

אבל, אנחנו נגיע לזה.

אם אנחנו רוצים להשתמש בתקשורת שאיננה אלימה,

אנחנו רוצים להיות בטוחים שאנחנו לא משתמשים בהרגשה

באופן שהוא אלים.

כי רגשות יכולות לחבר אותנו בלב

או שהן יכולות לתרום

לעוד חלוקה ואלימות.

אז אנחנו בהחלט לא רוצים לבטא את הרגשות שלנו באופן זה,

"אני מרגיש כפי שאני מרגיש כי אתה..."

אוקי? אנחנו לעולם לא רוצים לבטא את הרגשות שלנו ככה.

"את\ה גורמ\ת לי להרגיש..."

עכשיו, זה יהיה הרגל שיהיה קשה מאוד לשבור, כי

בתרבות שהיא תנית,

רגשות הם כלי חיוני להשתמש ברגשות אשמה כדרך לתמרן אנשים.

הדרך לתמרן אנשים היא אם אתה יכול לשכנע אותם

שהם גורמים לך להרגיש כפי שאתה מרגיש, אז הם צריכים להרגיש אשמים ולהשתנות.

אתם רואים? זו עוד צורה של המשחק האלים הזה.

אז, לדוגמא, אם אתה הורה ואתה רוצה להשתמש ברגשות באופן אלים

במקום באופן מקרב, אתה יכול לבטא אותם בצורה כזו.

"זה ממש מכאיב לי כשאתה לא מנקה את החדר שלך."

[צחוק]

אוקי?

או, "אתה גורם לי לכעוס כשאתה אומר את זה."

אני דיברתי בעת ההפסקה על אחד מהימים המאושרים שלי בתור הורה

כאשר בני הבכור הלך לבית ספר של תנים בפעם הראשונה.

הוא היה שש שנים בבית ספר לג'ירפות שאני עזרתי ליצור,

ו, אה... אבל אז, אני רציתי שהוא ילמד כיצד להנות גם מתנים, אז,

אה... ובבתי ספר לג'ירפות, אנחנו רוצים גם להיות מודעים

שהילדים לא תמיד יהיו בסביבה הזו,

אז אנחנו רוצים ללמד אותם כיצד להישאר עם הערכים שלהם

בלי קשר למבנה בו הם נמצאים. אתם רואים?

אז הוא חוזר מהיום הראשון שלו בבית ספר, והוא נראה פחות ממאושר, ואני אמרתי,

"איך היה הבית ספר החדש, ריק?"

והוא אמר, "זה בסדר, אבא, אבל... אוף! חלק מהמורים האלה, אבא..."

אני אמרתי, "מה קרה?"

הוא אמר, "אבא, אני אפילו לא הגעתי לכניסה הראשית, באמת.

הייתי באמצע הדרך אל הדלת הקדמית,

ואיזשהו מורה מגיע אלי בריצה ואומר,

"תראו, תראו את הילדה הקטנה."

אתם יכולים לנחש אל מה המורה הגיב?

כן, לבני היה שיער ארוך עד הכתפיים.

אתם רואים, בבית ספר לתנים, כפי שכולנו יודעים, הסמכות יודעת מה נכון.

אתם רואים? יש דרך נכונה בה ילד צעיר לובש את שערו ויש דרך לא נכונה.

דרך נכונה לעשות את הכל. ומי יודע? המורה.

ומה אתה עושה אם מישהו לא עושה את זה? אתה משתמש בבושה, אשמה, וכן הלאה.

אתה משתמש במילה "ילדה" כאילו זו קללה. ברוכים הבאים לארץ התנים.

אז אני מתחמם, מוכן לעשות קצת "תרפיית אלות" עם המורה,

[צחוק]

שוכח את כל מה שאני מלמד,

ואני אמרתי לבני, "איך התמודדת עם זה?"

והוא אמר, "אני זכרתי, אבא, מה שאמרת, שמתי שאתה

בסביבה שכזו, אף פעם אל תתן להם את הכוח לגרום לך להיכנע או למרוד."

אחד הדברים שאנחנו רוצים ללמד ילדים מאוד מוקדם,

זה שלא משנה בתוך איזה מבנה אתה נמצא,

אף פעם אל תאבד את המודעות לכך שאתה חופשי לבחור מה לעשות.

אל תאפשר למוסדות לקבוע מה שאתה עושה.

אני אמרתי, "היי, אם אתה זכרת את זה, זו מתנה גדולה.

אני ממש אוהב שיכולת לזכור את זה תחת אותם תנאים.

אז מה עשית?"

"אני שמתי את אוזני הג'ירפה שלי, אבא, ניסיתי להקשיב מה הוא הרגיש ומה הצרכים שלו"

אני אמרתי, "אתה זכרת לעשות את זה? מה אתה שמעת?"

"די ברור, אבא. הוא נראה מעוצבן ורצה שאחתוך את השיער שלי."

"היי, וואו, אני ממש שמח שיכולת לזכור את זה. איך הרגשת עם זה?"

הוא אמר, "אבא, הרגשתי עצוב עבורו. הוא היה קירח ועשה רושם שיש לו בעיה עם שיער."

[צחוק]

אז אנחנו רוצים ללמד ילדים את אותו דבר שאנחנו רוצים ללמד מבוגרים.

מוסדות לא יכולים לגרום לך לעשות שום דבר. אה...

אנשים אחרים לא יכולים לגרום לך לעשות שום דבר.

אף אדם לעולם לא עשה דבר שהוא\היא לא בחר\ה לעשות.

פלסטיני בכפר חברון חלק בדעתי בהזדמנות אחת.

הוא אמר, "אני לא מסכים איתך, מארשל, שאנחנו רק בוחרים לעשות

איפה הייתה הבחירה שלי לפני יומיים?

חייל מצמיד אקדח לראשי ואומר, תוריד את הבגדים שלך או שאני יורה בך.

איפה הייתה הבחירה שלי?"

אני אמרתי, "נראה לי די ברור.

הייתה לך בחירה אם להוריד את הבגדים שלך או לא."

הוא צחק. הוא אמר, "אוקי, הבנתי את הנקודה שלך.

אני בחרתי לא להוריד את הבגדים שלי.

אני בחרתי... החייל הזה ידע שאין לי רובה. הוא עשה את זה כדי לפגוע בכבודי.

אני בחרתי לסכן את חיי כדי להגן על כבודי." אוקי, אז...

אני לא תמיד אומר שאנחנו אוהבים את הבחירות שלנו, אבל

אף אחד לא גורם לנו לעשות משהו שלא בחרנו לעשות.

אז אני אמרתי, "על פי הנראה החייל גם בחר לא לירות בך.

אחרת הוא היה צלף מאוד גרוע."

[צחוק]

הילדים שלי לימדו אותי את זה שאף אחד לא עושה משהו שהוא לא בוחר לעשות.

בערך מהזמן שהם היו בני שנתיים, הם חינכו אותי

שאני לא יכולתי לגרום להם לעשות שום דבר.

כל מה שאני יכולתי לעשות זה לגרום להם לאחל שהם היו עושים את זה.

[צחוק]

ואז הם לימדו אותי עוד שיעור. שבכל פעם שאני עושה את זה,

הם יגרמו לי לאחל שאני לא הייתי גורם להם לאחל שהם היו עושים את זה.

הם לימדו אותי שאלימות יוצרת אלימות. אתם רואים?