היום אני רוצה לדבר
על משמעותן של מלים,
איך אנו מגדירים אותן
ואיך הן, כמעט כנקמה,
מגדירות אותנו.
השפה האנגלית היא ספוג נהדר.
אני אוהב את האנגלית.
אני שמח שאני דובר אותה.
ועם זאת,
יש בה הרבה חורים.
ביוונית יש מילה, "לכסיזם",
שפירושה "כמיהה לאסון",
למשל, כשאתם רואים
סופת רעמים באופק
ומוצאים שהיא מרתקת אתכם.
במנדרינית יש מילה,
"יו יי" --
אני לא מבטא אותה נכון --
שפירושה הערגה להרגיש שוב,
במלוא העוצמה,
כפי שהרגשת כשהיית ילד.
בפולנית יש להם מילה,
"ז'וסקה",
שפירושה הוא השיחה המשוערת
שאתה מריץ בכפייתיות בתוך הראש.
ולבסוף, בגרמנית -
כמובן שבגרמנית -
ישנה המילה "זילשמרץ",
שהיא האימה מלקבל
את מה שאתה רוצה...
(צחוק)
...ולהגשים סוף-סוף
את חלום חייך.
(צחוק)
אני עצמי גרמני,
אז אני מכיר היטב את ההרגשה הזאת.
(צחוק)
אני לא בטוח אם אשתמש
באחת המלים האלה
בחיי היומיום שלי,
אבל אני שמח שהן קיימות.
אבל הן קיימות
רק משום שהמצאתי אותן.
אני המחבר של
"מילון העצבויות המעורפלות,"
שאותו כתבתי במהלך
שבע השנים האחרונות.
וכל מטרת המיזם הזה
היא למצוא פערים בשפת הרגשות
ולנסות למלא אותם
כדי שתהיה לנו דרך לדבר
על כל המעידות והשגיונות
של המצב האנושי
שכולנו מכירים, אבל אולי
לא חושבים לדבר עליהם
כי אין לנו המלים
לשם כך.
ובערך באמצע המיזם הזה,
הגדרתי את המילה "סונדר",
הרעיון האומר שכל אחד
רואה בעצמו את הדמות הראשית
כשכל השאר הם רק ניצבים,
כשלמען האמת,
כולנו הדמויות הראשיות,
ורק אתה משמש ניצב
בסיפורו של מישהו אחר.
אז מיד כשפרסמתי את זה,
קיבלתי המון תגובות
שאמרו, "תודה לך על שביטאת
משהו שהרגשתי כל חיי
"אבל לא היתה לי מילה בשבילו."
כלומר, גרמתי להם להרגיש
בודדים פחות.
זהו כוחן של המלים:
לגרום לנו להרגיש פחות בודדים.
וזמן לא רב אחר מכן
התחלתי לשים לב שהמילה "סונדר"
נכנסת לשימוש רציני בשיחות ברשת,
וזמן לא רב לאחר מכן
קלטתי אותה בסביבה שלי
בשיחה אמיתית עם מישהו.
אין הרגשה מוזרה יותר
מאשר להמציא מילה
ואז לצפות בה
מקבלת חיים משלה.
לזה אין לי עדיין מילה,
אבל זה יבוא.
(צחוק)
אני עובד על זה.
התחלתי לתהות
מה הופך מלים לאמיתיות,
כי המון אנשים שואלים אותי,
השאלה הכי נפוצה שאני שומע היא,
"רגע, המלים האלה ממוצאות?
אני לא תופש את זה."
לא ידעתי מה לענות להם
כי כש"סונדר" התחילה לתפוס,
מי אני שאומר
אילו מלים אמיתיות ואילו לא?
הרגשתי קצת כמו סטיב ג'ובס,
שתיאר את ההתגלות שהיתה לו
כשהבין שמרביתנו,
בחיי היומיום שלנו,
פשוט מנסים לא להסתבך יותר מדי
ולהמשיך איכשהו לחיות.
אבל כשמבינים שאנשים --
שהעולם הזה נבנה ע"י אנשים
שאינם חכמים יותר ממך,
אתה יכול לצאת מעצמך
ולגעת בקירות האלה
ואפילו להעביר דרכם את היד
ולהבין שיש לך הכוח
לשנות את זה.
וכששואלים אותי,
"המלים האלה אמיתיות?"
ניסיתי מספר תשובות.
אחדות היו הגיוניות
ואחרות - לא.
אבל אחת מהתשובות שניסיתי היתה,
"מילה היא אמיתית
אם רוצים שהיא תהיה כזו."
כמו שהשביל הזה אמיתי
כי אנשים רוצים שהוא יהיה שם.
(צחוק)
רואים את זה הרבה
בקמפוסים של מכללות.
זה מכונה "שביל הרצון."
(צחוק)
אבל אז הגעתי למסקנה
שאנשים בעצם שואלים
כשהם שואלים אם מילה כלשהי
היא אמיתית, הם בעצם שואלים,
"לכמה מוחות זה ייתן לי גישה?"
כי לדעתי כך אנו
מתייחסים בד"כ לשפה.
מילה היא במהותה מפתח
שמכניס אותנו לראשם
של אנשים מסוימים.
ואם היא מכניסה אותנו
למוח אחד,
היא לא רצינית,
ולא ממש כדאי לדעת אותה.
שני מוחות - טוב,
תלוי של מי.
מיליון מוחות -
אלו מלים!
כלומר, מילה אמיתית נותנת גישה
למוחות רבים ככל האפשר.
זה מה שהופך אותה
לראויה להכרה.
אגב, המילה הכי אמיתית,
לפי המדד הזה, היא זאת:
[או-קיי]
זהו זה.
המילה הכי אמיתית שיש לנו.
זה הדבר הכי קרוב שיש לנו
למפתח-אב.
זאת המילה הכי מובנת בעולם,
בכל מקום שנמצאים.
הבעיה עם זה היא,
שאיש כנראה לא יודע
מה שתי האותיות האלה מייצגות.
(צחוק)
קצת מוזר, נכון?
אולי אלה ראשי תיבות שגויות
של "הכל תקין",
או של "קינדרהוק הזקן",
כינויו של הנשיא ה-8.
כנראה שאיש איננו יודע,
אבל העובדה שזה לא חשוב
אומרת משהו על מנהגנו
להצמיד משמעות למלים.
המשמעות איננה במלים עצמן;
אנו אלה שיוצקים את עצמנו לתוכן.
ואני חושב, כשכולנו מחפשים
משמעות בחיינו,
ומשמעות בחיים בכלל,
אני חושב שלמלים
יש איזה קשר לכך.
ולדעתי, אם מחפשים
משמעות של משהו,
המילון הוא מקום מכובד
להתחיל ממנו.
הוא יוצר תחושת סדר
ביקום כאוטי ביותר.
ראיית הדברים שלנו כה מוגבלת,
עד שעלינו להמציא דפוסים וקצרנות
כדי לנסות לפרש אותו
כדי שנוכל להמשיך
בענייני היומיום שלנו.
אנו זקוקים למלים שיכילו אותנו,
שיגדירו את עצמנו.
אני חושב שרבים מאיתנו
מרגישים כלואים
בדרך בה אנו משתמשים
במלים האלה.
אנו שוכחים שהמלים מומצאות.
לא רק המלים שלי:
כל המלים מומצאות,
אבל לא כולן מביעות משהו.
כולנו כאילו לכודים,
איש באוצר המלים שלו,
שאיננו בהכרח מתואם
עם אנשים שאינם כמונו,
ולדעתי, המרחקים בינינו
גדלים מעט יותר בכל שנה,
ככל שאנו מרבים
להתייחס למלים ברצינות.
כי, זיכרו: המלים אינן אמיתיות.
אין להן משמעות;
רק לנו יש.
ואני רוצה לסיים בהקראה
מדברי אחד הפילוסופים
האהובים עלי,
ביל ווטרסון,
שכתב את "קלווין והובס."
הוא אמר,
"בריאה של חיים שמשקפים
את ערכיך ומספקים את נשמתך
"הינה הישג נדיר.
"להמציא את משמעות חייך שלך -
"זה לא קל,
"אבל זה עדיין מותר,
"ונראה לי שאם תטרח לעשות זאת,
תהיה מאושר יותר."
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)