מה זו אהבה?
זהו מושג קשה להגדרה
ולא בגלל שיש לו הרבה משמעויות.
אפשר לאהוב ג'וגינג.
אפשר לאהוב ספר או סרט.
אפשר לאהוב שניצל.
אפשר לאהוב את אישתך.
(צחוק)
אבל יש הבדל גדול
למשל בין שניצל לאישתי.
כלומר, אם אני מביע הערכה
כלפי שניצל, השניצל מצידו
אינו מחזיר לי הערכה.
בעוד שאישתי מכנה אותי
"הכוכב של חייה".
(צחוק)
לכן, רק תודעה אחרת
בעלת רצון יכולה לראות בי ישות נחשקת.
אני מבין זאת
ולכן ניתן להגדיר אהבה בדרך
יותר מדוייקת והיא הרצון להיות נחשק.
מכאן הבעיה הנצחית של אהבה:
כיצד להיות ולהישאר נחשק?
האדם נהג למצוא תשובה
לבעיה זו
על-ידי כניעה לחוקי החברה.
היה עליו למלא תפקיד מוגדר
לפי מינו, גילו,
מעמדו החברתי,
ופשוט היה עליו לבצע את חלקו
כדי להיות מוערך ונאהב על-ידי החברה.
תחשבו על האישה הצעירה שחייבת
לשמור על טהרתה לפני החתונה.
תחשבו על הבן הצעיר
שחייב לציית לאחיו הבכור,
שבתורו חייב לציית לאב הבית.
אבל במאה ה-13
החלה תופעה,
במיוחד בתקופת
הרנסאנס, במערב,
אשר גרמה למשבר הזהות הגדול ביותר
בהיסטוריה האנושית.
תופעה זו היא המודרניות.
ניתן לסכמה באמצעות תהליך משולש.
הראשון, תהליך הרציונליזציה של המחקר המדעי,
אשר האיץ את ההתקדמות הטכנולוגית.
אחר-כך, תהליך של דמוקרטיזציה פוליטית,
אשר עודד את זכויות הפרט.
ולבסוף, תהליך הרציונליזציה של הייצור המסחרי
ושל חופש המסחר.
שלושת התהליכים שנשזרו זה בזה,
חיסלו לגמרי
את ההתנהלות המסורתית
של החברות המערביות,
והביאו להשלכות קיצוניות על הפרט.
עכשיו הפרט היה חופשי
להוקיר או לדחות
כל גישה, כל בחירה, כל דבר.
אבל התוצאה היתה שהפרט
עצמו היה צריך להתמודד
עם אותו החופש שהיה לאחרים
להוקיר או לדחות אותו.
במילים אחרות, ערכי היה פעם מובטח
על-ידי כניעה לסמכויות המסורתיות.
אבל כעת ערכי נמדד בבורסה.
בשוק החופשי של רצונות הפרט,
אני מנהל מו"מ על ערכי מידי יום.
מכאן החרדה של האדם המודרני.
הוא טרוד באובססיה:
"האם אני אהוב? עד כמה?
כמה אנשים יאהבו אותי?"
וכיצד הוא מגיב לחרדה זו?
על-ידי איסוף היסטרי של סמלי אהבה.
(צחוק)
אני קורא לפעולת האיסוף הזו,
עם עוד אחרים, הון פיתוי.
ואכן, חברת הצריכה שלנו
מבוססת בעיקרה על הון פיתוי.
בגלל צריכה זו העידן שלנו מכונה חומרני.
אבל זה לא נכון! אנו צוברים חפצים רק
כדי לתקשר עם נפשות אחרות.
אנו עושים זאת כדי לגרום להם
לאהוב אותנו, כדי לפתות אותם.
אין דבר פחות חומרני מזה,
או יותר רגשני
מאשר צעיר הקונה ג'ינס חדשים
וחותך אותן באזור הברכיים,
כי ברצונו לשמח את ג'ניפר.
(צחוק)
צרכנות זה לא חומרנות.
זה יותר מה שמאמינים בו
ומקריבים בשם אלוהי האהבה,
או בשם הון הפיתוי.
לאור התבוננות זו על האהבה בימינו,
מה ניתן לומר על האהבה בשנים הבאות?
אפשר לשוות לעצמנו שני תרחישים:
האחד הוא ההימור על כך
שתהליך זה של צבירת הון
מתוך אהבה עצמית מופרזת, יתעצם.
קשה לומר איזו צורה התעצמות זו תלבש,
כי זה מאוד תלוי
בחדשנות טכנולוגית וחברתית,
שהיא קשה לחיזוי מעצם הגדרתה ואופיה.
אבל אפשר, למשל,
אם נחשוב על אתר הכרויות שהוא
קצת כמו מועדון לקוחות
שצוברים בו נקודות,
אשר משתמש בשיטת ניקוד לפיתוי הלקוח
הפועלת לפי גילי, יחס גובה/משקל,
רמת השכלתי, משכורתי,
או מספר הקליקים על הפרופיל שלי.
אפשר גם לחשוב על איזה
טיפול כימי לאחר פרידה מבן/בת זוג
שמחליש את תחושת הגעגוע.
יש כבר תוכנית ב-MTV
שבה מורים לפיתוי
מתיחסים לשברון-לב כאל מחלה.
מורים אלה קוראים לעצמם
"אמנים של לתפוס מישהו".
"אמן" בצרפתית זה קל, זה "artiste".
"לתפוס מישהו" זה להתחיל עם מישהו,
אבל לא עם כל אחד -- זה להתחיל עם בחורות.
כך שהם אמנים של להתחיל עם בחורות.
(צחוק)
והם קוראים לשברון-לב "one-itis".
באנגלית, "itis" משמעותו הידבקות.
one-itis ניתן לתרגם כ"הידבקות ממישהו".
זה קצת דוחה. אבל בשביל אמן ההתחלות,
להתאהב במישהו
זה בזבוז זמן.
זה בזבוז של הון הפיתוי שלך,
ולכן יש להדביר
את האהבה כמו מחלה, כמו מגיפה.
ניתן גם לחזות שימוש רומנטי
בגנום.
כל אחד ישא אותו עימו
ויציגו כמו כרטיס ביקור
כדי לאמת אם הפיתוי
יכול להתקדם אל רבייה.
(צחוק)
ברור שמירוץ זה אל עבר הפיתוי,
כמו כל תחרות עזה,
ייצור פערים אדירים בשביעות רצון עצמית,
ולכן גם המון בדידות ותיסכול.
לכן ניתן לצפות שהמודרניות עצמה,
שהיא המקור להון פיתוי,
תעמוד בסימן שאלה.
אני חושב במיוחד על התגובה
של הניאו-פשיסטים או הדתיים.
אבל עתיד כזה הוא לא בלתי-נמנע.
עשוי להיות גם נתיב
אחר לחשיבה על אהבה.
אבל איך?
איך לוותר על הצורך ההיסטרי להיות מוערך?
על-ידי מודעות לחוסר התוחלת שלי.
(צחוק)
כן,
אני חסר תוחלת.
אבל לא לדאוג:
גם אתם.
(צחוק)
(מחיאות כפיים)
כולנו חסרי-תוחלת.
קל להראות חוסר תוחלת זה,
כי כדי להיות מוערך
אני זקוק למישהו שירצה בי, דבר המראה
שאין לי ערך עצמי משלי.
אין לי ערך פנימי משלי.
כולנו מעמידים פנים שיש לנו מושא הערצה;
כולנו מעמידים פנים שאנו
מושאי הערצה בשביל מישהו אחר,
אבל למעשה כולנו מתחזים,
קצת כמו אותו אדם ברחוב
אשר נראה על פניו שליו ואדיש לגמרי,
בעוד שלמעשה הוא מצפה מראש ודאג
לכך שכל העיניים יופנו אליו.
אני חושב שאם
נהיה מודעים להיתחזות בסיסית זו
המדאיגה את כולנו,
זה יקל על קשרי האהבה שלנו.
העובדה שברצוני להיות נאהב
מכף-רגל עד ראש,
ולקבל חיזוקים על הבחירות שלי,
זו הסיבה שהיסטריית הפיתוי קיימת.
לכן אני רוצה להיראות מושלם
כדי שהאחר יוכל לאהוב אותי.
אני רוצה שהם יהיו מושלמים
כדי אוכל להיות בטוח בערכי.
זה מוביל לזוגיות,
בעלת אובססיה להופעה חיצונית,
אשר תתפרק, בהינף-יד,
בגלל אי-עמידה הכי קלה בציפיות.
בניגוד לגישה זו,
אני קורא לעידון -- לאהבה מעודנת.
מה זה עידון?
להיון מעודן זה לקבל
את חולשתו של הנאהב.
זה לא אומר להפוך לזוג עצוב של בינוניות.
(צחוק)
זה לא עד כדי כך גרוע.
להיפך.
יש המון קסם ואושר בעידון.
אני מתכוון במיוחד לסוג של
הומור שלצערי אינו נפוץ.
הוא מין שירה של ליגלוג מכוון.
אני מתכוון לליגלוג עצמי.
בשביל זוג שאינו כבול או נתמך
על-ידי אילוצי המסורת,
אני מאמין שליגלוג עצמי
הוא אחד האמצעים הכי טובים
לקיום קשרים ארוכי-טווח.