היום אספר לכם על כמה אנשים

שלא עזבו את סביבת מגוריהם.

הסיפור הראשון הוא ממש כאן בשיקגו.

ברנדה פאלמס-פרבר נשכרה

לעזור לאסירים משוחררים לחזור לחברה

ולהימנע מלשוב לכלא.

כיום, משלמי המסים מוציאים

כ-60,000 דולר בשנה

על שליחת אנשים לכלא.

ידוע לנו ששני-שליש מהם עתידים לשוב לכלא.

בעיני, מעניין מאד שעל כל דולר

שאנו מוציאים, לעומת זאת, על חינוך מקדים,

כמו תכנית "יתרון השכלתי",

אנו חוסכים 17 דולר

על דברים עתידיים כמו מאסר.

או-- חישבו על כך-- ש-60,000 דולר

זה יותר ממה שעולה

לשלוח אדם יחיד להרווארד.

אבל ברנדה, שלא למדה דברים כאלה,

נתנה מבט אחד באתגר שלפניה

והמציאה

פתרון לא-הכי-מובן-מאליו:

ליצור עסק

שמייצר מוצרי טיפוח-עור מדבש.

טוב, אולי לכמה מכם זה מובן מאליו. לא לי.

זהו הבסיס של פיתוח צורת יזמות חברתית

שיש לה פוטנציאל אמיתי.

היא שכרה גברים ונשים שהם כנראה מובטלים

לטפל בדבורים, לרדות את הדבש

ולייצר מוצרי ערך-מוסף

שהם משווקים בעצמם,

ומאוחר יותר נמכרו ברשת "הול פודס".

היא שילבה חוויית תעסוקה עם הכשרה

בכישורי החיים שהיו נחוצים להם,

כמו שליטה בכעסים ועבודת-צוות,

וגם איך לדבר עם מעסיקים עתידיים

ולספר כיצד נסיון חייהם

מבטא את הלקחים שלמדו

ואת תשוקתם להמשיך וללמוד.

פחות מארבעה אחוזים

מאלה שהשתתפו בתכנית שלה

אכן שבים לכלא.

כך שהגברים והנשים הצעירים האלה עברו הכנה תעסוקתית

וכישורי-חיים דרך טיפול בדבורים

ואגב כך הפכו לאזרחים תורמים.

דוגמה להזדמנות להתחיל מחדש.

כעת אספר לכם על לוס אנג'לס.

הרבה אנשים יודעים

שללוס אנג'לס בעיות משלה.

אך כעת אדבר על בעיות המים של לוס אנג'לס.

ברוב הימים אין שם מספיק מים

וכשיורד גשם, הם לא משתלטים על כל המים.

כרגע, 20 אחוזים

מצריכת האנרגיה של קליפורניה

מנוצלת לשאיבת מים

בעיקר לדרום קליפורניה.

הם מבזבזים המון, המון,

כדי לתעל את מי הגשמים האלה אל הים

כשיורד גשם ויש הצפות.

אנדי ליפקיס פועל עכשיו כדי לסייע

ללוס אנג'לס לקצץ בעלויות התשתית העירונית

הקשורות בניהול המים והחימום העירוני בארץ--

יוצר זיקה בין עצים, אנשים וטכנולוגיה

כדי לשפר את איכות החיים בעיר.

כל הירוק הזה קולט באופן טבעי את מי הגשמים,

ועוזר לצנן את ערינו.

כי אם תחשבו על זה,

האם אתם רוצים דווקא מיזוג אוויר,

או שיהיה יותר קריר בחדר?

איך משיגים את זה - לא זאת השאלה.

אז לפני כמה שנים

מחוז לוס אנג'לס

החליט להוציא 2.5 מיליארד דולר

על שיפור בתי הספר בעיר.

ואנדי וצוותו גילו

שעומדים להוציא 200 מיליון מהדולרים האלה

על ריצוף אספלט סביב בתי הספר עצמם.

הם הציגו טיעון כלכלי מוצק,

והצליחו לשכנע את עיריית לוס אנג'לס

שע"י החלפת האספלט

בעצים ובצמחיה נוספת,

בתי הספר עצמם יחסכו למערכת מבחינת אנרגיה

יותר ממה שהם יוציאו על תשתית גינון.

ובסופו של דבר, 2 מיליון מ"ר של אספלט

הוחלפו או בוטלו,

וצריכת החשמל למיזוג אוויר ירדה,

בעוד שהתעסוקה

עבור האנשים שיטפלו בשטחים האלה עלתה,

וזה התבטא בחסכון כספי למערכת,

אבל גם בתלמידים ובעובדי בתי"ס בריאים יותר.

ג'ודי בונדס

היא בת של כורה פחם.

במשפחתה יש 8 דורות

שגרים בעיר בשם ווייטוויל שבוירג'יניה המערבית.

ואם מישהו אמור להיצמד

לתהילת העבר של כורי הפחם,

ושל העיר,

ג'ודי היא האדם הזה.

אבל כיום כורים פחם בצורה אחרת

מאשר במכרות העמוקים שאביה

וסבה היו יורדים לתוכם

ושהעסיקו למעשה עשרות אלפי אנשים.

כיום, 20-30 איש

יכולים לשטח הר תוך כמה חודשים,

בשביל כמות עלובה של פחם.

הטכנולוגיה הזו קרויה "הסרת הרים".

היא הופכת הר כזה למצב הזה

תוך חודשים ספורים.

תארו לעצמכם שהאוויר סביב המקומות האלה

מלא בשיירי פיצוצים ופחם.

כשביקרנו שם, זה גרם לכמה מהאנשים שהיינו איתם

שיעול קטן ומוזר

אחרי כמה שעות בלבד--

לא רק לכורים, אלא לכולם.

וג'ודי ראתה כיצד הנוף שלה נהרס

והמים שלה מורעלים.

ואילו חברות הפחם פשוט עברו הלאה

אחרי שרוקנו את ההר,

והותירו אחריהן אבטלה עוד יותר חמורה.

אך היא גם ראתה את הפוטנציאל שבאנרגיית הרוח

כשזה הותקן על הר שלם,

ועל הר שהסירו מגובהו

יותר מ-600 מטרים.

3 שנות אנרגיה מזוהמת בלי הרבה תעסוקה,

או מאות שנים של אנרגיה נקיה

עם אפשרות לפתח מומחיות ולשפר את היעילות

על יסוד כישורים טכניים,

ולפתח ידע מקומי

איך להפיק את המירב מהרוח באזור.

היא חישבה את העלות המיידית

ואת הגמול לאורך זמן,

וזה רווח נקי בתחומים כה רבים

לכלכלה המקומית, הלאומית והגלובלית.

זהו גמול ארוך-טווח יותר מאשר בהסרת הרים,

אבל אנרגיית הרוח למעשה משתלמת לנצח.

הסרת הרים נותנת למקומיים מעט מאד כסף,

והמון סבל.

המים הופכים לאיכסה.

רוב האנשים עדיין מובטלים,

וזה גורם לרוב הבעיות החברתיות

שיש למובטלים ברובעי העוני העירוניים--

שימוש בסמים ובאלכוהול,

צרות בבית, הריונות של קטינות ובריאות לקויה.

ג'ודי ואני-- אני חייבת לומר--

התחברנו לגמרי.

וזו ברית לא לגמרי מובנת-מאליה.

עיר הולדתה נקראת הרי "ווייטסוויל" ('עיר לבנה'),

כלומר, הם לא--

הם לא מתחרים על תואר "עיר הולדת ההיפ-הופ"

או משהו כזה.

אבל על גב חולצת הטי שהיא נתנה לי,

כתוב. "הצילו את הכפריים הבורים מהכחדה."

אז אני השחורה והכפריים הבורים עשינו זאת

ואנו לגמרי מבינות על מה מדובר.

אבל רק לפני כמה חודשים,

אובחן אצל ג'ודי

סרטן ריאות שלב שלוש.

כן.

ומאז הוא התפשט לעצמות ולמוח שלה.

ובעיני זה כל כך משונה

שהיא סובלת מאותו הדבר

שהיא ניסתה כל כך להגן על האנשים מפניו.

אבל חלומה,

"רוח ההרים של נהר הפחם"

הוא המורשת שלה.

והיא אולי לא תזכה

לראות את פסגת ההר הזה.

אבל במקום לכתוב

עוד איזו הצהרה או משהו דומה,

היא משאירה מאחוריה

תכנית עסקית שתגשים את זה.

זה מה שהחברה שלי עושה.

אני כל כך גאה בזה.

[מחיאות כפיים]

שלושת האנשים האלה

אינם מכירים זה את זה,

אבל יש להם המון במשותף.

הם כולם פותרי-בעיות,

והם רק כמה מהמופתים הרבים

שנפלה בחלקי הזכות לראות, לפגוש וללמוד מהם

בכמה מדברים שאני עושה כעת.

היה לי באמת מזל שכולם כיכבו

בתכנית הרדיו שלי "החברה למען רדיו ציבורי":

ThePromisedLand.prg

כולם אנשי חזון מעשיים מאד.

הם בודקים את הצרכים בשטח--

מוצרי יופי, בתי ספר בריאים, חשמל--

ואיך הכסף עונה על הצרכים האלה--

וכשהפתרונות הזולים ביותר

כרוכים בצמצום מקומות העבודה,

נשארים אנשים מובטלים,

והאנשים האלה בכלל לא זולים.

למעשה הם בעיני האזרחים הכי יקרים,

ויש בהם דורות של אנשים מרוששים,

חיילים משוחררים ופגועים

שחזרו מהמזרח התיכון, יוצאי בתי-כלא.

ולגבי החיילים המשוחררים במיוחד,

לפי אגף החיילים המשוחררים, יש אצלם עליה של פי-שש

בשימוש בתרופות לטיפול נפשי מאז 2003.

נראה לי שהמספרים האלה יגדלו.

לא מדובר באנשים רבים מאד,

אבל הם מהאנשים הכי יקרים.

מבחינת הסבירות לבעיות במשפחה, שימוש בסמים ואלכוהול,

השגים ירודים של ילדיהם בביה"ס

וגם בריאות לקויה כתוצאה ממתח.

שלושת החבר'ה האלה מבינים כולם

איך לתעל כספים באופן פרודוקטיבי

דרך הכלכלות המקומיות שלנו

כדי לענות על צרכי השוק הקיימים,

להפחית את הבעיות החברתיות שיש לנו

ולמנוע בעיות חדשות בעתיד.

ויש עוד המון דוגמאות כאלה.

למשל: טיפול בפסולת ואבטלה.

אפילו כשאנו חושבים או מדברים על מיחזור,

המון מוצרים ברי-מיחזור נשרפים או מושלכים למזבלות

ומעלים ברשויות רבות את מחירי הטיפול בפסולת,

ועוד נותר הרבה למחזר.

והיכן מטפלים בפסולת הזו? בד"כ בקהילות עניות.

וידוע לנו שעסקי התעשיה האקולוגית, המודלים העסקיים האלה--

באירופה פועל מודל בשם "הפארק האקו-תעשייתי",

שבו הפסולת של חברה אחת הוא חומר הגלם של אחרת,

או שמשתמשים בחומרים ממוחזרים

לייצור מוצרים שאפשר לנצל ולמכור.

אנו יכולים ליצור שווקים ויוזמות מקומיים כאלה

למיחזור חומרים

שישמשו כחומרי-גלם לייצור.

בעיר שלי, ניסינו להקים משהו כזה בברונקס,

אבל ראש העיר החליט שמה שהוא רוצה לראות

זה בית-סוהר באותו אתר.

למרבה המזל-- בגלל שרצינו ליצור מאות מקומות עבודה--

אבל אחרי שנים רבות,

העיר רצתה לבנות בית-סוהר,

הם כבר זנחו את המיזם, תודה לאל.

בעיה נוספת: מערכות מזון לא-בריא לצד אבטלה.

אמריקאים ממעמד הפועלים ועניים עירוניים

אינן מפיקים רווח כלכלי

ממערכת המזון הנוכחית שלנו.

היא מסתמכת יותר מדי על תובלה,

דשנים כימיים, המון מים,

וקירור.

מפעלי-ענק חקלאיים

אחראיים הרבה להרעלת נתיבי המים והאדמה שלנו,

ומייצרים את המוצר הלא-בריא להדהים הזה

שעולה לנו מיליארדים בשירותי בריאות

ובאובדן ימי עבודה.

אנו יודעים שחקלאות עירונית

היא נושא אופנתי מאד עכשיו,

אבל זה בעיקר גינון,

שיש לו ערך מסוים בשכונות - בהרבה מהן--

אבל לא מבחינת יצירת מקומות עבודה

או ייצור של מזון.

זה פשוט לא בכמויות כאלה.

חלק מעבודתי הוא הכנת הרקע

לשילוב החקלאות העירונית עם מערכות המזון הכפריות

כדי להחיש את חיסול הסלט בן 10,000 הק"מ

ע"י יצירת מותג לאומי של תוצרת שגדלה בעיר

בכל עיר

שמשתמשת בכוח גידול אזורי,

ומחזקת אותו עם מתקני גידול סגורים,

בבעלות ובתפעול של מגדלים קטנים,

שכרגע הם הצרכנים היחידים.

זה עשוי לתמוך בחקלאים עונתיים באזורים עירוניים

שמופסדים כרגע, כי באמת אינם יכולים לעמוד

בביקוש הכל-שנתי לתוצרת.

זו לא תחרות עם החוות הכפריות,

אלא למעשה תגבורת.

החיבור הוא באמת חיובי

ומעשי מבחינה כלכלית של מערכת מזון.

המטרה היא לענות על הצרכים המוסדיים של הערים

עבור בתי חולים,

מרכזי מבוגרים, בתי ספר, מעונות יום,

ובנוסף ליצור רשת של מקומות עבודה אזוריים.

זאת היא תשתית חכמה.

והדרך בה אנו מנהלים את הסביבה הבנויה שלנו

משפיעה על בריאותם ורווחתם של אנשים מידי יום ביומו.

הרשויות שלנו, הכפריות והעירוניות,

מנהלות את הצד התפעולי של התשתית--

דברים כמו טיפול באשפה, דרישה לאנרגיה,

וגם העלויות החברתיות של האבטלה, שיעורי הנשירה והכליאה

והשפעות העלויות השונות של בריאות הציבור.

תשתית חכמה יכולה לספק דרכים חסכוניות

שבהן הרשויות

תוכלנה לנהל את צרכי התשתית והחברה כאחד.

עלינו לשנות את המערכות

שמאפשרות למי שהיו קודם מעמסה מבחינת המיסוי

להיעשות לחלק מבסיס המיסוי.

תארו לעצמכם מודל עסקי לאומי

שיוצר מקומות עבודה ותשתית חכמה מקומיים

שמשפרים את היציבות הכלכלית המקומית.

אז אני מקווה שאתם מקבלים מושג מסוים.

דוגמאות אלה מצביעות על מגמה.

לא יצרתי אותה, והיא לא נוצרת במקרה.

אני רואה שזה קורה בכל הארץ,

והבשורות הטובות הן שזה גדל.

וכולנו צריכים להשקיע בזה.

זהו עמוד-תווך בשיקום הארץ הזאת.

ואני מכנה זאת בטחון-פנים מקומי.

המיתון זיעזע והפחיד אותנו,

וכיום יש משהו באוויר

שגם מאד מעצים.

מדובר בהבנה

שאנו הננו המפתח

לשיקומנו.

ועכשיו הזמן לפעול בקהילות שלנו

לחשוב מקומית ולפעול מקומית.

וכשנעשה כך, שכנינו--

בבית השכן או במדינה השכנה,

או בארץ השכנה--

יסתדרו יפה מאד.

הסכום של כל מה שמקומי הוא הגלובלי.

בטחון-פנים מקומי משמעו לבנות מחדש את הגנותינו הטבעיות,

לגרום לאנשים לעבוד,

כדי לשקם את מערכות הטבע שלנו.

בטחון-פנים מקומי משמעו יצירת עושר בביתנו,

במקום לכלות אותו מעבר לים,

הטיפול בבעיות חברתיות וסביבתיות

בו-בזמן ובעזרת אותו פתרון

יביא לחסכון גדול בעלויות,

וייצור עושר ובטחון לאומי.

הרבה פתרונות גדולים ורבי-השראה

נולדים בכל רחבי אמריקה.

והאתגר שלנו כעת

הוא לזהות עוד אינספור כאלה ולתמוך בהם.

בטחון-פנים מקומי משמעו לדאוג לעצמנו,

אבל לא כמו באימרה הישנה,

"הצדקה מתחילה בבית".

קראתי לאחרונה ספר, "מנהיגות אוהבת" מאת ג'ון הופ ברייאנט.

והוא עוסק במנהיגות בעולם

שנראה בעצם כאילו הוא פועל על יסוד פחד.

קריאת הספר הביא אותי לבחון מחדש את התיאוריה שלי

ועלי להסביר מה כוונתי בכך.

תבינו, אבי

היה אדם דגול במובנים רבים.

הוא גדל בהפרדה הגזענית של הדרום,

ברח מגורל של לינץ' וכדומה

בזמנים קשים מאד,

והוא סיפק בית יציב באמת לי, לאחי ואחיותי

ולעוד הרבה אנשים שחיו חיים קשים.

אבל, כמו כולנו, גם לו היו בעיות.

[צחוק]

ואצלו זה היה הימורים,

בצורה כפייתית.

עבורו, הביטוי "הצדקה מתחילה בבית,"

אמר שיום המשכורת שלי- או של כל אחד אחר-

יוצא במקרה ביום המזל שלו.

ולכן צריך לעזור לו.

ולפעמים הייתי מלווה לו כסף

ממה שהרווחתי בעבודותי אחרי הלימודים או בקיץ,

והוא תמיד התכוון באמת

להחזיר לי אותו עם ריבית.

כמובן שאחרי שיצליח בגדול.

ולפעמים הוא הצליח, תאמינו או לא,

במסלול מירוצים בלוס-אנג'לס--

עוד סיבה לאהוב את לוס-אנג'לס-- אז בשנות ה-40.

הוא הרוויח 15,000 דולר במזומן

וקנה את הבית שבו גדלתי.

כך שאינני אומללה בגלל הסיפור שלו.

אבל תקשיבו, באמת הרגשתי שאני חייבת לו,

וגדלתי-- אחר כך גדלתי,

וכעת אני אישה בוגרת.

ולמדתי בדרך כמה דברים.

בעיני, צדקה,

לעתים קרובות אינה עוסקת בנתינה

בגלל שצריך לתת,

או בגלל שככה תמיד עושים,

או בנתינה עד שזה יכאב.

אותי מעניין לתת את האמצעים

לבנות משהו שעתיד לצמוח

ויעצים את ההשקעה המקורית

ולא סתם ידרוש עוד נתינה מידי שנה--

אני מנסה שלא להזין את ההרגל.

במשך כמה שנים ראיתי

כיצד כוונות טובות להעצמה קהילתית,

שהיו אמורות

לתמוך בקהילה ולהעצים אותה,

למעשה הותירו את האנשים

באותו מצב, אם לא גרוע ממנו.

ובמשך 20 השנים האחרונות,

הוצאנו הון עתק בצורת נדבנות

על בעיות חברתיות,

אך התוצאות בתחום החינוך,

בתחום התת-תזונה, הכליאה

ההשמנה, הסוכרת, האי-שוויון בהכנסה,

כל אלה עלו, פרט לכמה חריגות,

במיוחד תמותת הילדים

בקרב העניים--

אך העולם אליו אנו מולידים אותם הוא בכל זאת נהדר.

ואני יודעת משהו על הנושאים האלה,

כי עסקתי שנים רבות

בקומפלקס של התעשיה הלא-רווחית.

ואני יושבת-ראש בגמילה,

אני "נקיה" כבר שנתיים.

[צחוק]

אך באותו זמן הבנתי שלהתחיל מיזמים

ולפתחם ברמה המקומית,

זה הדבר הנכון לקהילות שלנו.

אבל באמת נאבקתי על תמיכה כספית.

ככל שהצלחנו יותר,

הגיע פחות כסף מהמוסדות.

ואני אומרת לכם, לעמוד על במת TED

ולזכות בפרס "מק'ארתור" באותה שנה

נתן לכולם את הרושם שהגעתי למטרה.

וכשהמשכתי הלאה,

למעשה כיסיתי שליש

מהגרעון של הסוכנות שלי עם שכר הרצאותי.

ולדעתי זה בגלל שבתחילה, בכנות,

תכניותי הקדימו קצת את זמנן.

אך מאז,

הפארק שהיה מזבלה והוצג ב-TED2006

הפך לדבר הקטן הזה.

ולמעשה נישאתי שם.

כאן.

הנה הכלב שהוביל אותי לפארק בחתונה שלי.

הטיילת הירוקה של דרום הברונקס

היתה גם היא רק על הנייר ב-2006.

מאז, קיבלנו

כ-50 מיליון דולר בחבילת תמריצים

כדי להגיע לזה.

ואנו אוהבים את זה, כי עכשיו אני אוהבת לבנות,

כי אנו רואים איך הדברים קורים בפועל.

אז אני רוצה שכולם יבינו

את החשיבות המכרעת

של תיעול הצדקה ליזמות.

ייסדתי את החברה שלי כדי לעזור לקהילות בכל הארץ

להגשים את הפוטנציאל שלהן

לשפר הכל באיכות חיי האנשים שלהם.

"בטחון-פנים מקומי"

הוא הבא-בתור ברשימת המטלות שלי.

אנו מחפשים אנשים שמכירים בערכה

של השקעה בסוגים כאלה של יזמות מקומית,

שיעבדו לצד אנשים כמוני

כדי לזהות מגמות צמיחה והסתגלות אקלימית

וגם להבין את העליה במחיר מבחינה חברתית

שיש לגישת "עסקים כרגיל".

עלינו לפעול ביחד

כדי לאמץ את ארצנו אל ליבנו ולתקן אותה,

לתקן את מערכות הכוח שלנו,

ולתקן את עצמנו.

הגיע הזמן להפסיק לבנות

את הקניונים, את בתי הכלא,

את האיצטדיונים

ויתר צורות ההנצחה של כשלונותינו הקולקטיביים.

הגיע הזמן שנתחיל לבנות

אנדרטאות חיות לתקווה ולאפשרויות.

תודה רבה לכם.

[מחיאות כפיים]