דרה אורהאן: התאטרון הזה בנוי על קופקובנה,
שהוא החוף הכי מפורסם בעולם,
אבל 25 קילומטר מפה
באזור הצפוני של ריו
נמצאת קהילה שנקראת וילה קרוזיירו,
ובערך 60,000 אנשים חיים שם.
עכשיו, האנשים פה בריו בעיקר מכירים
את וילה קרוזריו מהחדשות,
ולצערנו, חדשות מוילה קרוזריו פעמים רבות
הן לא חדשות טובות.
אבל וילה קרוזריו היא גם מקום
בו הסיפור שלנו מתחיל.
ג'רון קולהאוס: לפני עשר שנים, הגענו לראשונה לריו
כדי לצלם סרט תיעודי על חיים בפאבלות.
עכשיו, למדנו שהפאבלות הן קהילות לא פורמליות.
הן צצו במשך השנים
כשמהגרים מאזורי הספר
באו לעיר בחיפוש אחרי עבודה,
כמו ערים בתוך ערים,
ידועות בבעיות הפשע, העוני
ומלחמות הסמים האלימות בין
המשטרה וכנופיות הסמים.
אז מה שפגע בנו היה
שאלו היו קהילות שהאנשים
שחיו שם בנו במו ידיהם,
בלי תוכנית אב
וכמו עבודה ענקית בתהליך.
במקום ממנו אנו באים, בהולנד,
הכל מתוכנן.
יש לנו אפילו חוקים לאיך למלא את החוקים.
(צחוק)
ד.א: אז ביום האחרון של הצילומים, הגענו
לוילה קרוזריו, וישבנו
ושתינו,
והבטנו על הגבעה הזו
עם כל הבתים האלו,
ורוב הבתים האלו נראו לא גמורים,
והיו להם קירות מלבנים חשופות,
אבל ראינו כמה מהבתים האלה
שהיו עם טיח וצבע,
ופתאום היה לנו רעיון:
איך זה יראה אם כל הבתים האלו
יהיו מטוייחים וצבועים?
ואז דמיינו עיצוב אחד גדול,
עבודת אומנות אחת גדולה.
מי היה מצפה למשהו כזה
במקום כזה?
אז חשבנו, האם זה בכלל אפשרי?
אז ראשית התחלנו לספור את הבתים,
אבל מהר מאוד איבדנו את הספירה.
אבל איך שהוא הרעיון דבק.
ג.ק: היה לנו חבר.
הוא הפעיל ארגון ללא מטרות רווח בוילה קרוזריו.
שמו היה ננקו,
וגם הוא אהב את הרעיון.
הוא אמר, "אתם יודעים, כולם פה
ממש רוצים שבתיהם
יהיו מטוייחים וצבועים.
אז הבית גמור."
אז הוא הציג אותנו לאנשים הנכונים,
וויטור ומאורינו הפכו לצוות שלנו.
בחרנו שלושה בתים במרכז הקהילה
והתחלנו שם. עשינו כמה עיצובים,
וכולם אהבו את העיצוב
של ילד מטיס עפיפון.
אז התחלנו לצבוע והדבר הראשון שעשינו
היה לצבוע את הכל בכחול.
וחשבנו שזה כבר נראה די טוב.
אבל הם שנאו את זה. האנשים שגרו שם ממש שנאו את זה.
הם אמרו, "מה עשיתם?"
צבעתם את הבית שלנו בדיוק באותו צבע
כמו תחנת המשטרה."
(צחוק)
בפאבלה, זה לא דבר טוב.
וגם אותו צבע כמו תא כלא.
אז מהר מאוד המשכנו וצבענו את הילד,
ואז חשבנו שסיימנו,
היינו ממש שמחים, אבל עדיין,
זה לא היה טוב מהפני שהילדים הקטנים התחילו לבוא אלינו,
ןהם אמרו, "אתם יודעים, יש ילד מטיס עפיפון,
אבל איפה העפיפון?"
אמרנו, "אה, זו אמנות.
אתם יודעים, אתם צריכים לדמיין את העפיפון."
(צחוק)
והם אמרו, "לא, לא,לא, אנחנו רוצים לראות את העפיפון."
אז מהר מאוד התקנו עפיפון
גבוה על הגבעה,
כך שתוכלו לראות את הילד מעיף עפיפון
ותוכלו למעשה לראות את העפיפון.
אז החדשות המקומיות התחילו לכתוב על זה,
מה שהיה נפלא,
ואז אפילו הגארדיאן כתב על זה:
"משכנות עוני ידועות לשמצה הופכות לגלריה באויר הפתוח."
ג.ק: אז, מעודדים מההצלחה,
חזרנו לריו לפרוייקט שני,
ונתקלנו ברחוב הזה.
הוא היה מכוסה בבטון כדי למנוע מפולות בוץ,
ואיכשהו ראינו סוג של נהר בו,
ודמיינו את הנהר הזה כנהר בסגנון יפני
עם קרפיוני קוי שוחים במעלה הזרם.
אז החלטנו לצבוע את הנהר הזה,
והזמנו את רוב אדמירל,
שהוא אמן קעקועים,
והוא התמחה בסגנון יפני.
אז לא ממש ידענו שנבלה
כמעט שנה שלמה בציור הנהר הזה,
יחד עם ג'יובני וורוביניו וויטור,
שחיו בסביבה.
ואפילו עברנו לגור בשכונה
כשאחד הבחורים שחי ברחוב, אליאס,
אמר לנו שנוכל לבוא ולגור בביתו,
יחד עם משפחתו,
מה שהיה פנטסטי.
לצערנו, במהלך הזמן הזה,
מלחמה נוספת פרצה בין המשטרה
וכנופיות הסמים.
(וידאו)(יריות)
למדנו שבמהלך הזמנים האלה,
אנשים בקהילות באמת מתחברים
במהלך הזמנים הקשים האלה,
אבל גם למדנו אלמנט מאוד חשוב,
החשיבות של על האש.
(צחוק)
מפני, שכשאתם עושים על האש,
זה הופך אתכם מאורח למארח,
אז החלטנו לערוך אחד
כמעט כל שבועיים,
ויצא לנו להכיר את כולם בשכונה.
ג.ק: עדיין היה לנו את הרעיון הזה של הגבעה עם זאת.
ד.א: כן, כן, דיברנו על
הגודל של זה, מפני שהציור הזה
היה ממש ענק.
והוא היה מפורט בטירוף,
והתהליך הזה כמעט שיגע אותנו לגמרי.
אבל חשבנו שאולי, במהלך התהליך,
כל הזמן הזה שבילינו בשכונה
היה אולי למעשה יותר חשוב
מהציור עצמו.
ג.ק: אז אחרי כל הזמן הזה,
הגבעה הזו, הרעיון הזה עדיין היה שם,
והתחלנו לעשות סקיצות,
מודלים, והבנו משהו.
הבנו שהרעיונות שלנו, העיצובים שלנו
היו חייבים להיות מעט יותר פשוטים מהפרוייקט הקודם
כך שנוכל לצייר עם יותר אנשים
ולכסות יותר בתים באותו זמן.
והיתה לנו הזדמנות לנסות את זה
בקהילה באזור המרכזי של ריו,
שנקראת סנטה מרתה,
ועשינו עיצוב למקום הזה
שנראה ככה,
ואז הבאנו אנשים שילכו עם זה
מפני שמסתבר שאם הרעיון שלכם הוא מגוכח בגודלו,
זה קל יותר להביא אנשים שילכו איתו. (צחוק)
והאנשים של סנטה מרתה
התאחדו ובמעט יותר מחודש
הם הפכו את הכיכר לזה.
(מחיאות כפיים)
והתמונה הזו איכשהו הגיעה לכל העולם.
ד.א: אז קיבלנו טלפון לא צפוי
מתוכנית ציורי הקיר של פילדלפיה,
והיתה להם שאלה
אם הרעיון הזה, הגישה שלנו,
אם היא תעבוד למעשה בצפון פילי,
שהיא אחת השכונות העניות ביותר
בארצות הברית.
אז מייד אמרנו כן.
ולא היה לנו מושג איך,
אבל זה נראה כמו אתגר מאוד מעניין,
אז עשינו בדיוק אותו דבר כמו בריו,
ונכנסנו לתוך השכונה
והתחלנו לעשות על האש.
(צחוק)
אז הפרוייקט לקח כמעט שנתיים להשלים,
ועשינו עיצובים אינדיבידואלים
לכל בית בשדרה שצבענו,
ועשינו את העיצובים האלה יחד
עם בעלי החנויות המקומיים, בעלי הבתים,
וצוות של בערך תריסר אנשים צעירים.
הם נשכרו, ואז הם אומנו כציירים,
ויחד הם הפכו את השכונה שלהם,
את כל הרחוב, לאזור צבעוני ענק.
(מחיאות כפיים)
ובסוף, העיר פילדלפיה
הודתה לכל אחד מהם
ונתנה להם כבוד על ההישג שלהם.
ג.ק: אז עכשיו ציירנו רחוב שלם.
אולי נעשה עכשיו גבעה שלמה?
התחלנו לחפש מימון,
אבל במקום, פשוט נתקלנו בשאלות,
כמו, כמה בתים יצבעו?
כמה מטרים רבועים זה?
בכמה צבע תשתמשו,
וכמה אנשים תעסיקו?
וניסינו במשך שנים לכתוב תוכניות
למימון ולענות על כל השאלות האלו,
אבל אז חשבנו,
כדי לענות על כל השאלות האלו,
אתם חייבים לדעת בדיוק מה אתם הולכים לעשות
לפני שאתם למעשה מגיעים לשם ומתחילים.
ואולי זו טעות לחשוב ככה.
זה יאבד חלק מהקסם שלמדנו
על זה אם אתם הולכים לאנשהו
ואתם מבלים זמן שם,
אתם יכולים לתת לפרוייקט לגדול אורגנית
ושיהיו לו חיים משלו.
ד.א: אז מה שעשינו זה
שהחלטנו לקחת את התוכנית הזו ולהפשיט אותה
מכל המספרים
וכל הרעיונות וההנחות
ופשוט לחזור לרעיון הבסיסי,
שהוא להפוך את הגבעה הזו
לעבודת אומנות ענקית.
ובמקום לחפש מימון
התחלנו קמפיין של מימון המונים,
ותוך מעט יותר מחודש,
יותר מ 1,500 אנשים התאגדו
ותרמו יותר מ 100,000 דולר.
אז בשבילנו, זה היה רגע מדהים, מפני שעכשיו --
(מחיאות כפיים) --
מפני שעכשיו סוף סוף היתה לנו את החירות
להשתמש בכל הדברים שלמדנו
וליצור פרוייקט שנבנה
באותה דרך שהפבלה נבנתה,
מלמטה למעלה.
בלי תוכנית אב.
ג.ק: אז חזרנו, והעסקנו את אנג'לו,
והוא האמן המקומי מוילה קרוזרו,
בחור מאוד מוכשר, והוא מכיר כמעט את כולם שם,
ואז העסקנו את אליאס, בעל הבית הקודם שלנו
שהזמין אותנו לביתו,
והוא מאסטר של בניה.
יחד איתם, החלטנו איפה להתחיל.
בחרנו את הנקודה הזו בוילה קרוזרריו,
ובתים מטוייחים תוך כדי שאנחנו מדברים.
והדבר הטוב בהם הוא
שהם מחליטים מי הבתים הבאים.
הם אפילו מדפיסים חולצות,
הם תולים שלטים
ומסבירים הכל לכולם,
ומדברים עם העיתונות.
המאמר הזה על אנג'לו הופיע.
ד.א: אז בזמן שזה מתרחש,
אנחנו מביאים את הרעיון הזה לכל רחבי העולם.
אז, כמו הפרוייקט שעשינו בפילדלפיה,
אנחנו גם מוזמנים לעשות סדנאות,
לדוגמה בקורסאו,
וממש עכשיו אנחנו מתכננים פרוייקט ענק בהאיטי.
ג.ק: אז הפאבלה לא היתה רק המקום
בו הרעיון התחיל:
זה היה המקום שעשה את זה לאפשרי
לעבוד בלי תוכנית אב,
מפני שהקהילות האלו לא רשמיות --
זו היתה ההשראה --
ובמאמץ קהילתי, יחד עם האנשים,
אתם יכולים לעבוד כמעט כמו בתזמורת,
בה יש לכם מאה כלים
מנגנים יחד כדי ליצור סימפוניה.
ד.א: אז אנחנו רוצים להודות לכל מי
שרצה להיות חלק מהחלום הזה
ותמכו בנו לאורך הדרך,
ואנחנו מחכים להמשיך.
ג.ק: כן, אז יום אחד ממש בקרוב,
כשהצבעים יתחילו לעלות על הקירות האלה,
אנחנו מקווים שיותר אנשים יצטרפו אלינו,
ויצטרפו לחלום הגדול,
ואולי יום אחד, כל וילה קרוזריו
תצבע.
ד.א: תודה לכם.
(מחיאות כפיים)