(נגינת גיטרה)

(שירה) לא רוצה להטיף לאיש הלילה

רק לספר את סיפורי

כשהשמש מחר תזרח

היא תאיר עובדות איומות

עננים צפים בשמיים

משנים כה מהר את מצב הרוח

כמו ברחובות ירושלים

שבה השקט לא נועד להימשך

אמצא אותך הלילה

אספור מאחת ועד שלוש

אחוש את השלום בתוכי

כשאת לצידי

נולדתי למציאות הזאת

גדלתי עם מלחמה

זה לא אומר שעלי לקבל זאת

לא רוצה להילחם יותר

צעירים מכל מקום

תועים וחוצים את הקווים

דו-שיח אנו מבקשים

ונגמר לנו הזמן

אמצא אותך הלילה

אספור מאחת ועד שלוש

ארגיש את השלום בתוכי

איתך לצידי

אמצא אותך הלילה

אספור מאחת ועד שלוש

ארגיש את השלום בתוכי

איתך לצידי

אמצא אותך הלילה

אספור מאחת ועד שלוש

ארגיש את השלום בתוכי

איתך לצידי

איתך לצידי

איתך, כאן

לצידי

(סוף השירה ונגינת הגיטרה(

(מחיאות כפיים)

תודה לכם.

כבוד אמיתי להיות כאן
ולקחת חלק ביום הנהדר הזה,

להקשיב לסיפורים ותגליות
רבי-השראה כל-כך.

התגלית האישית שלי היא בעצם
כוחה של המוסיקה,

ונדרשו לי 38 שנות קריירה

באמת להבין זאת
ולהוציא זאת ולהשתמש בכך,

לא רק כאן, בירושלים, בישראל,
במזרח התיכון אלא בכל מקום אליו אני מגיע.

אין לי כוונות לתקן את העולם,

ואינני חושב שבכלל
אשנה את העולם,

אך בדעתי לשנות את עולמי,
וזה שמסב לי אושר.

הקריירה שלי החלה לפני 38 שנה.

בהתחלה רק ביצעתי שירי אהבה,
אני עדיין מבצע שירי אהבה,

אהל המקומות בהם אני
מבצע שירי אהבה

הם שיוצרים בי שינוי

ואני חושב, ומקווה ומנסה
לחולל שינוי באחרים

כשאני מופיע כאמן
בסיטואציות בלתי-אפשריות:

ליד מיטות בבית חולים,
באזור קרבות,

בזירת תאונה,

אצל אנשים, הורים וחברים שכולים.

אבל הסיפור אותו ברצוני
לספר לכם בקצרה

קשור בעצם לאלבום מסוים.

והשיר שזה עתה ביצעתי,
"מאחת עד שלוש", הוא השיר הראשון

שכתבתי לאלבום זה.

זהו אלבום שקרוי
"מזרח ירושלים מערב ירושלים".

לא חשבתי שזה יהיה שמו,

אלא יותר על הדרך
בה הוא התרחש והתפתח.

כל חיי פעלתי

- פרט לעשייה מוסיקלית ולנגינה -

באמירות חברתיות, בפעילות חברתית,

ומעולם לא דיברתי על זה,
מעולם לא תיעדתי את זה,

מעולם לא רציתי להתיימר
להיות כזה, להתרברב בכך.

אבל כיום אני חש
שאני יכול וחייב לנהוג כך.

אני עובד כאן, במזרח ירושלים,

מזה 16 שנה, מאז 1999.

אינני יודע אם אפשר
לכנות זאת "עבודה".

רוב הזמן, אני וחברי,

מוסיקאים ואמנים פלסטיניים
בולטים מאד,

אני לא חושב שרוב הזמן
אנו מנגנים.

אנו שותים קפה, אוכלים המון קבב,
המון סלטים,

מתבטלים הרבה,
רוב הזמן אנו סתם מבלים.

ואני תמיד מוכן עם הגיטרה
לשבת ולנגן.

אבל תמיד יש גם משהו שאתה לומד
על יצירת מערכת-יחסים,

וזאת יצירה של מערכת-יחסים:

לדאוג לאנשים שאתה איתם,
להקשיב להם, לצחוק,

לספר בדיחות מטופשות,
אפילו במצבים הכי מביכים

וכאלה יש לנו כה הרבה כאן,
במזרח התיכון.

עברנו אינתיפאדות ועברנו מלחמות,

ותמיד נשארנו ביחד.

תמיד עליתי מתל-אביב
- שם הבית שלי -

נוסע ונכנס למזרח ירושלים,

ומרגיש הכי בטוח שאפשר
בין החברים שלי ועמיתי.

שש-עשרה שנה
של הידידות הזאת,

ידידות רגועה ובעצם,
מאד מזרח תיכונית,

ולדעתי, המוטו שלה הוא,
כמו אצל הספרדים,

שכפי שלמדתי להכיר במשך השנים,
משתמשים במונח "מנייאנה",

במובן של: "אין מה למהר,
אפשר לעשות את זה גם מחר."

ואילו כאן, במזרח התיכון,
אנו אומרים בערבית: "שווייה שווייה."

לאט לאט.
צעד אחר צעד.

כי בתור ישראלי, הנטיה שלי
היא לעשות הכל בבת-אחת.

יש לי רעיון, אני חייב להגשימו,
זה לא יכול לחכות למחר.

אבל זה לא ככה.

לא רק בפלסטין, בישראל
או במזרח התיכון,

זה כך בכל עם ילידי
בכל מקום בעולם.

לעמים עתיקים יש זמן ארוך בהרבה
כדי להבין דברים.

אז לפני כארבע שנים,
אחד מחברי, מוסיקאי פלסטיני,

אמר לי: "נו, דייויד,
מתי כבר תארגן את המיזם שלך,

"זה שדיברת עליו כל-כך הרבה?"

רק לזה חיכיתי.

כי חשבתי שרק אצלי
בוערת אש כדי שזה יקרה.

הוא לא הספיק לסיים את המשפט,

והראש שלי כבר עבר
להילוך גבוה,

חשבתי שוב ושוב:
"איך אעשה את זה?"

אז התחלתי לכתוב שירים.

אמרתי להם: "אל תדאגו,
אני אביא את ההפקה לאולפן הזה."

והתחלתי לכתוב שירים.

הראשון היה זה שאיתו פתחתי,
"מאחת עד שלוש".

כתבתי שירים נוספים,

וכולם יצאו באנגלית,
וכולם סיפרו סיפור.

במידה מסוימת, זהו סיפור אישי
מעורב באהבה,

במידה מסוימת,
יש בהם חרדה, מתח,

רצון לראות סוף למלחמה,

אינני יודע מדוע או איך
זה קרה כך.

אבל אז היה עלי לגייס ולארגן
את המוסיקאים ואת כל ההפקה.

חשבתי שהמוסיקה תהיה
המכשול הגדול ביותר.

במשך כל השנים שהייתי שם,
במזרח ירושלים, עם ידידי הפלסטינים,

באתי רק אני מתל אביב,
לפעמים עם ילדי, עם אשתי,

אבל הייתי לבד.

איש מהמוסיקאים שלי
לא ממש הסכים להזמנות שלי.

הם די מיאנו לבוא

וגילו שהם עסוקים בדברים אחרים.

אבל הפעם,
ככל שהתקדמתי עם ההפקה הזאת,

חשבתי לעצמי, בוא נתמודד
עם המכשול הראשון,

בוא נראה אם הלהקה הישראלית שלי
תסכים פעם אחת להגיע מתל אביב,

הם יראו מה שאני רואה,

ירגישו כמוני
ויחוו את המקום הנהדר הזה,

ואת החברות שיכולה להיבנות
ולהפוך לגשר,

ולגרום לכולנו אושר ובטחון
זה במחיצת זה.

אז בדרך להופעה,
בטנדר הצפוף הזה,

כשתיארתי לחברי את המוסיקה שאני כותב,

וסיפרתי שאני עומד להיכנס לאולפן
ולהפיק את האלבום הבא,

ראיתי את האוזניים שלהם מזדקפות

ושהם ממש להוטים לקחת בזה חלק,

אבל עוד לא הזמנתי אותם.
עוררתי בהם עניין, הם היו ממוקדים.

ביום שלמחרת, בנסיעה להופעה אחרת,

אמרתי להם: "אני חושב
להזמין אתכם להפקה הזאת."

וכולם אמרו: "יש! נהדר!

"אנו מתים לחזור ולעשות
עוד אלבום איתך."

אמרתי: "כן, אבל נעשה את זה
באולפן במזרח ירושלים,

"אולפן הקלטות פלסטיני."

והשיחה מיד קיבלה תפנית חדשה.

פתאום עברנו לדבר
על נושאים כלליים שיש בחדשות,

ועל כל מיני סיפורים מעצבנים
שלא מעניינים אותי.

בכל אופן, הבנתי שאני צריך
להשקיע עוד קצת עבודה.

ביום שלמחרת, אני אומר להם:

"טוב, אני חושב להזמין אולפן.
אני רוצה שתבואו."

הם אמרו: "טוב..."
ולפתע, בפעם הראשונה -

- תבינו, אנו חבורת גברים
בלהקה שלי,

ואנו רוקרים כאילו קשוחים -

ופתאום יש מין "טוב..."
- פה אחד -

"...נשאל את האישה."

(צחוק)

ממש חבורת קשוחים.

(צחוק)

ביום שלמחרת, אני מחכה.

כולנו באותו טנדר צפוף,
אף אחד לא יכול לברוח עכשיו,

והם אומרים: "האישה קצת מסתייגת,

"היא לא רוצה להישאר לבד
עם הילדים..."

אז אני אומר: "רק רגע.

"קודם כל, אני מבטיח לכם
שנגמור הכל תוך שמונה ימים."

בד"כ אלבום לוקח שבועות, חודשים,
"נעשה את זה תוך 8 ימים."

הסיבה היחדה שאמרתי "8 ימים",
היא שאילו אמרתי "שבוע",

איש לא היה מאמין לי
שנוכל לעשות זאת תוך שבוע.

"שמונה ימים" נשמע באמת...

(צחוק)

...פרק זמן סביר ורגוע
להפקת אלבום.

הם אמרו: "טוב...
יודע מה, נשאל..."

אמרתי: "לא. לא. פשוט תודיעו לנשותיכם
שהן מוזמנות להצטרף.

"יש מלון נהדר בקרבת מקום
ואני אזמין חדרים לכולם."

אז הנשים, למחרת, ההודעה שקיבלתי

היתה שאיש לא יכול
להישאר עם הילדים.

אמרתי: "מה?
מה עם חותנים, הורים, דודים?

"תביאו גם אותם.
תביאו את כל השכונה!"

(צחוק)

"נעשה מזה אירוע אמיתי."

בכל אופן,
הצלחתי להוציא מהם התחייבות.

עכשיו הייתי צריך למצוא מפיק.

ואם אני רוצה מפיק,
חשבתי שכדאי שהוא יהיה אמריקני,

כי הכל באנגלית ואני רוצה
שיהיה לזה אופי אמריקאי,

יותר גוון אמריקאי, גוון בינלאומי.

אז התחלתי להכין רשימות, וחשבתי,

"טוב, אני אפנה לכל המפיקים
בהם אני מעוניין,

"רובם יענו בשלילה,

"כי לא נוח להם לבוא לישראל
בגלל החרם.

"אני אתחיל מהכי מאתגר שבהם,

"זה שאני מכבד את דעותיו,
אבל אני יודע שהוא אגוז קשה לפיצוח."

אז התקשרתי לסטיב ארל.

הוא אחד מכותבי השירים
וקובעי הדעות הכי מכובדים,

אקטיביסט אמיתי.

הוא הראשון שהתקשרתי אליו,
כי ידעתי שהוא ייצא מיד מהרשימה.

לא הספקתי לסיים את המשפט,
שאני רוצה להפגיש

מוסיקאים ישראלים ופלסטיניים
באולפן במזרח-ירושלים,

והוא אמר: "היי חביבי!
אני בעסק. מתי? רק תגיד!"

-"רגע, עוד אין לי תקציב."

-"שכח מהתקציב. אני פשוט מגיע."

אז עכשיו הצלחתי להשיג אותו.

הודעתי למוזיקאים הישראלים:
"בסדר, חבר'ה. אנו בעניינים."

קבעתי ל-20 לינואר 2013.

כעת היה עלי לשכנע
את המוסיקאים הפלסטיניים שלי.

היה כאן קושי מסוים.

חלק מהם היו בלחץ גדול.

אז חשבתי שאם הם לא יבואו,
לפחות אעבוד עם המוסיקאים שלי.

אבל מה שכן,
אפגיש בין שפים ישראלים ופלסטיניים

והם יכינו בכל ערב
סעודות מלכים ברמה של מישלן,

יין ישראלי מעולה,
אולי גם ויסקי,

למי שירצה לשתות ברצינות
ולהשתחרר כמו שצריך.

יודעים מה קרה?
אחרי הערב הראשון,

שבו היינו יותר מ-100 אנשים
סביב השולחן,

- כולל צוות ההסרטה,
כי הכנתי על זה סרט

באותו שם:
"מזרח-ירושלים מערב-ירושלים" -

היו שם כל המוסיקאים,
הטכנאים, המלצרים,

החברים, החברים של החברים,

משפחות, נשים וילדים,

כולם היו שם.
הזמנתי כמעט את כל המלון.

בילינו שם 8 ימים ו-8 לילות,
והחברים הפלסטיניים באו,

ובאופן טבעי לגמרי,
אחרי קצת יין ואוכל טוב,

נכנסנו לאולפן והתחלנו לנגן יחד.

ואחרי 8 ימים, הפלא ופלא,

האלבום הנהדר שלי הוקלט
ביחד עם האנשים האלה.

זה היה רגע קסום,

כאילו שיצרתי בועה אוטופית
בעולם הזה.

ועכשיו עלינו לצאת
ולשיר אותו לעולם כולו,

שזה מה שאני עושה היום
במסעותי בעולם.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה לכם.

זה מאד מעורר השראה,

ומבחינתי, הכי חשוב לי
לעורר השראה באחרים

להעז, לעבור את הגבול,
לא לפחד.

לא איכפת לי אם אתם רופאים,
אדריכלים, מעסים,

משוררים, פילוסופים,
התחילו להיות מעורבים!

היו מעורבים עם השכנים שלנו,

עם ידידינו שמעבר לרחוב,
מעבר לחומה, בכל מקום,

בישראל, בפלסטין, בקולומביה, במקסיקו,

ברובעים הלטיניים, בשכונות "רעות",

אל תפחדו!

אל תפחדו לעבור לצד השני.

אנו רק בני-אדם,
וכולם רוצים את אותם הדברים:

לחוש בטחון מתוך הכרת הזולת,
להרגיש מה האחר מרגיש,

ולדעת ממה להיזהר.

אל תאמינו לסיפורים.
המציאו סיפורים משלכם.

(מחיאות כפיים)

(נגינת גיטרה)

פתחתי עם השיר האחרון שהקלטתי.

הייתי רוצה, אולי,
לסיים את החלק שלי,

ואולי את כל האירוע -
נראה לי שאני מסיים את האירוע -

עם השיר הראשון שהקלטתי.

זהו שיר שכתבתי ב-1977,
לפני 38 שנה.

זה היה בנובמבר,
כשנשיא מצרים, אנואר סאדאת

דרך בפעם הראשונה על אדמה ישראלית.

כשראינו את זה קורה,
זה היה רגע לא ייאמן

לבני דורי וגם לאחרים,
לדור של הורי ולדור של הוריהם.

הייתי עם חברי הטוב,
המשורר הישראלי יהונתן גפן,

וצפינו בזה,

והוא כתב בקדחתנות את השיר הזה,

נתן לי אותו ואמר:
"למה שלא תלחין ותשיר אותו?"

כאילו: "תעשה כבר משהו
עם החיים שלך." (צחוק)

"אתה סתם יושב ומסתכל."

אז הלחנתי אותו,
הוא הקציב לי יומיים.

וכך כתבתי את השיר
"יהיה טוב",

יהיה טוב.

(נגינת גיטרה)

(מחיאות כפיים)

אני מביט מהחלון

וזה עושה לי די עצוב

האביב חלף עבר לו
מי יודע אם ישוב

הליצן היה למלך

הנביא נהיה ליצן

ושכחתי את הדרך

אבל אני עוד כאן

ויהיה טוב, יהיה טוב, כן

לפעמים אני נשבר

אז הלילה, הו הלילה,

איתך אני נשאר.

ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא

ואחרי שנתיים

הם חוזרים ללא תשובה

אנשים חיים במתח
מחפשים סיבה לנשום

ובין שנאה לרצח

מדברים על השלום

ויהיה טוב, יהיה טוב, כן

לפעמים אני נשבר

אז הלילה, הו הלילה,

איתך אני נשאר.

כן, שם למעלה בשמים,

עננים לומדים לעוף

ואני מביט למעלה

ורואה מטוס חטוף

ממשלה של גנרלים

מחלקת את הנוף

ל"שלהם" ול"שלנו"

ולא רואים את הסוף

הנה בא נשיא מצרים

איך שמחתי לקראתו

פירמידות בעיניים ושלום במקטרתו

ואמרנו: "בוא נשלימה
ונחיה כמו אחים

ואז הוא אמר: "קדימה,

"רק תצאו מהשטחים."

ויהיה טוב, יהיה טוב, כן

לפעמים אני נשבר

אז הלילה, הו הלילה,

איתך אני נשאר.

כפי שאמרתי, השיר הזה נכתב
לפני 38 שנה.

ואולי אני תקוע איתו 38 שנה,
כך נראה לי.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אבל שירי עם, אתם יודעים,

הם נוטים לגדול ולהשתנות עם הזמן.

בכל פעם שתהליך השלום התקדם

והגיע לרגע חיובי,

היה לי ברור
שעלי להשיג בית חדש

מחברי, יהונתן גפן,
שעדיין כותב בשפע.

כך שיש אינסוף--

בכל זאת 38 שנה, אינכם רוצים
שאשיר את כל הבתים, אחרת נישאר כאן

(צחוק)

עד הזריחה, כמו שאני רגיל.
(צחוק)

אבל לא עם שיר אחד ויחיד.

אז אני רוצה לסיים עם בית אחד
שלדעתי, מסכם את הכל,

שאומר,

שעלינו ללמוד לחיות יחד

מתחת לעצי הזית

ושילדים יגדלו
מבלי שיחוו עוד מלחמה,

טרור וגבולות.

ושעשב רענן וחדש יצמח
על הקברים, למען האהבה והשלום.

כי אחרי 100 שנות מלחמה,

טרם איבדנו, ולא נאבד,
את התקווה.

עוד נלמד לחיות ביחד

בין חורשות עצי זיתים

ילדים יחיו בלי פחד

בלי גבולות ומקלטים

על קברים יפרח העשב

לשלום...

(מחיאות כפיים)
...ואהבה

מאה שנים של חרב

ועוד לא אבדה התקווה

ויהיה טוב,
-אתם יכולים להצטרף!-

יהיה טוב, כן

לפעמים אני נשבר

אז הלילה, הו הלילה,

איתך אני נשאר.

ויהיה טוב, יהיה טוב, כן

לפעמים אני נשבר

אז הלילה, הו הלילה,

איתך אני נשאר.

אני מביט מהחלון

אולי מגיע...

מגיע....

מגיע....

יום חדש.

(מחיאות כפיים ותרועות)
(נגינת גיטרה)

יהיה טוב!

(מחיאות כפיים ותרועות)