אני בלוגר, יוצר סרטים וקצב,
ואני אסביר איך הזהויות האלו מתחברות.
זה התחיל לפני ארבע שנים,
כשחבר שלי ואני פתחנו
בצום הרמדאן הראשון שלנו
באחד המסגדים הכי עמוסים בעיר ניו יורק.
המוני אדם עם זקנים וכיסויי ראש זרמו ברחובות.
זה היה חלום רטוב של סוכן FBI. (צחוק)
אבל כחלק מהקהילה הזו,
ידענו כמה מזמין החלל היה.
במשך שנים, ראיתי תמונות של החלל הזה מתועד
כמונוליט חסר חיים וקר,
ממש בדומה לתמונה הסטראוטיפית
שצויירה על ידי החוויה האמריקאית ממוסלמית.
מתוסכל מנקודת המבט המיופית הזו,
לחברי ולי היה רעיון משוגע:
נשבור את הצום שלנו במסגד אחר במדינה אחרת
כל לילה של הרמדאן
ונחלוק את הסיפורים האלה בבלוג.
קראנו לו "30 מסגדים ב 30 ימים."
ונהגנו לכל 50 המדינות
וחלקנו סיפורים מיותר
מ 100 קהילות מוסלמיות שונות לחלוטין,
שנעות מפליטים קמבודים
בשיכונים של לוס אנג'לס
לסופים השחורים שחיים
ביערות של דרום קרוליינה.
מה שעלה היה פורטרט יפיפה ומסובך של אמריקה.
כיסוי המדיה הכריח עיתונאים מקומיים
לחשוב מחדש על הקהילות המוסלמיות.
אבל מה שהיה באמת מרגש
היה לראות אנשים מכל העולם
מקבלים השראה להתחיל
את סיור 30 המסגדים שלהם,
היו אפילו שני שחקני NFL
שלקחו שבתון מהליגה כדי לעשות את זה.
וכש 30 מסגדים פרח מסביב לעולם,
הייתי תקוע למעשה בפאקיסטן בעבודה על סרט.
הבמאי השותף שלי, עומאר, ואני
היינו בנקודת שבירה עם הרבה מהחברים שלנו
בנוגע לאיך למצב את הסרט.
הסרט נקרא "הציפורים האלה הולכות,"
וכולו על ילדי רחוב הפכפכים
שנאבקים למצוא משהו שדומה למשפחה.
אנחנו מתמקדים במורכבויות
של סכסוכים בין צעירים והמשפחה,
אבל החברים שלנו המשיכו להציק לנו
להעיר על מל"טים וחיסולים ממוקדים
כדי לעשות את הסרט "יותר רלוונטי,"
בעיקרון להפחית את האנשים האלה
שהפקידו בידיינו את הסיפורים שלהם
לסמלים סוציופוליטיים.
כמובן, לא הקשבנו להם,
ובמקום, קידמנו את הסימנים העדינים של אהבה
וניצוצות ארוכים של נוער.
האג'נדה מאחורי החוויה הסינמטית
שלנו היתה רק אמפטית,
רגש שחסר בעיקר מסרטים
שמגיעים מהאזור שלנו בעולם.
וכש "הציפורים האלה הולכות" הוקרן
בפסטיבלי סרטים ותאטראות ברחבי העולם,
לבסוף רגלי היו נטועות בביתי בניו יורק,
ועם כל הזמן העודף הזה ועדיין ללא כסף,
אישתי נתנה לי את המשימה לבשל לנו יותר.
וכל פעם שהלכתי לקצב המקומי
כדי לרכוש בשר חלאל,
משהו הרגיש לא טוב.
לאלה מכם שלא יודעים,
חלאל הוא מושג שמשמש לבשר
שמגודל ונשחט בצורה הומאנית
שעוקבת אחרי חוקים איסלמיים קשיחים.
למרבה הצער, רוב בשר החלאל באמריקה
לא מגודל בסטנדרטים שהאמונה שלי קוראת להם.
ככל שלמדתי יותר על המנהגים הלא אתים האלה,
הרגשתי יותר מחולל,
בעיקר בגלל שעסקים מהקהילה שלי
היו אלה שניצלו את האורתודוקסיה שלי.
אז, עם רגשות מתגברים,
וממש ללא ניסיון בשחיטה,
כמה חברים ואני פתחנו חנות בשר
בלב אזור האופנה של האיסט וילג'.
(צחוק)
וקראנו לה הונסט צ'ופס (צלעות אמינות),
והחזרנו לעצמנו את החלאל על ידי
מיקור של חיות אורגניות שגודלו בצורה הומאנית,
ועל ידי הנגשתו והבאתו במחירים
ברי השגה למשפחות ממעמד הפועלים.
באמת אין משהו כזה באמריקה.
החלק הלא יאומן הוא למעשה
ש 90 אחוז מלקוחות החנות שלנו
הם בעצם לא מוסלמים.
להרבה, זו הפעם הראשונה
שהם באים במגע עם האסלאם
ברמה כזו אינטימית.
אז כל הפרוייקטים
המפוזרים האלה -- (צחוק) --
הם כולם תוצאה של חוסר מנוחה.
אלו תגובות בטניות לעסקים ואוצרים
שעובדים קשה לפשט
את האמונות שלי והקהילה שלי,
והדרך היחידה להביס את המכונה
היא לשחק לפי חוקים אחרים.
אנחנו חייבים להלחם עם גישה המצאתית.
עם האמון, עם הגישה,
עם האהבה שרק אנחנו יכולים להביא.
אנחנו חייבים להחזיר לעצמנו
את האמונות ללא התנצלות
בכל תמונה נעה, בכל נתח בשר,
מפני שאם נלבין את הסיפורים שלנו
למען קבלה מקיפה,
לא רק שנכשל,
אלא ננוצח על ידי אלה
עם יותר כסף ויותר משאבים
שיספרו את הסיפורים שלנו.
אבל הקריאה לאומץ יצירתי
היא לא לחדשנות או רלוונטיות.
היא פשוט בגלל שהקהילות שלנו
כל כך יחודיות וכל כך יפות.
הן תובעות מאיתנו למצוא דרכים
לא מתפשרות לקבל הכרה וכבוד.
תודה לכם.
(מחיאות כפיים)