מה שחשבתי לעשות

זה להתחיל בבקשה פשוטה.

אני רוצה שכולכם תעצרו לרגע,

עלובי נפש שכמותכם,

ותערכו חשבון נפש על קיומכם האומלל.

(צחוק)

זו היתה העצה שהקדוש בנדיקט 
נתן לחסידיו המופתעים במאה החמישית.

ואני החלטתי לפעול לפיה כשהגעתי לגיל 40.

עד אותו רגע הייתי לוחם תאגידי קלאסי -

אכלתי יותר מדי, שתיתי יותר מדי,

עבדתי קשה מדי,

והזנחתי את המשפחה.

והחלטתי לנסות להפוך את חיי.

בפרט, החלטתי לנסות להתמודד 
עם הבעיה הקשה

של איזון עבודה-חיים.

אז יצאתי מכוח העבודה,

וביליתי שנה בבית

עם אשתי וארבעת ילדי הצעירים.

אבל כל מה שלמדתי על איזון עבודה-חיים
באותה שנה

הוא שדי קל לאזן עבודה וחיים

כשאין עבודה.

(צחוק)

לא כשרון שימושי מאוד,

במיוחד לא כשנגמר לך הכסף.

אז חזרתי לעבוד,

ובשבע השנים שחלפו מאז

נאבקתי, חקרתי

וכתבתי על איזון עבודה-חיים.

ויש לי ארבע הבחנות 
שהייתי רוצה להציג לכם היום.

הראשונה היא שאם החברה 
אמורה להתקדם בנושא זה,

אנחנו זקוקים לויכוח כן.

אבל הבעיה היא

שכל-כך הרבה אנשים מדברים שטויות 
על איזון עבודה-חיים.

כל הדיונים על שעות גמישות,

או 'שישי לא רשמי',

או חופשת לידה לאב,

נועדו רק להסוות את הנושא המהותי,

והוא שחלק מבחירות הקריירה

לא מתאימות באופן בסיסי

למעורבות משמעותית ויומיומית

עם משפחה צעירה.

עכשיו, הצעד הראשון בפתרון של כל בעיה

הוא להכיר במצב בו אתם נמצאים.

והמציאות של החברה שלנו

היא שיש אלפי אנשים

שמנהלים חיים של ייאוש שקט וזועק,

בהם הם עובדים שעות ארוכות וקשות,

בעבודות שהם שונאים,

כדי שיוכלו לקנות דברים שהם לא צריכים,

כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

ולדעתי, לבוא לעבודה 
בלבוש לא רשמי ביום שישי

לא ממש יורד לשורש הבעיה.

(צחוק)

ההבחנה השניה שאני רוצה לעשות

היא שאנחנו צריכים להכיר בכך

שממשלות ותאגידים
לא יפתרו עבורנו את הבעיה.

אנחנו צריכים להפסיק להסתכל החוצה.

אנחנו כפרטים צריכים לקחת שליטה ואחריות

על סוג החיים שאנחנו רוצים לנהל.

אם לא תעצבו מחדש את חייכם,

מישהו אחר יעצב אותם עבורכם,

ואולי לא תאהבו את הגישה שלהם לאיזון.

זה במיוחד חשוב -

זה לא באינטרנט, נכון? יפטרו אותי -

זה במיוחד חשוב

שמעולם לא תשימו את איכות החיים שלכם

בידיים של תאגיד מסחרי.

עכשיו, אני לא מדבר רק על החברות הרעות -

'משחטות הנפש האנושית' כמו שאני קורא להן.

(צחוק)

אני מדבר על כל החברות.

כי חברות מסחריות מעוצבות ביסודן

להוציא מכם את המקסימום

מבלי להינזק.

זה בטבע שלהם, זה בדנ"א שלהם,

זה מה שהם עושים -

אפילו החברות הטובות, עם הכוונות הטובות.

מצד אחד,

למקם מעונות לילדים במקום העבודה

זה נפלא ומתקדם.

מצד שני, זה סיוט.

זה אומר שאתם מבלים יותר זמן במשרד הארור.

אנחנו צריכים להיות אחראיים

על קביעה ואכיפה 
של הגבולות שאנחנו רוצים בחיינו.

ההבחנה השלישית היא

שאנחנו צריכים להיות זהירים

עם מסגרת הזמן שאנחנו בוחרים 
להערכת האיזון שלנו.

לפני שחזרתי לעבוד אחרי שנה בבית,

ישבתי ורשמתי תיאור מפורט, צעד אחר צעד,

של היום המאוזן באופן אידאלי שאליו שאפתי.

וזה הלך ככה:

להתעורר נינוח לאחר שנת לילה טובה.

לעשות סקס.

ללכת עם הכלב.

לאכול ארוחת בוקר עם אשתי והילדים.

לעשות סקס שוב.

(צחוק)

להסיע את הילדים לביה"ס בדרך לעבודה.

לעבוד שלוש שעות.

לעשות ספורט עם חבר בהפסקת הצהריים.

לעבוד עוד שלוש שעות.

לפגוש כמה חברים בפאב מוקדם בערב.

לנסוע הביתה לארוחת ערב עם אשתי והילדים.

לעשות מדיטציה חצי שעה.

לעשות סקס.

ללכת עם הכלב. לעשות סקס שוב.

ללכת לישון.

(מחיאות כפיים).

כל כמה זמן אתם חושבים שיש לי יום כזה?

(צחוק)

אנחנו צריכים להיות ריאליים.

אי אפשר להספיק הכל ביום אחד.

אנחנו צריכים להאריך את מסגרת הזמן

שלפיה נשפוט את האיזון בחיינו,

אבל צריך להאריך אותה מבלי ליפול במלכודת

של "יהיו לי חיים אחרי שאפרוש,

כשילדי יעזבו את הבית,

כשאשתי תתגרש ממני, הבריאות שלי תתדרדר,

לא יהיו לי חברים או תחומי עניין."

(צחוק)

יום הוא קצר מדי, לאחר הפרישה זה ארוך מדי.

צריכה להיות דרך ביניים.

הבחנה רביעית:

אנחנו צריכים לגשת לאיזון בדרך מאוזנת.

חברה באה אלי בשנה שעברה -

ולא אכפת לה שאני מספר -

חברה הגיעה אלי בשנה שעברה

ואמרה: "נייג'ל, קראתי את הספר שלך.

"והגעתי למסקנה שהחיים שלי 
יצאו לגמרי מאיזון.

"הם נשלטים לגמרי ע"י העבודה.

"אני עובדת 10 שעות ביום, 
אני נוסעת לעבודה שעתיים ביום.

"כל מערכות היחסים שלי נכשלו.

"אין שום דבר בחיי פרט לעבודה שלי.

"אז החלטתי לקחת את עצמי בידים 
ולפתור את הבעיה.

"אז הצטרפתי לחדר כושר."

(צחוק)

עכשיו, אני לא מתכוון ללעוג,

אבל וורקהוליסטית אתלטית 
העובדת 10 שעות ביום

אינה יותר מאוזנת,

רק יותר אתלטית.

(צחוק)

עם כל הכבוד לפעילות גופנית,

יש עוד חלקים בחיים.

יש את הצד האינטלקטואלי, הצד הרגשי,

הצד הרוחני.

וכדי להיות מאוזן,

אני חושב שאנחנו צריכים להתייחס
לכל התחומים האלה -

לא רק לעשות 50 שכיבות בטן.

עכשיו, זה יכול להרתיע.

כי אנשים אומרים, 
"לעזאזל, אין לי זמן לחדר כושר,

אתה רוצה שאני גם אתפלל ואתקשר לאמא שלי?"

ואני מבין.

אני באמת מבין שזה יכול להרתיע.

אבל אירוע שקרה לי לפני שנתיים

נתן לי פרספקטיבה חדשה.

אשתי, שנמצאת כאן בקהל היום,

התקשרה אלי למשרד ואמרה:

"נייג'ל, אתה צריך לאסוף 
את הבן הקטן שלנו, הארי, מבי"ס."

כי היא היתה צריכה ללכת לאן שהוא 
עם שאר שלושת הילדים באותו ערב.

אז עזבתי את העבודה שעה קודם,

ואספתי את הארי משער ביה"ס.

הלכנו לגן השעשועים בשכונה,

עשינו שטויות על הנדנדות, 
שיחקנו כמה משחקים טפשיים.

עלינו על הגבעה והלכנו לבית קפה קרוב,

אכלנו יחד פיצה לארוחת ערב,

ואז ירדנו בגבעה והלכנו הביתה.

עשיתי לו אמבטיה

והלבשתי אותו בפיג'מה של באטמן.

ואז קראתי לו פרק מ"ג'יימס והאפרסק הענקי" 
של רואלד דאל.

הכנסתי אותו למיטה, כיסיתי אותו,
נישקתי אותו על המצח

ואמרתי לו "לילה טוב, חבר,"

ויצאתי מחדר השינה שלו.

כשיצאתי מחדר השינה

הוא אמר, "אבא?", "כן, חבר?" אמרתי

"אבא, זה היה היום הכי טוב בחיים שלי,

אי פעם."

אני לא עשיתי שום דבר,

לא לקחתי אותו לדיסני וורלד, 
או קניתי לו פלייסטיישן.

הנקודה שלי היא שמה שחשוב 
אלה הדברים הקטנים.

להיות יותר מאוזן לא אומר 
לעורר תהפוכות דרמטיות בחיים שלכם.

עם השקעה קטנה במקומות הנכונים,

אתם יכולים לשנות באופן רדיקלי 
את איכות הקשרים שלכם,

ואת איכות החיים שלכם.

יתרה מכך, לדעתי, זה יכול לשנות את החברה.

כי אם מספיק אנשים יעשו זאת,

אנחנו נשנה את ההגדרה החברתית של הצלחה,

מהרעיון הפשטני בטמטום

שהאדם עם הכי הרבה כסף כשהוא מת הוא המנצח,

להגדרה יותר מאוזנת ומחושבת

של איך נראים חיים שחיו אותם היטב.

וזה, אני חושב,

הוא רעיון ששווה להפיץ.

(מחיאות כפיים)